נפלאות החיים

מצטערת שאני מתקדמת כל כך מהר, פשוט כל הלחץ בלימודים... תבינו אותי): אני ממשיכה את הפאנפיק אבל בהתקדמות, זאת אומרת תדירות של כמה חודשים. הם חודש אחד בדצמבר, כמו עכשיו, וחודש אחד בינואר, או באפריל. אני צריכה להמשיך מהר.
תהנו מהקריאה):


"אני נראית פשוט נורא ואיום." קבעה דניס. היא עמדה מול המראה בחדר השינה ובחנה את הפרופיל הקדמי, הימיני, השמאלי – וניסתה שלא ייתפס לה הגב או הצוואר כשהיא בודקת את הפרופיל האחורי שלה. היא נבהלה כשג'יימס נכנס לחדר וישב ישירות על המיטה.
"את נראית נפלא יחסית למישהי בחודש שביעי, דן," הוא חייך וגילגל את עיניו. "עם תאומים." הוא התגנב מאחוריה, כרך את ידיו סביב מותניה בעדינות רבה ככל האפשר ונשק ללחיה. הוא הניח את ראשו על כתפה והיא והעבירה את ידה בשיערו.
"בן ובת," ציינה דניס, הסתובבה וחייכה אליו. היא נשקה על פיו ודיברה לאחר שני רגעים. "ואנחנו צריכים ללכת עכשיו. לפני שנאחר. כי אנחנו לא יכולים...-"
"להתעתק," משך ג'יימס בכתפיו, הוריד את חולצתו הירוקה ולבש את החולצה הסוודר האדום והלבן עם דוגמאות האיילים, הדבקונים והעצים, ששרלוט בת ה-17 תפרה לו, אחותה של דניס.
אז ככה ,למי שפספס: דניס וג'יימס התחתנו בגיל 22. והם יצאו לירח דבש. לאחר מספר חודשים כולם חשבו שמשהו לא בסדר איתם, כי דניס לא בהיריון. שמשהו לא בסדר. והם ענו: "פשוט לא רצינו. רצינו לתת כמה זמן לעבודה, להשקיע בחיים. שתהיה לנו עבודה", וכולם האמינו. טוב, אז לאחר חודשיים שלמים של ניסיונות. הם גרים בדירה שבה חדר שינה, מטבח עם שולחן אוכל, סלון, קומה שנייה עם שירותים, מקלחת, חדר אורחים ועוד שני חדרים לתינוקות. בינתיים, החליטו ג'יימס ודניס, שהתינוקות יחלקו חדר אחד, למרות שישנו איתם בחדר השינה, שלא יצטרכו לקום הרבה, לעצת ג'יני והרמיוני. הבית נשמע די גדול, אבל הוא לא כל כך גדול. כמה הלוואות מליאם פיניגן, הבן של שיימוס פיניגן מלבנדר בראון העשירים, שעובד יחד עם ג'יימס כהילאי. וכמובן, כמה הלוואות עם תוספת ענקית של "לא, זה לא נעים", הלוואות לתמיד. לא צריך להחזיר, להלן.
"תראה." היא הסתובבה אליו, לבושה חולצה ארוכה וסווצ'ר לבן ואדום. "אני שמנה, ג'יימס. כל כך. אני נראית נורא."
"את עם שני תינוקות, דני," הוא התקדם אליה והחזיק בידה, עיסה אותה. "זה יעלם בסופו של דבר. בעוד פלוס. ואני אקום בלילה,"
"אתה אבא כל כך טוב." מלמלה דניס, ממש לפני שנישקה אותו בעדינות. היא התנתקה ממנו בגסות כשהשעון הראה את השעה 19:00. שבע בערב. "תן לי את הטלפון!" ציוותה על ג'יימס. הוא התקשר, בחיוג מהיר כמובן, לתחנת המוניות של החלק הצפוני של לונדון. 
"אממ, היי," נשמע קול לועס מסטיק בקו.
"היי, אני רוצה מונית לרחוב צ'סטר המפשייר, בבקשה."
"ואני רוצה מיליון פאונד," ענתה האישה האחרת. "זה ממש עוזר לי. ואני רוצה לעוף מלונדון הצפופה הזאת ישר ללאס וגאס, לזיין איזה טום קרוז ולהתחתן בכנסייה בפרובידנס. אני אעשה את זה כשאתפטר מהעבודה המסריחה הזאת - שיט... היי, ארטי, ארתור, אל תיגע בזה - האחיין המניאק שלי - תיקח אותה לחדר אחר, לעזאזל, אני לא צריכה לראות אתכם מתמזמזים באיזו פינה מסריחה פה... אחותי המטומטמת ג'סיקה ילדה בגיל 16, האהבלה הזאת... ובעלה, הייתי מתה לזיין אותו... בעצם, עשיתי את זה כבר. 

