השנה האחרונה

כמובן שהיה זה יום יפה היום, אחרת אף אחד לא היה יוצא להוגסמיד בסוף השבוע. אבל למרות זאת היו כאלו שהחליטו להפסיד את החוויה ולהישאר במועדון הבית שלהם שנמצא עמוק בתוך המרתפים החשוכים שבתוך הטירה. היו אלו דראקו מאלפוי וחבריו הבריונים קראב וגויל.

דראקו בעל השיער הבלונדיני ישב וקרא בעיתון "הנביא היומי" כשהוא מקפיץ בידו השנייה תפוח חצי אכול. לאחר כמה נגיסות הוא פנה להביט אל עבר חבריו שישבו בספה שממול.

"תקשיבו, מסופר פה על התקרית בחתונה של הוויזלים, אם רק וויזלי היה פה כדי לשמוע על זה," הוא חייך אל שני חבריו אך הללו השיבו לו רק בנהימות חלושות שהעידו על כך שהם יותר מעוניינים להמשיך להתעסק בשיעורי הבית שלהם בהתגוננות מפני כוחות האופל.

"תגידו מה יש לכם בזמן האחרון?" שאל מאלפוי כשהוא סוקר אותם במבטם.

גויל הרים את מבטו מהדף למשך כמה שניות, "אנחנו פשוט אוהבים את המקצוע. יש לך בעיה עם זה שאנחנו אוהבים משהו שלא קשור אליך?"

"מה? סתום את הפה! זה בכלל לא מה שאמרתי. וממתי אתם בכלל אוהבים ללמוד?" שאל מאלפוי ברוגז.

הפעם היה זה קראב שרק משך בכתפיו ומחק איזו שורה עם השרביט שלו. מאלפוי קם מהספה ברוגז ויצא מהמועדון לעבר המדשאות. מוחו הסתחרר ממחשבות. הוא אף פעם לא דמיין ככה את השנה השביעית שלו. קראב וגויל רצו להתרחק ממנו כמה שיותר אחרי מה שהוא עולל להם בשנה שעברה ולא עזרה העובדה שעכשיו אבא שלו נמצא בתחתית הדרגה ברשימה של אוכלי המוות לאחר כישלונו לפני שנתיים במחלקת המסתורין וכישלונו שלו בעצמו בהריגת המנהל "הדגול" אלבוס דמבלדור.

הוא זכר את זה כאילו זה היה אתמול. איך הוא הצליח להדחיק את הקוסם הכי גדול בכל הזמנים לפינה ולפרוק אותו מנשקו. אבל אז עבר בו איזה שמץ של חרטה, הרגשה שהוא לעולם לא חווה ולפני שהוא הספיק להתעשת על עצמו סנייפ בא והרג אותו בעצמו.

סנייפ, המורה שהוא תמיד אהב הפך להיות המורה השנוא עליו ביותר אחרי התקרית שבשנה שעברה ועכשיו הוא עוד התמנה למנהל.

מאלפוי נזכר במה שקרה לו בקיץ. על העינויים שלו על ידי אדון האופל והוא כעס, מאוד כעס. מאז שהוא נולד ההורים שלו דיברו אתו על שליטה בבני המוגלגים ועל מה שנקרא טוהר הדם והוא תמיד רצה להיות מעל כולם אבל זה היה בדיוק ההפך. עכשיו גם אוכלי המוות שונאים את המשפחה שלו וגם אלו שלא בגלל כל המעשים המזוויעים שלו.

הוא בעצם יצא קירח מכל הצדדים. לא הייתה לו הגדרה משלו, הוא סתם עוד משרת מבין מאות של אדון האופל. ומה זה יעזור בעצם אם אדון האופל השתלט על כולם? הוא עדיין יהיה סתם עוד משרת. הוא ציפה למשהו אחר, לגדולה אחרת, שהוא יעבור ברחוב ומוגלגים ישתחוו לפניו רק בגלל שהוא טהור דם והם יהיו חייבים לציית לו. אבל הוא גילה שזה לא כך. אם אוכלי המוות יעלו לשלטון אף אחד לא יאהב אותם או ייתן להם גדולה. רק אדון האופל יזכה לכל התהילה. כל השאר, הם סתם עוד בורג במערכת משומנת היטב שפועלת על פי הוראותיו של אדון האופל.

