אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

נקודת מבט - הרמיוני

התעוררתי על ידי נחירות חזקות למדי. הצצתי מבין העפעפיים שלי, הדבר הראשון שראיתי הוא את השמש זורחת ישר אל תוך החלון הפתוח. יכולתי לשמוע את הגלים מהמרחק ואת שירת הבוקר של הציפורים. זה היה בוקר מרגיע ומוזר. עבר המון זמן מאז שהתעוררתי כל כך שלווה ו... שמחה.

ואז העיניים שלי ירדו למטה ושמתי לב ליד שהייתה כרוכה בחוזקה סביב מותניי. יכולתי להרגיש נשימה חמימה של מישהו על העורף שלי והנחירות שלו משתלטות על שירת הציפורים הנעימה. בעדינות רבה, הורדתי את ידו ממני, מסתובבת ומסתכלת על הפנים הישנות של דראקו. הוא שיחרר בינתיים עוד נחירה, היא הייתה החזקה ביותר עד עכשיו. שפתיו נפרדו מעט ועדיין יכולתי להריח את האלכוהול של אתמול בלילה עליו. השיער שלו היה מבולגן מתמיד, התהפך על כל הראש והפנים שלו. הושטתי יד ובעדינות הזזתי כמה קבוצות שיער מהפנים שלו, דוחפת אותם אחורה וחושפת את העור המושלם שלו. ראיתי בכל האינטרנט שהמעריצים שלו קראו לדראקו מושלם. מה שהם לא ידעו שהוא היה רחוק משלמות. איך שהוא שותה בלי שום דאגות בעולם. איך שהוא שונא לקלל, אבל הוא בכל זאת יעשה את זה אם יחצו את הקווים האדומים שלו. איך שהוא נוחר בקול רם, משהו שאני עדה אליו עכשיו. כמה רגיש הוא למרות שהוא מסרב להראות זאת. דראקו רחוק מלהיות מושלם וזה מה שהופך אותו לדראקו. אני בחיים לא אבקש ממנו להשתנות, אפילו אם הוא התנהג אליי זוועה הרבה פעמים. בזמן האחרון אני רואה אותו קצת יותר כמו חבר. אני פשוט לא רוצה שזה יקרה. שנהיה חברים, אני מתכוונת. אני לא רוצה להיפגע שוב. אני לא רוצה שעבר יחזור על עצמו. זה למה אני מנסה להרחיק את עצמי ממנו, כדי לוודא שהשנאה לא תעלם. לצערי, לשנוא אותו נהיה קשה וקשה יותר לעשות.

ואני עדיין לא יכולה לשכוח את העובדה שהוא קרא לי יפה אתמול בלילה. אפילו שהוא היה שיכור, לא הפסקתי לחשוב על זה. יכול להיות שהוא באמת התכוון לזה? 

פתאום הצליל של המיקרוגל למטה הפתיע אותי. הבית היה כל כך שקט שזה עשה הד בכל הבית. זה אומר שמישהו כבר ער. באיטיות, החלקתי מהמיטה, בודקת שאני לא מעירה את דראקו. מסתבר שהוא ישן עמוק, הנגאובר או לא. התמתחתי, מציצה בשעון. 10:27. לא רע, אני חושבת. בהתחשב שהלכתי לישון מאוחר אתמול, אני מופתעת שלא קמתי מאוחר יותר.

קצת מסוחררת עשיתי את דרכי ויצאתי מהחדר, סוגרת את הדלת מאחוריי. כשגררתי את עצמי במורד המסדרון, עדיין יכולתי לשמוע את הנחירות של דראקו חזקות מתמיד. הוא תמיד נוחר כל כך חזק? ניכנסתי לחדר האמבטיה, דוחפת את הדלת שתיסגר קצת ופונה לכיור. לקחתי את מברשת השיניים הסגולה שלי ומשפריצה קצת ממשחת השיניים שלי לפני שדוחפת אותה בין השפתיים. ציחצחתי את כל השיניים, מסתכלת על עצמי במראה. אלוהים, ניראתי נורא. העיגולים סביב העיניים שלי לא היו כל כך שחורים אבל זה היה השיער שהבהיל אותי. בזמן ששל דראקו ניראה חמוד, שלי ניראה כמו משהו מסרט אימה. הוא בלט במקומות מוזרים, התלתלים שלי ניראו כל כך מבולגנים ובעלי קשרים. כמעט פחדתי לסרק אותו.