טוב, מה אמרת?"

"מונית לצ'סטר המפשייר. עכשיו." דניס ניתקה לה בפרצוף. "יש אנשים שמתים לברוח מלונדון." אמרה. "כאילו שמשהו רע כל כך פה." 

"לא שאני מתלונן," הוא מנשק את דניס וחובש את הכובע שלו, כובע שחור כזה של היפסטרים, שהולך ככה ככה עם הלבוש שלו. "תוריד אותו." ממליצה לו דניס. הוא מוריד את הכובע והם יוצאים מהבית. המונית חיכתה להם למטה ולקחה אותם ישר לדרך פריווט. ג'יימס כרך יד אחת סביבה וביד האחרת דפק בדלת. "ג'יימס?" נשמע קול לא מזוהה מבעד לדלת. גבר גבוה, בלונדיני עם עיניים ירוקות פתח את הדלת. צבע שיערו מיד התחלף לצבע ירוק. "ג'יימס!" הוא חייך וחיבק את ג'יימס. 

"טדי, מה נשמע?" חייך ג'יימס. זה האח החורג שלו, חשבה דניס.

"הכל בסדר עם ויקי ואנה וריילי." מחייך הגבוה. דניס וג'יימס נכנסים לבית. שם, בסלון, יש כל כך הרבה ג'ינג'ים שקשה לספור אפילו. ומישהי עם שיער חום ועיניים חומות ובהירות, שיושבת ליד מישהי ג'ינג'ית בעלת עיניים כחולות, שקצת דומה לה, וליד איש גבוה, עם שיער ג'ינג'י מועט מאוד, שמנמן עם כרס קטנה וחיוך גדול. 

והארי, כמובן, אביו של ג'יימס, אלבוס ולילי. כולם יושבים בסלון, על השטיח, והשולחן מוכן. "קדימה," קמה ג'יני. "לשולחן. או אלוהים!" ג'יני ממהרת לחבק את דניס, ורק אחר כך את הבן שלה. הוא לא מתלונן. "מה שלומך, מתוקה?" 

"הכל בסדר, גברת פוטר." חייכה דניס.

"תקראי לי ג'יני!" התעקשה ג'יני. "מה שלומכם?"

"הכל בסדר," מחייך ג'יימס וכורך את ידו סביב דניס בשנית. "נכון, דן?"

"כן." אומרת דניס. "את יודעת, היריון."

"כן, אני יודעת ועוד איך," מופיעה מישהי יפה, ממוצעת בגבוהה, בלונדינית עם עיניים כחולות, שתי ילדות מתלוות אליה. אחת נראית בת 3, שיערה חום ועיניה חומות. אחת אחרת, נראית בת 6, יותר גדולה, שיערה בלונדיני ועיניה ירוקות. "אימא," אומרת הילדה בעלת השיער החום.

"מה, ריילי מתוקה?"

"מתי הולכים לאכול?"

"עוד מעט, ריי," עונה הילדה הבלונדינית. "שלום, דוד ג'יימי!"

"היי, אנה!" ג'יימס מרים את אנה למרות שהיא מתנגדת מעט. "זאת דודה דני."

"היא בהיריון?" מחייכת אנה.

"כן," עונה דניס בצחוק. "בן ובת."

"אני יכולה לבחור להם את השמות?" שואלת אנה, מתחננת. "אם את רוצה." הסכימה דניס, למרות שג'יימס לא הסכים. "אני בטוחה שיש לה רעיון מעולה."

"תיאודור וגרייס. על שם אבא... אפילו שקוראים לו טדי. תיאודור זה שם יפה!"

"את צודקת אנה," אומרת ויקטואר ומובילה את שתי הבנות לשולחן. כולם יושבים לאכול ומברכים אחד את השני.

בסוף הארוחה, דניס מתחילה להילחץ. היא מרגישה משהו בבטן, הרבה יותר גרוע מהצירים. 

