כוח הקסם היהודי

השוטטות חסרת המעש ברחבי המלון לא עשתה טוב לאף אחד מהנוכחים. ג'נה ישבה בחדר האוכל ההוא, שהיה ריק מבובות, בוהה באוויר. לצידה רומי ניסתה לשכנע את עומר שיאמין באהבה, בדיוק כמו שהוא הסביר לה מוקדם יותר.

"אהבה באה במגוון צורות," היא אמרה לו, "והיא מתאימה בדיוק לך. אתה לא לבד, עומר. לאהוב, להראות חולשה, לא אומר בדידות. אני איתך, והילל איתך, ושיר, וניר...אה לך שניר היה יוצא אם לא היית חשוב לו? ואילון אוהב אותך, ואימא שלך אוהבת אותך, ואפילו השדה הזאת, נעמה... אתה רחוק מלהיות לבד, עומר, אתה אדם מיוחד שמוקף באנשים אוהבים."

"אני שמחה," ג'נה אמרה, "אני כל כך שלווה, הוא יבוא אליי והוא יגאל אותי."

"מי?" שאל אותה הארי. הילל התהלך הלוך ושוב בחדר האוכל, מנסה לחשוב על דרך לצאת משם. משום מה הבחור השתקן נעלם. אולי הוא יצא בלעדיהם? היה להם כרטיס יציאה מוכן והם פספסו אותו. אבל אסור להיכנע לייאוש, הזכיר לעצמו הילל, אסור להיכנע לפחד. צריך לאחוז בתקווה ובאמונה, בדיוק כמו ג'נה שמאמינה בשלום.

"השלום יגיע ברגע שהוא יבוא, הוא בא, אני שומעת אותו," ג'נה אמרה ברוגע, "והוא יבוא וייקח אותי אליו. הללו אותו. הללו אותו."

"ג'נה, למה הוא בא לקחת אותך?" שאל אותה הארי, "את הרי נאחזת בתקווה ובאמונה."

"אני לא מפחדת לרגע," המשיכה ג'נה, "אני יודעת שברגע שהוא יבוא, הוא יגאל אותי. הוא ייקח אותי למקום שכולו טוב."

שאגה מתקרבת. ג'נה נעלמת. שאגה מתרחקת.

הארי בלע רוק.

"מה עכשיו?" שאל עומר, "השד הזה פשוט יבוא וייקח את כולנו? סתם ככה? אין דבר שנוכל לעשות כדי לעצור את זה? נישאר פה לבד?"

הילל הנהן. "אני לא מבין את זה, ג'נה היתה כל כך שלווה. היא לא פחדה. היא האמינה... היא האמינה! זה כל כך צפוי!"

רומי, עומר והארי החליפו מבטים.

"זה לא הפחד שהוא רוצה, זו התקווה!" הכריז הילל, "אנחנו צריכים להפסיק לקוות ולהאמין! תחשבו על זה, לכולם היה משהו להאמין בו. ג'נה ופטר האמינו בשלום. דייגו האמין בשבריריות של המקום הזה ובכך שיש לו הזדמנות לשנות. ואתה, עומר..."

עומר הביט בהילל בבלבול.

"אתה מאמין באהבה," ענה הילל, "לכן אנחנו פה."

"אתה צודק!" אמר הארי, "אז כנראה השתקן ההוא לא האמין בכלום ולכן הוא היה יכול לצאת מכאן! ולכן השד הזה היה צריך להפחיד אותנו קודם, כדי שנעורר את האמונה שלנו. כדי שהוא יוכל להחליף את האמונה שלנו באמונה בו. לכן פטר סיים את הפתק שלו ב-"

"-הללו אותו," השלים עומר.

"כן, בדיוק," אמר הארי.

"אה.... הארי," אמרה רומי, "עומר לא השלים אותך."

"אני... אני מרגיש את המחשבות שלי משתנות..." אמר עומר, "אני מרגיש את האמונה שלי..."

הארי ניגש קרוב ותפס אותו.

"תקשיב לי," הוא אמר לו, "אני יודע שהייתי לא נחמד אליך. ואתה יודע מה? זה מגיע לך. חתיכת ילד רגשן."

רומי פערה את עיניה בבעתה. נראה היה כאילו היא עומדת לבעוט בהארי, אבל הילל תפס את ידה והשתיק אותה. נראה היה כאילו הילל והארי יודעים טוב מאוד מה הם עושים.

"איפה למדתם לעשות דברים כאלה?" לחשה רומי, "בהוגוורטס?"

"אל תפצי פה," לחש לה הילל בחזרה, "את מפריעה למה שאני והארי מנסים לעשות פה. כן, תיאמנו את זה מראש, פשוט תסתכלי."

