פלאות הקסם היהודי

בס"ד

יאללה אני חם השבוע. אם תהיו נחמדים אני אסיים לכתוב את כל הפאנפיקים האלה. פרקקקק!!!!

עומר מעולם לא היה באנגליה בעבר. הוא לא האמין שהמסע הזה שלו יהיה מסע חובק עולם, אבל לפעמים יש הפתעות בחיים.

את הדרך לאנגליה, עומר, איילת והילל לא עשו בדרך המוגלגית אלא בדרך הקסומה, בעזרת רשתות פלו, מפתחות מעבר והתעתקויות.

"אם אנחנו כבר מגיעים לאנגליה, אולי כדאי לרשום אותך להוגוורטס," הציע הילל ומחה דמעה נוסטלגית בעודם צועדים לעבר תחנת מפתחות מעבר כזו או אחרת.

"יש לי משימה לעשות," הוא הזכיר להילל.

"נכון, אבל אולי אם תשלים את ההשכלה שלך קודם..." הילל המשיך.

"אתה פשוט ממש רוצה לבקר בהוגוורטס, נכון?" איילת שאלה את הילל, שמשך בכתפיו באשמה.

"טוב, אני כמוגלגית–" היא החלה לומר.

"–זמזומית," תיקן אותה הילל.

"זמזומית," התרצתה איילת, "לא יכולה ללכת לשם, ואני לא חושבת שעומר רוצה לבקר שם במיוחד."

"למה לא?" שאל הילל, "הטירה המופלאה, התקרה המכושפת, הפסלים, התמונות, המעברים הסודיים, האוכל..."

"כשר?" שאל עומר.

"בתקופתי היה רב להוגוורטס," ענה הילל, "אבל זה כי קוסמים יהודים מכל אירופה באו ללמוד בהוגוורטס אז היה ריכוז יהודי גבוה מבדרך כלל."

"כן, אני זוכר," עיקם עומר את אפו, "אני ראיתי את זה בהגיגיות המעצבנות האלה של ישראל."

הם שילמו חמישה ג'ורו – הגרסה הקסומה למטבע האירו שמקור השם שלו לא היה ברור במיוחד – למפעיל מפתחות מעבר צרפתי ונכנסו לתחנת מפתחות המעבר שלו.

"מעניין מה איתו באמת," הילל הרהר, "לא פגשתי אותו כבר שנה."

"גם את גולדי לא פגשת–" החלה איילת לומר ואז עצרה את עצמה כשהיא מביטה בעומר שטייל לו בין מפתחות המעבר השונים וחיפש את זה שיתאים להם.

"המ? מה?" שאל עומר והביט באיילת והילל שהביטו זה בזו, "זה כי הזכרת את אמא שלי? לא נורא, הכל טוב, באמת."

"אתה לא יכול לחזור לארץ, אתה אומר," אמרה איילת, "אז אולי נביא את אמא שלך הנה?"

"את אמא שלי לפה?" עומר צחקק במבוכה. היה לו קשה לדמיין את אימו השברירית והעדינה מטיילת לה ברחבי העולם, עם כמה שהיא כבר מסוגלת לזכור או להבין משהו. "אני חושב שיהיה לה יותר בטוח בבית באריאל."

"אבל אתה לא... רוצה לפגוש אותה?" שאל הילל, "בכל זאת, היא אימא שלך. אני מרגיש ממש מוזר לדבר ככה על החברה הכי טובה שלי מהתיכון, אבל זאת אמא שלך."

"אני רוצה, אבל..." עומר השתתק, "תגידו, אין לנו איזה מפתח מעבר לתפוס?"

"אז זהו, בקשר לזה," איילת אמרה, "אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה לעשות?"

"לא ניהלנו את השיחה הזאת מאתיים פעם?" ענה עומר, "הנה, מצאתי! יש לנו ארבע דקות!"

הוא נעמד ליד דלי מתכת חלוד, שלידית שלו הייתה מודבקת תווית שעליה נכתב "Londres, 16:39"

"לונדרס, נכון? זה לונדון בצרפתית!" התלהב עומר.

"לא ממש מבטאים את שתי האותיות האחרונות," הילל אמר, "ואיך תסתדר בלונדון? אתה לא מצפה שנצטרף אליך, נכון? אנחנו צריכים להמשיך לטפל במעבר הדירה שלנו."

"הצלחתי להסתדר בניו יורק ובפולין," ענה עומר, "מה זה כבר לונדון בשבילי?"

"ואיפה תהיה כשתיכנס לטראנס המוזר הזה אחרי שתשתה את השיקוי?" שאלה איילת, "אם תישאר ככה ברחוב, אתה לא יכול לדעת מה יקרה לגוף שלך..."

