האהבה החדשה-ישנה שלי

ניקו מאוהב בפרסי. <br>פרסי.. לא כל כך שם עליו (האמנם?).<br>פרסי עסוק בלמה אנני מתה. מה הקשר...?

כותב: harryet_percia_love
הגולש כתב 2 פאנפיקים.

פרק מספר 14 - צפיות: 12386

(4) 4 דירגו

פרק:

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: פרסי ג'קסון/גיבורי האולימפוס. (מתעלמת ממה שקורה בגורלו של אפולו) - זאנר: רומאנס, דרמה, מתח - שיפ: פרסיקו (מרכזי), ג'ספר, קליאו חלש, ת'יינה, פרייזל, בתכלס רוב מה שיש בגיבורי האולימפוס. עם כמה משלי - פורסם ב: 06.07.2017 - עודכן: 17.03.2018

המלץ!

ID : 8805

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק גמור

נ.מ. תאליה

לונדון.

אומרים שזאת אחת הערים היפות בעולם.

מקום שבו אפשר לראות כל כך הרבה דברים יפים ועדיין המשיך להסתובב שם במשך שבועות ולהתלהב.

ואני הגעתי לשם למטרה אחת ויחידה.

הדבר היחיד שכנראה יחזיר חיוך לפנים של פרסי.

להחזיר את ניקו לאמריקה.

איתרנו את הכתובת שלו בעזרת כמה בני אתנה שנרתמו למשימה בשם אחותם, ותודה לאלים, נראה שניקו עדיין חי ונושם.

דפקתי על דלת הדירה שהייתה מסומנת במספר 5 ומתחתיה היה רשום

"די אנג'לו"

התבוננתי בחדר המדרגות מסביבי בזמן שהמתנתי.

אפור, לא צבוע ומלוכלך. כנראה הכי טוב שניקו יכל להרשות לעצמו.

לאחר כדקה ארוכה שבה לא נשמע שום רחש מעבר לדלת, פתחתי אותה ולהפתעתי היא לא הייתה נעולה.

"ניקו?" זרקתי את שמו לחלל האוויר בעודי סורקת את הסלון המשולב במטבח, ואת הדלת הסגורה שמאחוריה שיערתי שיש חדר שינה ושירותים.

"ניקו?" רחש מבוהל נשמע מאחורי הדלת.

ניגשתי אליה ופתחתי אותה. "ניקו!" רצתי לחבק אותו. "אתה באמת בחיים."

"תאליה" הוא אמר בטון מופתע. "מה... מה את עושה כאן?" הוא התרחק מהחיבוק שלי.

"באתי לראות מה שלומך. פרסי... כולנו דואגים לך נורא." אמרתי. "פשוט נעלמת."

"כי אני לא חושב שמגיע לכם חבר אנוכי וגרוע כמוני." הוא אמר, מתרחק ממני אל פינת החדר.

"כולנו סלחנו לך. היית על תרופות אחרי הכל.. זה בסדר" לא ניסיתי להתקרב. ידעתי שהוא במצב רגיש. "אלים גדולים. תראה אותך, כולך רזה ורועד. אתה בא איתי." קבעתי.

"לאן?"

"לאמריקה, אידיוט. אני לא משאירה אותך פה." אמרתי בעקשנות.

"לא. לא לא לא לא" הוא אמר, מפוחד.

"כן ועוד איך כן." קבעתי. "אתה נראה נורא. ופרסי מרגיש נורא בלעדיך."

"הוא ירגיש עוד יותר נורא איתי. רצחתי את החברה שלו. אני לא בסדר, תאליה. המוח שלי חולה" הוא אמר ובקולו נשמעה... חרדה? הוא מפחד ממני?

"הוא לא. הוא כמעט התחנן שאסע להחזיר אותך." אמרתי

"אז למה הוא לא בא בעצמו?" הוא שאל.

"כי הוא פחד שלא תהיה מוכן לדבר איתך. לטובתו, כביכול." אמרתי בשקט. "בבקשה, ניקו. בוא הבייתה. אם לא בשביל פרסי אז בשבילי. ובשביל וויל. אני צריכה אותך."

"מה קרה?" ניקו התקרה אלי וליטף את כתפי.

"אני ו.. אני וריינה נפרדנו" מלמלתי ומשכתי אותו לחיבוק, מרגישה שסוף סוף מישהו רוצה בקרבתי. ולא למטרותיו האישיות. ניקו חיבק אותי בחזרה, מלטף את גבי.

"אני אבוא. אבל אני לא מתקרב שוב אל פרסי. אני עושה את זה בשבילך ובשביל וויל" הוא אמר וחיוך עלה על פני.

"תודה ניקו" מלמלתי אל כתפו.