הארי המשיך בשלו. "אתה כישלון," הוא אמר לעומר, "תסתכל לי בעיניים כשאני מדבר אליך, חתיכת אפס! אני באתי הנה כדי לעזור לילדים שלי, יש לי אישה אוהבת מחכה בבית ושלושה ילדים מתוקים מתוקים. אתה בגיל של ג'יימס, אתה יודע? הוא בא ממשפחה אמיתית. אח שלו אוהבת אותו. בת הזוג שלו והחברים שלו רבים מי יבלה יותר בחברתו. ואתה? ילד חד הורי עם אימא שבכלל לא זוכרת אותך, החבר הכי טוב שלך רוצה לעזוב אותך לנצח, אף פעם לא הייתה לך אהבת אמת... כולם בורחים ממך עומר, כולם סולדים ממך. העוף המוזר, צמח בר, שכדי להרגיש איכשהו שייך צימח עור של פיל וסיפר בדיחות שנונות. אבל בסתר ליבך אתה ערס עלוב. לא פלא שאתה בבית רהב. לא פלא שהחבר היחיד שלך היה הילד הכי בודד שיכול להיות, ועכשיו אפילו הוא ממשיך הלאה. הוא הסיבה היחידה שאתה במשלחת הזאת. הילל, שיר, רומי! הם כולם רוצים לנצל אותך. בודד היית, ובודד תמיד תישאר. הבדידות תכריע אותך."

דמות עטויה בברדס הגיעה לשם. ברדס מוכר מאוד.

"ועכשיו, ברגע שהילל ושיר מוצאים דרך, הם יצאו מפה, ישאירו את הנטל מאחור. רומי וענבר יחיו באושר ועושר, בלי הגיס החמישי שנקרא עומר לוי. תשלים עם זה. אתה בודד."

"אני בודד," חזר אחריו עומר, "האהבה לא תעזור לי."

המלון החל לרעוד. קירות החלו להתפורר. חלונות התנפצו. הדמות עטוית הברדס עמדה שם, מביטה בהם.

"יש לי פגישה בקסטלוברושו," אמר הארי, "אתה רק עיכוב קטן בדרך."

קרני אור בוהקות יצאו מקירות המלון. רומי והילל כיסו את עיניהם בידיהם כדי לא להסתנוור. המלון נעלם לחלוטין, והארי, הילל, עומר ורומי עמדו בקרחת היער כשלצידם אותה דמות.

"הארי..." אמר הילל, "הארי, עשית את זה! גדעת לו את התקווה! השד לא היה יכול להרוג אותו! המלון הושמד!"

"אם בכלל אפשר לקרוא לזה מלון," אמר עומר והצביע על המקום בו ענבר עמד וחיכה להם, "היצור השפל הזה בכלל לא כאן כדי לעזור לנו למצוא את בניהו! למה הוא הוליך אותנו לכאן?!"

בזמן שהארי הלך משם, רומי ניסתה לגונן על ענבר. "הוא לא ידע," היא אמרה, "באמת!"

"אה, כן? ומה איתו?" שאל עומר והצביע על אדן שדה נוסף שנראה בדיוק כמו ענבר ועמד בצד השני של קרחת היער, "מי מבין שניהם הוא ענבר?"

"מי מבין שניהם הוא ענבר באמת?" שאלה רומי, "מה הולך פה?"

"ומי זה?" שאל הילל וניגש לדמות העטויה בברדס.

"אני חייבת לכם כמה הסברים," אמרה הדמות בקול מוכר והורידה את הברדס. כך פניה נחשפו.

"נעמה!" צעק עומר בבהלה, "את השד ההוא! את נסית להרוג את כולנו! את חיסלת לנו את התקווה! הארי צדק! את גם הפנית עורף!"

"הארי טעה," אמרה נעמה, "הוא אמר את זה רק כדי לגרום לך לאבד את האמונה והוא עשה זאת יפה, אבל כשהמלון איננו עוד תוכל לשוב ולקוות."

"לא! את בוגדת בי! כולם בוגדים בי!" צעק עומר ורקע ברגליו.

"עומר, בבקשה, די..." לחשה רומי ונגעה בכתפו בשקט.

"תעזבי אותי!" הוא צעק, "אני רק גלגל חמישי במסע הזה! לכי ותבחרי לך אחד משני הענברים ותעזבו אותי בשקט!"

רומי הביטה בענבר, ואז בענבר השני, מבולבלת.

"רומי, בזמן שהיית בפנים," אמר לה ענבר אחד, "פתאום הוא הופיע," אמר הענבר השני.

"לא נכון, פתאום הוא הופיע!" אמר הראשון, "השני הוא שד מתחזה!"

"אתה שד מתחזה!" צעק הענבר השני ושניהם התחילו לריב.

"די!" צעקה רומי וניגשה לנעמה,  "תסבירי לי בדיוק מה קרה!"

