המלך הקטן

"אז... זה ככה כל שנה?" שאלה איימי ונפלה על הספה לצד רגולוס.

הם היו בבית של איימי כעת, מקום מרווח עם תקרה גבוהה וצבעים רכים שרק הגדילו את הבית. הרבה חלונות, שתי קומות, ספה נוחה מאוד מול טלוויזיה [לטביזיה? טיליווי? הדבר המוגלגי הזה] גדולה.

נרקיסה, לא משנה כמה לא אהבה דברי מוגלגים, צפתה בדממה בסרט סינדרלה בטלוויזיה. היא בטח לא הבינה איך הפיה עברה את הבחינות בשינוי צורה אם היא לא יכולה לשמור על החפץ שאותו שינתה ליותר מכמה שעות תמימות.

"האמת שזה היה די חדש," ענה רגולוס, מתנתק מהסרט. "זה עוד לא קרה מעולם."

"אפשר לראות." היא זימנה כמה כוסות שוקו חם מהמטבח. "יש לכם חתיכת משפחה שם."

"הם לא עושים את זה בכוונה רעה," העירה נרקיסה.

"כמובן שלא, זה ברור."

שתיקה השתחררה והם צפו בסינדרלה בשקט, לוגמים מהשוקו המלא במרשמלו לבן.

"חשבתי שאת טהורת דם," אמרה נרקיסה בשלב מסויים. "למה יש לך טילי... נו, זה."

"טלוויזיה, וזה שאני לא מוגלגית לא אומר שאני לא צריכה להשתמש בטכנולוגיה שלהם. את יודעת כמה עטים זה נוח? הרבה יותר נוח מעט נוצה, לא צריך לטבול אותו בדיו כל פעם."

'זה כאילו הדבר האהוב עליך בעולם הוא עטים' חשב רגולוס לעצמו. איימי באמת אהבה עטים, זו הייתה ההמצאה המוגלגית האהובה עליה ביותר, היה לה אוסף גדול שלהם, בכל מני צבעים, גדלים וצורות ותמיד היא לקחה איתה כמה.

"אבל זה לא הופך אותך לבוגדת דם?"

"לא ממש אכפת לי; אני חיה עם מוגלגים לידי, למה לא? הם מספקים בידור לא רע. אם את רוצה להינות באמת מחוויה טובה, אני אראה לך סדרה בשם דוקטור הו. זה דבר מדהים, על חייזר שנוסע בטארדיס שלו- זו מכונת זמן שנראית כמו קופסאת משטרה כחולה- ויש איתו מלווה בן או בת אנוש, הם חוקרים עולמות ומצילים גלקסיות-"

"מה זה קופסאת משטרה כחולה?"

"את מכירה את הקופסאות הכחולות האלו ברחוב שכתוב עליהן מלמעלה 'משטרה' ועוד כמה דברים? יש בפנים טלפון שמחייג למשטרה המוגלגית, כלומר, אה... מכשיר כזה, שנותן לך לדבר עם המשטרה המוגלגית- אלו אוכפי חוק- והם באים אם היה פשע באיזור או משהו. גם אפשר להשתמש בזה כתא מעצר לכמה דקות עד קבלת סיוע."

"נשמע שימושי," סיכמה נרקיסה. "אבל לא יעיל במיוחד אם הם רק במקום ספציפי."

"כן, אבל אי אפשר לשים כזה בכל מטר רבוע, מסתפקים במה שיש."

שתיקה שוב השתחררה בינהם. אלס ירד במדרגות מהקומה השנייה באיטיות. "מא," הוא אמר ודשדש ברגליו הקטנות אל הספה. איימי קמה והרימה אותו בידיה.

"אלסי, אתה אמור לישון," היא אמרה בקול עדין.

"ג'ייקי הלך מא."

"הלך לאן?"

"בחלום שלי הוא הלך ולא אהב אותי יותר."

"אוי, אלסי, ג'ייקי אוהב אותך... מה גורם לך לחשוב שלא?"

"כי אני רוצה להיות כמו רגי," אמר אלס. "וג'ייקי הוא אחי הגדול."

"אז מה? ג'ייקי אוהב את רגי."

"אחיו הגדול של רגי לא אוהב אותו. אם אני אהיה כמו רגי אז אחי הגדול לא יאהב אותי?"

איימי השתתקה והביטה ברגולוס ונרקיסה, שהחזירו לה מבט אבוד.

"היי, אלס, ג'ייקי הוא לא סיריוס. ובכלל, זה לא שסיריוס לא אוהב את רגי. פשוט... יש לו דברים אחרים על הראש עכשיו. הוא אוהב את רגי, וג'ייקי אותך אותך, אוקיי? כולם אוהבים את כולם. עכשיו, מאוחר בשביל כל הילדים האהובים וצריך ללכת לישון-שון, וקיי?"

"רגי גם הולך לישון?"

"כן. נכון, רגי?"

"בטח," ענה רגולוס מהספה וחייך אל אלס שפיהק בעייפות ושפשף את עיניו באגרופים קמוצים.

"רואה? כל הילדים האהובים הולכים לישון. בוא נלך למיטה, אוקיי?" היא אמרה והחלה ללכת במעלה המדרגות.

"לילה טוב רגי!" הוא אמר ונופף. "לילה טוב נרסיסה!"

"נרקיסה," תיקנה אותו איימי בקול עדין.

אחרי כמה שעות הגיע אוריון לאסוף את נרקיסה ורגולוס. איימי הסוותה את הטלוויזיה עם חתיכת בד ושיקרה שמה שקרה בארוחה לא משנה, והיא שמחה שהיא יכלה לעזור. היא גם ביקשה להודות לקריצ'ר ושאר הגמדונים על הארוחה הטעימה, ולמסור לסיריוס לילה טוב.

באותו לילה, נרקיסה נרדמה במהירות; כנראה מותשת מהיום הארוך והבלגן.

מצד שני, רגולוס נשאר ער עד הזריחה, מתהפך במיטתו ביאוש שבחוסר השינה בעוד הזמן הוא העינוי הכי גדול.

כן, כל הילדים האהובים הולכים לישון הלילה.

אז לא יצא לי לכתוב במהלך החג כי קבעתי תוכניות כמו לפגוש את אהבת חיי. סורי~ אז... זה פרק פיצוי? אפשר לומר. אני לא יודעת.

הפרק הקודם		הפרק הבא