למה אני?

וואו. תודה. חשבתי שאף איד לא יגיב לי, אבל תודה למי שהתמיד והגיב. 

אז... מצטערת שזה פרק קצר, כי זה נועד למתוח את זה.  

מוחעחעחעחעחעחע!!!!!

מימי התעוררה לקול חבטה.
היא קפצה ממיטטה ושיפשפה עיניה.
היא הלכה למטבח בלי להסתכל לאחור, ומזגה לעצמה מים.
אחרי ששתתה, השעה הייתה 4:40 בבוקר, והיא לא הצליחה להירדם. היא לקחה ספר, והתחילה לקרוא. ״ניק רכן ואמר, ״ססיליה אהובתי, אני אוהב אותך, אך האם נוכל לחיות באהבתינו שבלתי ניתנת למימוש?״ מימי צחקה ושמטה את הספר לידה על הרצפה. קיטשי מדי. היא הייתה יותר טיפוס טום בוי, שלא ממש התאהב. היא הודתה שרייג׳ן הוא חתיך, אבל כנראה שלא...
היא ניסתה להיזכר בהוגוורטס ובהוריה שהתגעגעה אליהם, במקום לקרוא. כל הספרים היו קיטשיים מדי. כנראה קולין חשב שהיא טיפוס נשי.
פתאום נשמע קול צעד במסדרון.
מימי זינקה ממיטטה, האדרנלין פועם בדמה והיא כולה רועדת.
הצעדים התקרבו, ובצללים עמד אדם כולן לבוש שחור.
הוא נכנס לחדר. ״מ-מי זה?״ מיי שאלה בקול מפוחד.
האיש לא ענה ונכנס לחדר המואר באור הירח.
הוא היה עם מסכת סקי שחשפה שתי עיניים, שהיו מלחיצות יותר מכל עין אחרת שמימי ראתה.

הפרק הקודם		הפרק הבא