עידן האהבה

"רון, אתה רוצה תינוק?"

שאלתה של הרמיוני יותר מהפתיעה את רון. הם ישבו לארוחת צהריים ממוצעת במסעדה שהרמיוני חשבה שרון יאהב בגריניץ', אז הם הלכו לשם. במרחק שתי רכבות תחתיות.

הם אכלו דג וצ'יפס, המנה הטיפוסית. פיש אנד צ'יפס. רון נגס בדג וקפא.

"מאיפה זה בא?" הוא נחנק. הרמיוני טפחה על גבו ודחפה לפיו את מיץ התפוזים. הוא שתה אותו, הנהן ברושי והרחיק את הכוס מפיו. הרמיוני חזרה למקומה בבהלה.

"אתה בסדר, רון?"

"כן... מה - מה אמרת קודם?"

"אתה יודע מה שאלתי, רונלד." הרמיוני הרימה את גבותיה וחייכה חיוך צדדי בקושי.

"אה. הרמיוני, אני לא רוצה לפגוע או משהו... ואני אוהב אותך כל כך, באמת..."

לחש רון, והחזיק בידה של הרמיוני שהייתה מונחת על השולחן. "לא שכבנו אפילו... ואנחנו בני 25."

"אני יודעת. אז אולי... כדאי שננסה. רק אם אתה רוצה, כמובן."

"אנחנו בני 25, הרמיוני. אם את רוצה אז... נעשה את זה. אני אוהב אותך. אני אעשה מה שאת רוצה."

"גם אני אוהבת אותך, רונלד." היה רגע של שתיקה. הם לא יכלו לשלוט בעצמם והחלו לצחוק. היא צחקה ללא סיבה. וגם הוא.

"הרמיוני, יש לי שם לתינוק. שרלוק."

"אתה צוחק עליי," גיחכה הרמיוני.

"למה? שרלוק זה שם..."

"מאתגר."

"בדיוק. שרלוק הולמס בפעולה,"

"הבן של הרמיוני ורון וויזלי? מצטערת, זה נשמע לא הגיוני."

"שרלוק זה שם מושלם. איזה שם את מציעה?"

"היה לי שם אהוב לבן כשהייתי ילדה. הוגו."

"אז זה הוגו שרלוק."

"ואם זאת תהיה בת?" תהתה הרמיוני.

"אז אני בוחר. ריילי."

"ריילי... לא, זה שם פשוט מדי. יש בו גם ניצוץ אמריקאי. אני לא רוצה שהבת שלנו תהיה שחקנית כושלת."

"ג'ינג'י תמיד עובד על אנשים, אל תהיה מגוחכת."

"הוא עבד עליי." היא חייכה. הוא רכן בשקט ונשק לשפתיה ברכות. הם התנתקו לאט לאט, רעש של נשיקה פרודה נשמע באוויר.

"אתה מנשק טוב, רון וויזלי."

"אני יודע. גם את לא רעה."

"אבל אתה צריך לקבל שיעורים."

"אני מוכן שתעבירי לי שיעורים. ממש עכשיו."

"אבל לא כאן." היא קמה מהשולחן, השאירה 30 פאונד על השולחן והם יצאו מהמסעדה. רון לבש מקטורן שחור, מה שהזכיר להרמיוני את שרלוק הולמס באמת. היא לבשה חולצה ארוכה וכחולה עם סוודר אדום ובהיר.

הם יצאו לכיוון במחילה. הוא קטף רוז (תרגום, וורד), רוז אדום, מושלם, ושם אותו בשערה החום של הרמיוני. בגבול הזהוב. כמעט בלונדיני כהה.

"רוז." היא לחשה וחייכה. הם ישבו בשדה, במין יער קטן. הם ישבו מתחת לעץ, לנוח. גבו התחכך כנגד העץ, והרמיוני שכבה על רון, ראשה על כתפו.

"מה?"

"רוז. ככה נקרא לה." 

זה היה מושלם. ערב קיצי, נעים. כמעט אביבי. היא הרימה את ראשה ונישקה אותו. לשונה השתלבה בלשונו, הוא נשך את שפתה התחתונה.

"אתה לא צריך שיעורים, מר וויזלי." היא הסתכלה עליו, על עיניו הכחולות. הרמיוני יכלה לעשות זאת שעות, אך לא. היא חשקה לנשקו עוד פעם. 

"אתה מושלם, רון."

"אני לא מושלם, הרמיוני. אבל את מושלמת בעיניי."

"אתה מחמיא לי מאוד."

הפרק הקודם