סיימתי לצחצח את שיניי, שמה את מברשת השיניים בצד ושוטפת את הפה. מעולם לא אהבתי את הטעם של משחת השיניים. אולי זה ביגלל שתמיד שנאתי מנטה. זה מוזר? כולם חשבו ככה. מסטיק מנטה, הכל מנטה. לא יכולתי לעמוד בזה, במיוחד בטעם הלוואי המתמשך.

תפסתי את המסרק שהיה מונח בארון על הקיר, מהססת לפני שהתחלתי להעביר את המסרק בשיער שלי. זה לא היה נורא כמו שחשבתי. למעשה זה די השתחרר בקלות, התלתלים שלי מתחילים להיראות יותר כמו גלים. זה לא משנה ממש כמה זמן סירקתי את זה, מסובך או לא, השיער שלי עדיין ניראה נורא. לבסוף פשוט התיאשתי וקשרתי את השיער לגולגול מבולגן. שפשפתי קצת קרם על הפנים והעור שלי לפני שיצאתי מחדר האמבטיה, לוקחת את הזמן שלי כשעשיתי את דרכי במורד המדרגות. עדיין יכולתי לשמוע את הנחירות של דראקו. הן רק גברו וגברו. זה בריא?

הגעתי למטבח, מבחינה בדמות שישבה באי (אי כזה במטבח שיש באמצע תנור וכיריים למי שמכיר). מרכוס. הוא לגם מהתה שלו בזמן שהתעסק באייפון עם היד הפנויה. הוא קם מוקדם, התבוננתי. השיער שלו היה מסורק ומעוצב והוא לבש חולצה כחולה חלקה עם זוג מיכנסיים. בזמן שאתמול היו לו קצת זיפים, היום הוא היה חלק ורענן. זה כמעט ניראה כאילו הוא מחכה למישהו.

"בוקר טוב." צייצתי, מטיילת לי לכיוון המקרר. מרכוס היסתכל עליי, מחייך בנימוס.

"בוקר." הוא אמר, המבטא שלו עבה. "חכיתי לך שתתעוררי."

"למה?" הוצאתי כד עם חלב וניגשתי למזווה כדי להוציא קערה ודגנים.

"חברה שלי התקשרה אליי בבוקר ואמרה שהיא נוחתת כאן. אני צריך ללכת לאסוף אותה משדה התעופה." מרכוס הסביר. "היא תבלה את הכמה ימים הבאים כאן איתנו. אני בטוח ששתיכן תסתדרו."

הנהנתי, מתרגשת פתאום. עוד בת! אני לא אהיה יותר הבת היחידה כאן. זה לא שיש לי בעיה עם זה, זה פשוט שאני אשמח לקצת זמן בנות. למעשה, השתוקקתי לזה.

"בכל מקרה," מרכוס המשיך. "אכפת לך לשים עין על שאר הבנים? הם יכולים לישון כל היום כשיש להם הנגאובר ולפעמים הם שוכחים על קיומו של האוכל."

צחקתי, מוזגת לעצמי דגנים לקערה. "אפילו גויל?"

מרכוס הנהן, "כן. זה לא שהוא שוכח, זה פשוט שהוא עצלן ומסרב לעזוב את מיטתו."

"אני לא מאשימה אותו." אמרתי, מתיזה חלב על הדגנים. "גם אני כמעט לא יכולתי לעזוב את המיטה שלי."

"המיטה שלך?" מרכוס הרים גבה, משלב את ידיו על האי. "הלכתי במסדרון הבוקר ודלת החדר שלך הייתה קצת פתוחה. המיטה הייתה מסודרת ואת לא היית שם. איפה ישנת?" השתעלתי, מתחמקת מעיניו של מרכוס כשחיפשתי אחרי כפית.

"אני, אני, אמ..." ניסיתי לדבר, מחפשת במוח שלי אחר שקר טוב. מה הוא יחשוב אם אני אגיד לו שישנתי עם דראקו? ברור שהוא יקפוץ למסקנות ואז אני אצטרך להסביר את הכל.