שיקרו לו כל החיים. ניסו להפוך אותו למשהו מיוחד אבל הוא סתם עוד בורג. סתם בורג. הוא ידע את זה אחרי שאדון האופל הטיל עליו את המשימה של הריגת דמבלדור ואיים עליו אם לא יבצע זאת. האם לשם כך הוא נולד? לשם ביצוע מטלות ואיומים של רצח?

אבל לא יכול להיות שכל משפחתו עיוורים, חשב דראקו. למה בעצם אוכלי המוות מצפים?

אמו, אבא שלו, משפחת בלק האצילית, בלטריקס לייסטרינג'... ואז הוא עצר. הוא ידע מה בלטריקס מחפשת – גמול.

גמול על מה? על שירותה המסור. שהיא בין היחידים שחיפשו את אדון האופל כשהוא נפל.

אבל איזה גמול וולדמורט יכול להביא לה? מאלפוי לא ידע וגם בקצב הזה הוא גם לעולם לא יידע. הוא רק זכה בסבל ומטלות.

אבל הוא לא יכול לעזוב את אוכלי המוות גם אם הוא רוצה. אם הוא יעזוב יהרגו אותו ואם הוא ינסה להתחבר לצד השני ידחו אותו. הדבר היחיד שהוא יכול לעשות זה לקבל גמול.

אם רק פוטר היה חוזר לבית הספר הוא היה יכול להסגיר אותו לאדון האופל. אבל היה ברור שהוא לא יחזור לאור המצב בחוץ. הוא לא עד כדי כך תמים.

זיק של געגוע ניצת בעיניו של דראקו והוא נדהם. למי הוא מתגעגע בדיוק?

הוא נזכר לרגע על מי הוא חשב ונעצר באמצע המדשאות הריקות. לפוטר? או לחבריו הבוצדמים ובוגדי הדם? הוא פלט גיחוך קליל.

למה הוא מתגעגע? לחברות האמיצה ורבת השנים?

לא. הוא ידע למה הוא מתגעגע. לאויבות, לעוינות, לשנאה.

לפעמים, בימים של חושך ודיכאון במשך שש שנותיו בהוגוורטס הוא הוציא את העצבים על פוטר וחבריו. הוא היה מקריא להם איזה כתבה עליהם בעיתון או עושה חיקוים שלהם או סתם מגנה אותם. עכשיו, אפילו את זה לא היה לו.

הוא נתקל במישהו במדשאות מבלי לשים לב לאן הוא הולך. הוא הסתכל סביבו, השמש בחוץ כמעט שקעה והוא היה ליד הבקתה של האגריד בקצה היער האסור. האדם שנתקל בו היה בעל משקפיים  ומשהו על המצח. משהו שנראה כמו ברק. הוא תפס אומץ וצעד לעבר היער. דראקו החיש את צעדיו והוציא את שרביטו. הוא לחש "לומוס" והאיר את חלל היער באור יקרות. האיש שבו הוא נתקל - נעלם.

"צא החוצה פוטר!" קרא מאלפוי, "לא תוכל להתחבא עוד הרבה זמן."

"טראחחח!" מאלפוי נחבט באדמה. איש גדול בעל משקפיים וצלקת של דרקון על המצח התנוסס מעליו.

"אה זה מאלפוי הקטן. מה שלום אביך הנחמד?" אמר האיש.

"שלא תעז לדבר על אבי," סינן מאלפוי מבין שיניו כשהוא מתאמץ לחזור ולעמוד.

"למה, הוא חזר להיות מספר אחת?" אמר האיש בלגלוג.

"תיזהר לפני שאכניס לך בוקס," אמר מאלפוי.

אוכל המוות ומאלפוי החליפו מבטים כמה שניות ואז מאלפוי ניגב את אפו וחזר לעבר הטירה.

"המשפחה שלך מחוקה, מאלפוי!" צעק לעברו אוכל המוות.

דראקו החיש את צעדיו, הוא לא רצה לשמוע שוב את האמת המרה הזאת. הוא הביט לעבר הטירה המתנשאת לגובה רב. הטירה שהוא חזר אליה רק בגלל דבר אחד. כי הוא מכבד את אימא שלו.

אנשים תנו לי תגובה כדי לראות שאתם עוד חיים

הפרק הקודם		הפרק הבא