לחזור

פרק ארבע עשרה: הזיכרון
ערבוב של צבעים וקולות, מערבולת שאליה נסחפו קסטלן, סקורפיוס ואלבוס.
הם נחתו בחצר של אחוזת מאלפוי החדשה, גמדון בית זקן רץ אל תוך הבית על שביל החצץ. מחוץ לאחוזה, עמדו שני אנשים בברדסים, אחד מהם ניסה להטיל לחשים ללא הפסקה על שער האחוזה, אך זה לא נפתח.
דלתות המבנה נפתחו, סקורפיוס של הזיכרון יצא במהירות מין הבית, שרביטו שלוף בידו, גמדון הבית שלו עמד על מפתן הדלת ורעד בחשש.
"מי אתם? הזדהו!" ציווה סקורפיוס
"פתח את הדלת, מאלפוי." אמר קול קר וצלול, שבקע מתוך הברדס. הדובר היה זה שעמד בשקט, חברו עדיין נפנף בשרביטו.
"הטלתם קרושיאטוס על גמדון הבית שלי! נראה לכם שאני אפתח לכם את השער?! מי אתם?"
"מאלפוי, תפתח את השער. אולי ידידתי פה אינה מסוגלת לפתוח אותו בקסמיה, אך אני מכיר אי אלו כישופים שיפוצצו לך את כל מערכות ההגנה." קולו של וולדמורט נשמע מאיים, אך חלוש, כאילו מדובר בשיחת חולין.
נראה שסקורפיוס נרתע, אך הוא לא פתח את השער, אלא רק עמד והרהר בדבריו של וולדמורט, על אף שלא ידע שאיתו הוא משוחח.
לבסוף, הרים וולדמורט את שרביטו החדש, שקנה תחת שם בדוי רק בחודשים האחרונים, ומלמל לחש קשה לפענוח.
דלתות השער נפתחו כמו ברוח פרצים.
"תתרחקו מכאן! פסיכים! אני אקרא להילאים! צאו מכאן! שתק!" צרח סקורפיוס, שערו הלבן התנופף בעוצמת השערים הנפתחים, סילון האור האדום שלו נחסם בקלות על ידי וולדמורט.
"אנחנו חברים, מאלפוי, לא אויבים."
מאלפוי ירה קללה נוספת, בעודו צורח לגמדון הבית שלו שירוץ להזהיר את אשתו, קליטמנסטרה, מפולשים אכזריים.
גמדון הבית מיהר למלא את הפקודה.
סקורפיוס התכוון להרים את שרביטו שוב, אך לפני שהספיק למצמץ השרביט כבר נח על העשב, וולדמורט היה זריז כתמיד.
"אני כאן כידיד, סקורפיוס, אני הוא טום רידל. הלורד וולדמורט."
קליטמנסטרה מיהרה החוצה בצרחות, היא הייתה אישה גבוה ונאה, שערה השחור היה חלק ואסוף, פניה נראו מטופחים אך מעט זקנים. שרביטה שלוף.
"התרחקו מבעלי." היא אמרה בקול רגוע.
סקורפיוס נראה משותק, רק לאחר דקה ארוכה הוא דיבר.
"הכ.. הכניסי את האור.. האורחים הנכבדים שלנו.. קליטמנסטרה.."
"מה?! אבל – "
"עכשיו"
לא נראה שאשתו מרוצה, אך היא הובילה אותם אל תוך הבית.
סקורפיוס מיהר אחריהם והוביל אותם לטרקלין הגדול. בנתיים הם הורידו את הברדסים שלהם, סקורפיוס כמעט התעלף לראות את בלטריקס, שתמונות שלה נכחו בספרי היסטוריה רבים.
קליטמנסטרה עזבה את השלושה לבד, ועלתה בעצבנות לקומה הבאה.
"אדון האופל... אתה.. חי."
וולדמורט גולל את סיפור חזרתו באוזני סקורפיוס.
"בדצמבר 2073, אני אפיל את משרד הקסמים. עד אז יש לך הזדמנות להצטרף אלי, המון זמן להחליט. אני מקווה שתהיה חכם מאבותיך."
סקורפיוס נראה מוכה הלם.
וולדמורט ובלטריקס קמו ויצאו מהחדר, סקורפיוס מדדה אחריהם החוצה.
"אה, ואתה לא תוכל לספר על זה לאף אחד." אמר וולדמורט ועשה תנועה בלתי מורגשת בשרביטו.
"ודבר אחרון." הוסיפה בלטריקס בזמן שהרכיבה את ברדסה ויצאה אל הלילה, "פעם הבאה, תגיד לגמדון הבית שלך לפתוח את הדלת כשמבקשים ממנו, וככה הוא לא יסבול קרושיאטוס."
קראק. וולדמורט ובלטריקס נעלמו.
קסטלן היה הראשון לדבר כשהם שבו למשרד המנהל.
"הוא חזר, דמבלדור. עכשיו סוף אוקטובר, בדצמבר הוא מתכוון להפיל את משרד הקסמים סופית, חייבים לעשות משהו!"
"מה בדיוק קרה, כריסטופר, מה בדיוק קרה?" שאלה מקגונגל בדאגה.
הם חזרו על הסיפור.
"האבן.." מלמל דמבלדור. "האבן.. האבן הארורה.."
"אז מה עושים, דמבלדור?" שאל אלבוס
"האין זה ברור?" התפרץ קסטלן. "יש לצאת לאחוזת לסטריינג', איפה שה-רד הזה גר, ולגנוב את האבן."
דמבלדור הנהן.
"אני אצא." אמר אלבוס.
"קח איתך את לילי," הוסיף נוויל. "מגיע לה לפעול."
אלבוס הנהן ויצא מהחדר. סקורפיוס עמד קפוא במשרד ולא ידע איך לפעול, קסטלן רק נעץ מבט חושש בדלת הנסגרת...

הפרק הקודם		הפרק הבא