מרכוס גיחך, "ישנת במיטה של דראקו, לא? אני מבין." הוא לקח לגימה מהתה. "אני בטוח שזה לא היה רעיון שלך. דראקו לא מקבל לא כתשובה, במיוחד לא כשהוא שיכור."

מצאתי כפית במגירה והתחלתי לאכול.

"אני מניח שאני אראה אותך מאוחר יותר." מרכוס החליק מהכיסא שלו, מסיים את התה שלו לפני ששם את הספל בכיור. "תתקשרי אם את צריכה משהו. הבנים יכולים להיות שימושיים." הוא דחף את הפלאפון שלו לכיס האחורי ונופף לי לפני שיצא מהבית, סוגר את הדלת אחריו. פתאם הבית חזר להיות שקט ויכולתי לשמוע שוב את הנחירות של דראקו. לקחתי את הדגנים שלי והלכתי לשבת על הספה בסלון. העיניים שלי חיפשו את השלט, לבסוף מוצאת אותו - מונח על שולחן הקפה. הושטתי יד והרמתי אותו, מדליקה את הטלוויזיה ומזפזפת בערוצים. 

אלן דג'נרס, תוכנית היום, בוקר טוב אמריקה, בובספוג....

אחרי שעברתי בערך 1000 ערוצים, הגעתי לערוץ סרטים ששידר את הטיטאניק. אני לא בטוחה כמה פעמים ראיתי את הסרט הזה. כנראה יותר מידי בשביל לספור. אני יכולה לספר לך כל אירוע שמתרחש בלי לפספס אפילו פרט קטן. וככל שאני רואה את זה יותר, אני יותר בוכה. אבל לא אכפת לי. רומן כמו של ג'ק ורוז זה משהו שתמיד חלמתי עליו. רק בלי הסוף, הם היו מושלמים מידי מכדי שזה יהיה אמיתי.

זרקתי את השלט לידי והתרווחתי על הספה, ממלאת את הכפית בדגנים ומתרכזת בסרט. זה היה החלק שבו ג'ק עומד לצייר את רוז. ג'ק היה אומן די מדהים אם יורשה לי להגיד. חלמתי שמישהו יצייר דיוקן שלי. כמה רומנטי זה יהיה?

"מה את מסתכלת?"

קפצתי. הלב המסכן והשברירי שלי כמעט הפסיק לפעום. זה היה כשקלטתי שהצליל היחיד שנשמע היה מהטלוויזיה, מה שאומר שדראקו הפסיק לנחור. אם דראקו הפסיק לנחור, זה אומר שהוא ער. ואם הוא ער, זה אומר שזה הקול שלו שהבהיל אותי כל כך חזק.

"לעזאזל, דראקו. הפחדת אותי." קימטתי את מצחי, מסתובבת כדי להיסתכל עליו. הוא עמד ליד גרם המדרגות, מבט תשוש על פניו. השיער שלו שוב נפל על העיניים הכסופות שלו ופשוט ניראו כמו בלאגן נוראי.

"יותר מדי הנגאובר?" הוספתי, מעלה את הרגליים על הספה ודוחפת כפית מלאה בין השפתיים. דראקו לא אמר דבר. הוא רק עמד שם, החולצה שלו ישבה בזווית מוזרה והמכנסיים הגיעו לקצה תחתונים הבוקסר של קלווין קליין שלו.

"אני צופה בטיטאניק." עניתי על השאלה שלו. "אתה מוזמן להצטרף." דראקו גנח, משתרך לכיוון המטבח. טוב, מישהו מצוברח. הוא תמיד כזה כשיש לו הנגאובר? פניתי לכיוון הטלוויזיה שוב, לועסת בשמחה את הדגנים שלי. רוז התפשטה וחיכתה שג'ק יתחיל לצייר אותה. הוא נראה קצת לא מרוכז. צפיתי כשג'ק התחיל את הציור שלו, עיניו זזות כל הזמן בין רוז לציור. התזוזות של האצבעות ושורש כף היד שלו היו כאלה של אומן אמיתי. הן היו עדינות, מהירות, זהירות ומלאות מחשבה. הערצתי את זה. אף פעם לא הייתי מעריצה של אמנים לכן זה היה מקסים לצפות במישהו עם כישרון אמיתי. אפילו שליאונרדו דיקפריו היה רק שחקן, הוא ניכנס לדמותו בשלמות.

