מבט חטוף

אמממ.... זה עומד להיות הפרק האחרון של הפאנפיק... מצטערת.

בגלל שהוא אחרון, חצי ממנו כתוב מנקודת המבט של הארי והחברים שלו וחצי מנקודת המבט של דראקו.

זה פרק נורא, פשוט נורא.

מצטערת.

היה כיף לכתוב את הפאנפיק.

תהנו.

או שלא.

הכדורים נחו קלות בידו של הארי. חודשיים עברו מאז התחילה ההשפלות, והן לא נרגעו. הארי ניסה כל שביכולתו להתעלם מהן, אך הוא לא יכל עוד. עם השנאה של שאר תלמידי הוגוורטס הוא יכל להתמודד, אבל עם הכעס מתלמידי גריפינדור, וגרוע מכך, מחברתו הרמיוני, פשוט שברו אותו. חודשיים הוא סבל, אבל עכשיו זה עומד להיגמר. עוד מעט זה יפסיק.

כוס מים נחה לידו. 

הוא היסס מעט, יכול היות שהוא עושה טעות?

'תתאפס על עצמך, הארי!' הוא חשב לעצמו בכעס. 'כולם הבהירו לך טוב מאוד שהם לא רוצים אותך פה, ושעדיף אם לא היית קיים.'

הוא תפס את הכוס בכוח.

ידו הושטה על פיו, וכדור קטן נפל לתוכו. מיד אחריו הגיע עוד אחד.

הארי לא הפסיק, כדור אחר כדור. 

לבסוף, כשגמר לבלוע חמישים כדורי שינה, הוא החל להרגיש את העייפיות משתלטת עליו.

הוא נשכב במיטתו, ושקע בשינה עמוקה, שינה שממנה לא יתעורר.

***

"הארי!!! הארי!!!!" רון טילטל אותו. הוא לא האמין, לא רצה להאמין. הוא ידע שלהארי היה קשה מאוד בחודשיים האחרונים, אלב הוא לא האמין שהיה לו קשה עד לרמה שהוא...

"הארי!!" הוא צרח בעיניים דומעות וסטר לנער, אך הוא לא זז.

שיימוס ודין נכנסו אל החדר.

"הוא מת!! הוא מת בגללכם!!" רון צרח עליהם. הם עמדו פעורי פה בעוד הנער הג'ינג'י המשיך לצרוח את שמו של הנער ולטלטל את גופו חסר החיים.

ההלוויה התקיימה באותו אחר הצהריים.

מאות תלמידי הוגוורטס הגיעו לשם, דומעים ואשמים.

כל אחד הרגיש כאילו הוא רצח את הנער בדם קר. לא היה תלמיד אחד שהעז לומר 'יופי שהוא מת! ההומו הזה.', אף אחד לא באמת התכוון שהוא ימות. 

תלמידי גריפינדור לא זזו. הם לא האמינו שהם גרמו לאחד משלהם למות. 

הורים עמדו בשורה ליד הקבר, ודמבלדור רכן מעל הארי, ושילח אותו בשלום לעולם הבא.

דראקו מאלפוי לא האמין. זה לא קרה, זה פשוט לא קרה!!!

'למה הארי? למה עשית את זה?' הוא חשב שבעיניים דומעות.

הוא לא יכל להישאר שם, עם כל התלמידים והמורים והאבלים.

הוא ברח משם ורץ לחדר הנחיצות.

כמו שכולם יודעים, חדר הנחיצות מתאים את עצמו לצורה בה המשתמש בחדר צריך, לכן כשנכנס דראקו לתוך החדר, כל הקירות היו מכוסים התמונה של הארי ודראקו מתנשקים.

המרכז החדר ניצבה מיטה.

דראקו השליך את עצמו עליה ונתן לדמעות לפרוץ.

הוא לא חשב על כלום מלבד העובדה שבגלל מתיחה מטופשת שלו מישהו התאבד.

הוא לא האמין שהוא באמת פגע בהארי בצורה כל כך כואבת.

'למה אכפת לי ממנו בכלל? למה אני בוכה בגללו?' הוא חשב בבלבול, ולפתע זה היכה בו.

הוא אוהב את הארי.

פאקינג אוהב את הארי.

עכשיו הוא הבין למה כל החדר היה מכוסה בתמונה של שניהם.

הוא רצה למות.

כל כך הרבה זמן, ורק עכשיו הוא מבין את זה? מבין את העובדה שהוא באמת מחבב את הנער הגריפינדורי?

למה הוא חייב לדפוק הכל?! למה הלב שלו נזכר לגלות לו שהוא מאוהב בהארי רק כשמאוחר מדי?

למה?!

הוא שנא את העולם, הוא שנא את תלמידי הוגוורטס שהציקו להארי, אבל יותר מכל, הוא שנא את עצמו.

שעות מאוחר יותר, הוא שם לב לחבריו שצועקים את שמו במסדרון בו החדר נמצא. הוא לא ידע אם החדר חושף את עצמו בפניהם, או שהם מחפשים ללא ידיעה היכן הוא.

לא היה לו אכפת, הדבר היחיד שהוא רצה היה להישאר בחדר הזה לנצח, מוקף בתמונות שלו ושל הארי, בתקווה שאי פעם יצליח לסלוח לעצמו.

הפרק הקודם