"הכל בסדר, יקירה?" לוחש ג'יימס. כולם יושבים על הספה.

"ג'יימס," היא מטיחה את ראשה בספה. "אלוהים אדירים, זה לא יכול להיות!"

"אני חושבת שהם רוצים לצאת!" מריעה ג'יני. "תזמינו אמבולנס עכשיו ולקדוש מנגו!"

"אני לא חושבת שדניס תרצה להוליד במקום לא מוגלגי," מתנגדת הרמיוני.

"לא אכפת איפה!" צורחת דניס. "פשוט בואו נחליט עכשיו ונרוץ לדרוסטון!"

דניס הייתה תשושה לגמרי. הראש שלה היה מיוזע לגמרי, והיא הרגישה כאילו ישנה שעתיים והיא עדיין עייפה. "היי." נשמעה לחישה. היא פקחה את עיניה, ולידה נמצא ג'יימס, ידו חבושה משום מה. "איך את מרגישה?" הוא ליטף את שערה.

חיוך עלה על פניה. "עייפה, בעיקר."

"דוקטור הולמס אמר שתהיה עייפה." דניס הכירה את דוקטור הולמס. שם עשו את האולטרסאונד, והכירו גם את שתי האחיות, קריסטין ודיילה. אחת גבוהה ושיערה שחור, עצמות לחיה גבוהות, ואחת נמוכה, המיילדת דיילה, שהיא גם סוג של אחות. "מה קרה לך ביד?" התהפכה דניס על צידה. 

"שום דבר מיוחד. פשוט מחצת לי את היד," עיניה נפתחו בהבעת הפתעה. "אבל זה לא חשוב." הוא לוחש. "משהו כואב לך?"

"לא." היא לוחשת ועוצמת את עיניה לכמה שניות. היא מפהקת ופותחת את עיניה. "מה קרה? איפה כולם?"

"חדשות טובות. תיאודור וג'יין פה."

"מי?"

"חכי רק רגע, אהובה." הוא נשק ארוכות למצחה, והלך לרגע. הוא חזר לאחר עשר דקות, תינוק אחד בידיו. אפו קטן, ופיו קטן, ויש לו פלומת שיער מבולגנת בצבע חום בהיר. הוא צחק והשתולל בידיו של ג'יימס. ג'יימס הושיט את התינוק הקטן והחמוד אל דניס, שהחזיקה אותו במו ידיה. היא אף פעם לא החזיקה תינוק, כי תמיד פחדה שייפול לה. "אלוהים, איזה חמוד." עיניה נצצו ודמעות זלגו מפניה. היא מחתה את הדמעות בתנועה איטית וליטפה את ראשו של התינוק. עיניו היו כחולות וחיוורות והיא נשקה לראשו. "היי, תיאודור." הוא צחקק ותפס באפה של דניס. "הוא אכל?"

"כן, את לא זוכרת?" ג'יימס ישב לצידה בכיסא. "האכלת אותו."

"הזיכרון שלי נמחק לגמרי." היא חייכה, וחיוכה נמחק מפניה ברגע. "איפה ג'יין?"

"היא ישנה, אל תדאגי." הוא חייך. "והיא דומה לך. יפהיפיה."

"תפסיק." היא אמרה בסרקסטיות. הוא נשק לה. "יש לה פלומה חומה ועיניים חומות. היא שוקלת קילו מאתיים, אז היא בפגיה. הוא שוקל שני קילו." הוא ליטף את ראשו בעדינות. "והוא כזה חמוד!" תיאודור ישן בידי אימו, ידיו נמצאות בחיקו.

"חדשות רעות," גלגל ג'יימס את עיניו. "כל העולם פה. האמת שרק ההורים שלי, אלבוס, לילי, רוז, החבר שלה מאלפוי, דוד רון, דודה הרמיוני," הוא אמר. "שאמשיך?"

כעבור כמה רגעים של שתיקה נעימה הוא המשיך לדבר. "תחזרי לישון, אהובה." לחש. "אני אשאר פה."

"מסכימה." היא חייכה. 

היא נרדמת כעבור כמה דקות. 

"אני אוהב אתכם כל כך." ליבו של ג'יימס בוער. "אני אוהבת אותך." ממלמלת דניס מתוך שינה. "ג'יימס." תיאודור מתכרבל בחיקה ומחייך. 

הפרק הקודם		הפרק הבא