כמעט לא שמתי לב כשהארי התיישב לידית עם קערה משלו. צפיתי מזווית העין איך שדראקו העלה את הכפית אל בין שפתיו.

"אתה בסדר?" פלטתי, מפנה את תשומת ליבי אליו. הוא גנח. רוכן קדימה.

"כאב ראש."

גיכחתי, מיסתכלת על הטלוויזיה. "אתה צריך להפסיק לשתות."

"אז את צריכה להפסיק לשחק."

כיווצתי את שפתיי, קצת נעלבת מהתגובה שלו. מה הקשר בין השתייה שלו למשחק שלי? בהחלט כלום, אני חושבת. חשבתי שמרכוס אמר שהבנים נוטים לישון כל היום כשיש להם הנגאובר. כנראה שזה לא המקרה של דראקו היום.

"אתה יודע," שיניתי את הנושא בתקווה למנוע עוד תגובה מעליבה. "אני רוצה שמישהו יצייר אותי ככה יום אחד. אני חושבת שזה יהיה נהדר." דראקו לא הגיב לזה. הוא רק המשיך לאכול.

"השיער שלך מבולגן." אמרתי לו, סורקת את הראש שלו. הם ניראו מבולגנים יותר. דראקו הביט בי.

"אני גמור."

"אז לך למיטה, ממורמרי." התגרתי בו, מתקרבת כדי לתקוע לו אצבע בצלעות. הוא גנח, מניח את הקערה שלו על שולחן. הוא נישען אחורה על הספה, מניח את ראשו על גב ספה ועוצם את עיניו.

"אתה לא הולך לסיים את זה?" שאלתי, צופה בו גונח בכאב. הוא הניד בראשו, מעלה יד למצח שלו. הנגאובר שלו גרוע יותר משחשבתי.

"אתה צריך אקמול? יש לי כמה בתיק." הצעתי, קמה באיטיות. הנחתי את הקערה שלי על שלו, מחכה לתשובה שלו.

"כן, בבקשה." דראקו הצליח להגיד. הסתכלתי עליו כשהלכתי לעבר המטבח. התיק שלי היה מונח על השיש ומיהרתי לקחת אותו, מחטטת בכיסים. לא עבר הרבה זמן עד שהגעתי לתא עם האקמול. לקחתי את זה, ניגשת למזווה כדי לקחת כוס. מילאתי אותה במים וחזרתי לדראקו. הוא החזיק את הראש שלו בין ידיו, אני יודעת שהוא סבל יותר ממה שהיה צריך. אף פעם לא היה לי הנגאובר, לכן לא היה לי מושג איך זה מרגיש. לפי מה שאני רואה, זה לא כיף.

"הנה." העברתי לו את הכדור, מתיישבת לידו. הוא לא חשב שניה לפני שהכניס את הכדור לפיו, לוקח לגימות גדולות מהמים. אני נשבעת, הכוס התרוקנה לפני שהספקתי למצמץ. הוא העביר לי את זה והנחתי את הכוס על השולחן.

"אתה צריך לנוח." אמרתי לו. "היית צריך להישאר במיטה."

"אני לא יכול." הוא גנח, המבטא שלו נהיה סמיך יותר. "הראש שלי פועם והיה לי קר. בעצם עדיין." ואז שמתי לב לרעידות שלו. היה לו קר אתמול בלילה גם, אבל הוא היה שיכור. היום הוא פשוט היה בהנגאובר ולא היה לו את הבוקר הכי טוב.

"דראקו..." התחלתי לומר אבל הקול שלי נמוג. הוא פתאום הפסיד, הרגליים שלו צמודות לחזה שלו והראש על הכתף שלי. שיניו נוקשות קצת ויכולתי להרגיש את השיער הרך שלו על הסנטר שלי. הוא התנהג כמו ילד. מישהו בן שמונה עשרה לא פשוט מתכרבל על מישהו, במיוחד לא מישהו שהוא שונא. דראקו שונא אותי? הוא לא הראה את זה בזמן האחרון. זה עורר בי סקרנות. לראות אותו במצב הזה היה לא רגיל, במיוחד מאז שהוא כל כך קרוב אליי. אני מתכוונת, הוא היה די קרוב גם אתמול בלילה אבל חשבתי שזה היה רק ביגלל שהוא היה שיכור. לא ככה?