"אני ניסיתי לעזור לכם," הסבירה נעמה, "להנגיש עזרה אליכם. הבעיה היא שבתור שדה זה לא אפשרי ויצא לי רק הרס. ניסיתי לעזור לכם למצוא את בניהו, לומר לכם איפה הוא נמצא. אם הוא בארץ או בחו"ל, ביער הגשם או אולי בכלל בהרי אדום בביתו של אשמדאי?"

"אז תגידי!" צעקה רומי, "גרמת מספיק נזק! יש רק מוות ושנאה מסביב. תראי את ג'נה, פטר ודייגו. תראי את עומר!"

"תפסיקו לדבר עליי! מה אתם מתכננים נגדי?!" צעק עומר.

"עומר, די, תוציא את זה מהראש," אמר לו הילל, "זו רק מניפולציה, זוכר? הארי אמר את זה כדי להינצל ולהציל אותנו. זוכר את כולם? איך שהם אוהבים אותך? איך שהם פגשו אותך בפעם הראשונה?"

"אז תפסיקי לנסות לעזור לנו," אמרה לה רומי, "תראי למה את גורמת!"

"לצערי זה לא אפשרי," אמרה נעמה, "וכחלק מההרס הגיע המצב שיש פה את ענבר פעמיים."

נעמה שלפה פתק מאיפשהו.

"פה כתוב רמז עבה, מעין צופן," היא אמרה, "אבל אני אתן לך אותו רק אחרי שתחליטי. רק אחרי שתבחרי באחד מהענברים. לצערי, זה מעבר ליכולת שלי לתת לך את הפתק לפני כן. זה חלק מהיותי שדה, מביאה רוע והרס לעולם."

רומי הנידה בראשה. "את לא עושה לי את זה עכשיו. אם אטעה?"

נעמה שתקה. היא הושיטה לרומי גרזן.

"תחטבי את חבל הטבור של הענבר שאת רוצה להרוג. תשאירי בחיים את מי שאת חושבת שהוא האמיתי."

"ואם לא?" שאלה רומי.

"זה אומר שאת פועלת מתוך אינטרס, כדי לממש את האהבה שלך," צעק לעברה עומר, "כדי להתגרות בי, שאין לי אהבה או חברות או איזושהי אינטרקציה שתמנע בדידות. לא אכפת לך מהמשימה! זו ההזדמנות היחידה להשיג רמז!"

"די!" צעקה רומי, "פשוט תפסיק! די!"

שני הענברים התקרבו לרומי. "די, אל תתעצבני," אמר לה אחד מהם.

"איך אפשר שלא? הוא מלא ברגשי נחיתות!" היא אמרה.

"זה לא הוא," ענה לה הענבר השני, "זו האשליה שהארי השלה אותו בה."

"מה יש לעשות?" שאלה רומי.

"להחליט. לקבל את הרמז. להצליח במשימה." ענה לה אחד מהם.

רומי הביטה עליהם בחוסר אונים. מי מהם לא אמיתי? שניהם נראים אמיתיים. שניהם נחמדים. לשניהם אין רגלי תרנגול. לשניהם יש צל. במי היא תבחר?

שניהם הסתכלו עליה בעיניים הענבריות שלהם.

"רומי," אמר לה אחד.

"זה אני," לחש לה השני.

רומי הביטה עליהם בחוסר אונים. היא הניפה את הגרזן באוויר, רואה את אישוניהם של שניהם מתכווצים ממש. שניהם מרגישים לה אמיתיים מאוד.

"מה אם שניהם אמיתיים? מה אם פיצלת את ענבר שלי לשניים?" שאלה רומי את נעמה.

"את היית מסוגלת להרוג אם היית יודעת שזה באמת ככה?" שאלה נעמה.

"ככה יש סיכוי ודאי שאני צודקת," אמרה רומי וכרתה את חבל הטבור של אחד מאדני השדה שהתמוסס באוויר.

אדן השדה השני הביט במקום שבו עמד אדן השדה הראשון, ואז ברומי.

"צדקת," אמרה לה נעמה, "שניהם היו ענבר האמיתי. זה אומר ש-"

"שהרגתי את ענבר," רומי החיוורת ענתה.

נעמה הושיטה להילל את הפתק שהחזיקה קודם. הילל עלעל בו ברפרוף.

"זה הרמז?" הוא שאל, "זה בדיוק מה שקרה לנו עכשיו! מה רמז בזה?"

"את זה תגלו בהמשך," אמרה נעמה ונעלמה. ואם אתם רוצים לדעת למה הילל התכוון כשהוא אמר שזה בדיוק מה שקרה להם עכשיו, מה שכתוב בפתק זה הפרק הזה. כל מילה ומילה בו. לא סתם הוא נקרא "צופן".

הפרק הקודם		הפרק הבא