לילה רידל מרס

"וינסנט?"

"מה לילה?" שאל וינסנט והסתכל עלי

"בו נלך מפה, ונדבר על זה" אמרתי

"על זה שאני סלית'ריני?" שאל וינסנט

"על איך אתה מרגיש עם זה, ומה אפשר לעשות"

"בסדר" הוא אמר, יצאנו מהאולם בזמן שטקס המיון המשיך, התיישבנו על אחת המדרגות

"אתה רוצה חיבוק?" שאלתי

"אהה כן" אמר וינסנט מופתע, חיבקתי אותו

"למה את מדבר איתי?" הוא שאל

"למה שאני לא אדבר איתך? מה כי שמו אותך בבית סלת'רין? זה לא באמת אומר משהו על מי שאתה"

"את יודעת מי היו ההורים שלי? מי היה סבא שלי? את יודעת קצת מה קרה פה?"

"לא, אבל אני יודעת שאתה אדם טוב" אמרתי

"אולי את טועה? אולי אני אחד מהרעים?" הוא שאל והרגשתי שהגוף שלו רועד

"אני פשוט לא מאמינה שאתה רע"

"את באמת לא צריכה לדבר איתי, גם ככה השם משפחה שלך עלול לסבך אותך"

"וינסנט, ממש ממש לא אכפת לי. למה להיות סלית'ריני זה כל כך נורא?"    

"את מבינה סלית'רין היה, לא זה לא מה שרציתי לומר, אבא שלי, קוראים לו גרגורי גויל, הוא, הוא לא בדיוק היה אדם טוב, את מבינה, הוא היה חלק מההם"

"מי זה ההם?"

"אוכלי המוות, הם רצו להרוג את, את , את, את כל בני המוגלגים, והחצויים, הם הם, הם היו תלמידים ולחמו עם ההאדון האופל, הם חלמו להיות אוכלי מוות בעצמם, אבל הוא, הוא מת לפני שהם הספיקו להצטרף לשירותיו, אבא , אבא אומר שככה חינוכו אותו, זה לא שהוא ידע משהו אחר, אבל הוא, הוא הרג בן מוגלגים אחד, קוסם, ואת מבינה אני חלק מהמשפחה, סבא הרג הרבה יותר, אולי מאות" הוא השתתק

"אבל אתה שונה, אתה לא הייתה עושה את זה"

"ואולי כן? אולי אם המצב היה שונה אני, אני הייתי רוצח אותך" גופו רעד עוד יותר והוא בכה, אני שתקתי והמשכתי לחבק אותו

"סלית'רין זה הבית שממנו באו כמעט כל אוכלי המוות, ואבא היה חלק מהם, סבא היה חלק מהם, הסיכוי שלא הייתי חלק מהם אם הייתי נולד בתקופה שלהם הוא כמעט אפסי, זה מה שהיו מצפים ממני" הוא ניגב את עייניו הדומעות בעזרת שרוול גלימתו

"אני אדם מסוכן, לילה, לילה אני מסוכן, תתרחקי ממני, אני מסוכן" הוא נעמד בקושי ואז מעד

"וינסנט" הקול שלי היה חלש

הפרק הקודם		הפרק הבא