כירסמתי את השפה שלי, בהיסוס נותן ליד שלי ליפול עליו. אם הוא הולך להיות כל כך קרוב, התנוחה היחידה שבה היה לי נוח זה ככה שהיד שלי עליו. נהדר, חשבתי. מה אם אחד הבנים יתעורר? מה הם יחשבו? כשהרעד של דראקו קצת פחת, החזרתי את תשומת ליבי לסרט. לג'ק לא הייתה הזדמנות לסיים את הציור של רוז, כי ארוסה התערב. הגברתי את הווליום והתמקדתי בסרט,  מנסה להתעלם שאני ודראקו כל כך קרובים.

טיטאניק הוא כנראה הסרט הכי ארוך שראיתי החיים. זה כבר היה צהריים והסרט היה בחלק שג'ק ורוז עומדים ליפול מהספינה. אני אישית שנאתי את החלק הזה. אני יודעת שאני יבכה. למעשה כבר יכולתי להרגיש את הדמעות באות. דראקו נירדם. אני לא בטוחה אבל שמתי לב לזה כשהוא התחיל לנחור.

רוז חיפשה את ג'ק במים, הקול שלה מפחיד ומדאיג. כשהם סוף סוף מצאו אחד את השניה, זה היה מתי שהעיניים שלי כבר התחילו לדמוע. ידעתי שזה הולך לבוא. כולם ידעו.

אני כבר מלאה בבכי כשרוז מחזיקה בידיו של ג'ק, שניהם נאבקים כדי לדבר בגלל הרעד הנוראי שלהם.

"אני לעולם לא אעזוב, ג'ק." רוז הבטיחה. הבטחה שבורה שאין לה שום שליטה עליה. הינה הדמעות עולות שוב.

"למה את בוכה?"

קפצתי, נבהלת מהקול הישנוני והצרוד של דראקו. כמה זמן הוא כבר ער? התחמקתי מעיניו של דראקו, שומרת אותם על הסרט. ג'ק ישן. או לפחות זה מה שרוז חושבת.

"ג'ק! ג'ק!" היא בכתה. "ג'ק!"

"הרמיוני," דראקו התיישב ולפני שהספקתי להגיב, הוא כיבה את הטלוויזיה. קימטתי את מצחי, נחנקת מהדמעות של עצמי.

"למה... למה עשית את זה?" מתקשה לדבר, מושכת באפי. דראקו הניד בראשו, מושיט יד ומנגב את הדמעות שלי עם האגודל שלו. הנשימה שלי לא האחידה. המחוות שלו היו כל כך זהירות ועדינות, הוא ווידא שאין שם עוד דמעות לפני שהוא התרחק.

"איך כאב הראש שלך?" שאלתי בתקווה לשנות נושא. יכולתי להרגיש את המבוכה שהתחילה להיבנות בינינו. דראקו היסתכל עליי בחזרה, הבעה לא מובנת בעיניו הכסופות.

"יותר טוב." הוא טען לבסוף.

"יופי." נשמתי, העיניים שלי חיפשו מקום אחר להיסתכל עליו חוץ מהפנים שלו. זה לא עבד.

"אני אהיה במקלחת.". דראקו פלט, נעמד על רגליו. הוא ניראה די מהסס לפני שהלך, נעצר ליד המדרגות. הוא סובב את ראשו מעט, פוגש את עיניי.

"תודה, דרך אגב." הוא חייך קצת. זה מביך. הוא הסמיק קצת אבל הוא ניסה להסתיר את זה בכך שהסתכל הצידה. כחכח בגרונו, דראקו עלה במדרגות. מה קרה עכשיו? דראקו מסתיר משהו? הוא מתנהג די מוזר. למרות שלא חשבתי על זה יותר מידי. כבר היה צהריים וזה הזכיר לי מה שמרכוס אמר לי קודם. אני צריכה להעיר את הבנים ולהגיד להם לאכול או שהם ישכחו מקיומו של האוכל בעיקרון. קפצתי למעלה, משפשפת את העיניים הנפוחות שלי והולכת לעבר המטבח. אולי כדאי שאני אכין להם קורנפלקס. הם כנראה ירצו גם אקמול. אני בטוחה שההנגאובר שלהם גרוע כמו של דראקו. למעשה, אני חושבת שבלייז וקראב היו השתיינים הכי גדולים. גויל לא היה כזה גרוע, כנראה בגלל שמרכוס לא נתן לו לעבור את החמש.

פתחתי את המזווה, מוציאה שלוש כוסות וממלאה אותן במים. כדאי שאני קודם אבוא אליהם עם הכדור ואחרי זה אחזור עם הקורנפלקס. אלוהים, איך אני פתאום מתגעגעת למרכוס. אני בקושי יכולה לדאוג לעצמי אז הוא מצפה ממני לדאוג לארבעה בנים עם הנגאובר? גברים, למעשה. וזה אפילו יותר גרוע. הסתבכתי קצת עם הכוסות כשלקחתי את הכדורים ועליתי במדרגות. זה לקח לי קצת זמן, אבל בסופו של דבר הצלחתי. ניכנסתי לחדר של קראב קודם, מניחה את הכוס על שידת הלילה שלו ומנערת את כתפו בעדינות. הוא כמעט היה לגמרי קבור מתחת לשמיכה שלו, שיערו היה מבולגן יותר מאי פעם. הוא גם נחר אבל לא כל כך נורא כמו דראקו. אני מתערבת שאף אחד לא נוחר כמו דראקו. 

"קראב, הבאתי לך אקמול." הודעתי לו, ממשיכה לנער את כתפו. הוא נהם, חופר את ראשו מתחת לכרית. קימטתי את מיצחי, מנערת אותו חזק יותר.

"קראב וינסנט, אם לא תקום מיד אני אשפוך את כוס המים הקרים האלה ישר על הפנים שלך!" אמרתי בככעס, מרימה את הכוס באיום. זה מה שהעיר אותו. הוא לא מצוברח כמו דראקו. הוא אפילו ניסה לחייך לכיוון שלי, לוקח את הכוס ובולע את הכדור.

"תישאר ער." אמרתי לו. "אני מביאה לך קורנפלקס. אתה צריך אוכל בקיבה שלך."

קראב גיחך, בולע את טיפת המים האחרנה. "מרכוס הכניס אותך לזה?"

"היית אוכל?"

"לא."

"אז תגיד תודה." פרעתי את שיערו המבולגן. מרכוס צחקק.

"אני אחזור. צריכה לקחת את אלו לגויל ובלייז." אמרתי, פונה ליציאה מהחדר של קראב. הלכתי לחדרו של גויל, מוצאת אותו שרוע על המיטה. ניראה כאילו למישהו היה לילה חם. התקרבתי אליו, מחייכת למראה עיניי. שפתיו פרודות והוא מחבק את הכרית שלו, שיערו היה בכל מקום. הושטתי יד וליטפתי את פניו, מקווה שאותו יהיה קל יותר להעיר.

"גויל," קראתי. "גויל, תתעורר. הבאתי לך אוכל."

"אוכל?!" גויל קם, מסתכל סביב בעייפות אבל בהתרגשות. הינדתי בראשי, מצחקקת ומושיטה לו את כוס המים.

"זה רק כדור לעכשיו. אני אחזור עם קורנפלקס." גויל לא מחא. הוא בלע את הכדור ושתה מים, זורק את ראשו חזרה לכרית.

"תמהרי." הוא קרא אחריי. צחקתי, ניכנסת לבסוף לחדרו של בלייז. אני קצת לחוצה לפגוש אותו. הנשיקה של אתמול בלילה לא עזבה אתה מחשבה שלי ואני רק מקווה שהוא לא זוכר. אין לה שום משמעות. הוא היה שיכור ואני לא חשבתי מה אני עושה. אני לא רוצה שזה יהרוס את הידידות בינינו.

התקרבתי למיטתו של בלייז. הוא מכוסה כולו מתחת לשמיכה, לא רואים אותו ביכלל. טיפוסי, אני חושבת. הפעם ההיא שנירדמתי במיטה שלו, התעוררתי ומצאתי אותו מתחת לכל השמיכות, משאיר אותי לא מכוסה, קרה, וסובלת. לא עצמתי עין בלילה ההוא.

התיישבתי על קצה המיטה של בלייז, מנערת את מה שחשבתי שזה גב או צד. סוף סוף שמעתי אותו נוהם, די מתוסכל.

"לעזאזל, מרכוס." הוא אמר, מתעצבן מתחת לשמיכה. "אני גמור!"

"זאת אני, אידיוט." צחקתי, מורידה את השמיכות מגופו. בלייז התקשה לשבת, מיסתכל עליי.

"אה." הוא אמר לפחות, מעביר יד עייפה בשיערו. אלוהים, הוא ניראה נורא. השיער שלו היה פרוע ועיניו נפולות. אני אפילו לא הולכת להזכיר את הריח של האלכוהול.

"הנה אקמול." העברתי לו כדור, ומיד אחרי זה את כוס המים. "זה אמור להקל על כאב הראש שאני בטוחה שיש לך."

"תודה." הוא דחף את הכדור בין שפתיו ובלע אותו. מאיך שזה ניראה, הוא רק רצה לחזור למיטה.

"אני אחזור עוד מעט עם דגנים." אמרתי לו, נעמדת בחזרה על רגליי. "רק אל תחזור לישון."

"אני לא." בלייז הבטיח. לפני שהספקתי לצאת מהחדר, הקול שלו עצר אותי.

"מה קרה בלילה שעבר?"

בלעתי את רוקי, מהססת לפני שמסתובבת אליו. "למה אתה מתכוון?" בלייז הניח את ידו על מצחו, גונח ונישכב בחזרה על מיטתו. 

"אני לא יודע. כל מה שאני זוכר זה את גויל מסיים את כל המרשמלואים וכל השאר מטושטש."

אני חושבת שנאנחתי בקול רם מידי. ההקלה שהוא לא זוכר את הנשיקה הייתה עצומה. בתקווה שהוא אף פעם לא יזכור. זו הייתה טעות מצידי וטעות שיכורה מצידו. אולי גם אני הייתי צריכה להשתכר. אתם יודעים, כדי שאני לא אזכור את זה גם.

"אני אחזור." חזרתי על עצמי, עוזבת את חדרו מהר מידי. כשמיהרתי ללכת למסדרון, לא שמתי לב לדלת חדר האמבטיה נפתחת. פתאום נתקעתי בחזהו של דראקו, עמדתי ליפול אבל הוא תפס את ידי במהירות. נאנחתי שוב, מעבירה יד מתוסכלת בשיערי.

"למה את כל כך ממהרת?" דראקו שאל, מיסתכל עליי. היסתכלתי עליו בבישנות- פוגשת את עיניו, מנסה להתעלם מהעובדה שאין עליו כלום חוץ ממגבת שכרוכה סביב המותניים. ראיתי אותו עם תחתונים למען השם! אפילו עירום, אם התחת שלו נחשב! משהו לגבי היום פשוט גרם להכל להרגיש שונה. הלב שלי התחרה והמבוכה בינינו לא עזבה.

"אני צריכה להביא לבנים דגנים. אני עצלנית מידי מכדי לבשל ארוחה." אמרתי דראקו, צופה בו כשהוא מעביר את ידו בשיער הרטוב שלו. המשפט הבא שלו הפתיע אותי.

"אל תדאגי בקשר לזה. אני אקח להם את זה ואבשל לנו ארוחה אמיתית." דראקו עבר אותי, משאיר אותי עם פה פתוח. הוא? אני בטוחה שהוא לא גרוע אבל הוא אף פעם לא הזכיר שהוא מבשל.

"אבל, אבל ההנגאובר שלך." פלטתי אחריו, צופה בו עוצר בכניסה. הוא חייך.

"אני מרגיש טוב יותר. באמת." הוא חייך ברוגע, נעלם לחדרו. אז, חשבתי לעצמי. עכשיו כשאני לא צריכה לדאוג לבנים ולאוכל אז אולי כדאי שאני אחליף את הפיג'מה הזאת. מקלחת תהיה נחמדה גם, במיוחד כדי להסיח את דעתי מהכל, בעיקר מדראקו. גררתי את עצמי לחדרי, הלכתי למזוודה שלי ופתחתי אותה. מקלחת בהחלט הייתה בראש הרשימה שלי.

הפרק הקודם		הפרק הבא