"אני... אני אמצא משהו," ענה עומר, "אני אחזור לניו יורק להאנה ורייצ'ל או שאתחבא אצל שרו של ים, אני אסתדר. הסתדרתי עד עכשיו."

"מה תאכל? אין לך כסף, אין לך כלום," אמר הילל והוציא שקיק מכיסו. "הנה, יש כאן קצת כסף קוסמים בריטי. הקטנים מנחושת זה גוזים; הבינוניים מכסף זה חרמשים וכל אחד מהם שווה עשרים ותשעה גוזים; הגדולות מזהב זה אוניות וכל אחת מהן שווה שבעה עשר חרמשים."

"אה, תודה, אני לא באמת יודע מה להגיד," עומר הובך, והדלי החל לזהור.

"אני אסתדר, ביי, תודה על הכל," הוא אמר ומיהר להניח את אצבעו על הדלי כשהוא אוחז בכסף בכל הכוח, "ואם זה מטריד אתכם יותר מדי אז... אז פשוט תשכיחו מעצמכם את זה שפגשתם אותי בימים האחרונים."

ובמשפט זה הדלי לקח אותו ללונדון, והילל ואיילת נותרו לבדם בשדה המפתחות הצרפתי.

"להשכיח את זה..." הרהר הילל, "אחרי שנחזור לארץ כמובן. פשוט נשכיח מעצמנו את אירועי היומיים האחרונים, כאילו אנחנו עדיין לא יודעים איפה עומר."

"כמה נוח," איילת ענתה.



עומר מצא את עצמו על גג בניין.

"אף פעם לא חושבים על זה עד הסוף?" הוא חשב בקול רם.

"What's wrong' sir?" שאל מישהו מאחוריו. עומר המבוהל מיהר להצביע על עצמו בטבעתו ולמלמל את לחש השפה והתרגום שלו. לאחר מכן הוא הסתובב וראה קוסם עצבני למראה.

"אני רואה שאתה לא בלבוש מוגלגי," אמר הקוסם העצבני, "זה לא בסדר. והעיקר אומרים לי כל הזמן, 'ג'ארד, זה בסדר. ג'ארד, לא חייבים להחביא את תחנת ההגעה של מפתחות המעבר המסחריים על הגג. ג'ארד, האנשים שמשתמשים בשירות שלנו יודעים מה הם עושים. ומקסימום אנחנו נגיד להם.' כן, אני רואה שממש אמרו לך. אתה באת מניס, נכון?"

"אה... כן, מפתח המעבר שלי בא מצרפת," עומר המבוהל ענה. האיש הזה לא נראה לו שפוי במיוחד.

"וז'ורז' לא טרח לומר לך ללבוש בגדי מוגלגים לפני שאתה נוחת באמצע לונדון?!" רתח הקוסם ההוא, שכנראה קראו לו ג'ראד.

"אה, ז'ורז' זה ההוא שמפעיל את המפתחות?" שאל עומר.

"כן, הוא לא טרח לומר לך כלום, אה?" התעצבן ג'ארד.

"סליחה, לא ידעתי," אמר עומר, "אבל אני רואה שגם אתה לא לבוש בגדי מוגלגים, אדוני."

ג'ראד קילל בשפה לא ברורה ותפס את עומר באוזן.

"איי! לא! מה אתה עושה?" עומר צעק ונגרר אחרי האיש שמשך אותו באוזן לאנשהו.

"ילדים כמוך צריכים ללמוד בבית הספר ולא להסתובב בעולם כמו אוכלי מוות!" אמר ג'ארד וירק את הביטוי 'אוכלי מוות'. עומר הניח שבאנגלית זה נשמע יותר טוב.

"אתה לוקח אותי להוגוורטס?" שאל עומר בחשש, "אבל אני לא רשום לשם! אני לא בריטי!"

"ברור שאני לא לקוח אותך להוגוורטס, פרחח!" המשיך ג'ארד לרטון, "אני לוקח אותך למלתחה, לתת לך כמה בגדי מוגלגים. אני מקווה שלפחות יש לך כסף! המפף!"

"אז למה באוזן?" רטן עומר, "זה כואב!"

"כי רק ככה אתם מקבלים חינוך! כל הברברים עמי הארצות האלה, אין להם מושג איך לגדל אנשים מתורבתים!" זעף ג'ארד. עומר ראה שהוא מוביל אותו לחדרון שהיה ממוקם על הגג. על דלת החדרון היה שלט שעליו נכתב באנגלית "ג'ארד פילץ'". אילו עורמ היה לומד בהוגוורטס, שם המשפחה הזה היה אומר לו משהו. אבל עומר, כידוע מעולם לא דרך אפילו בבריטניה עד לדקה האחרונה.

ג'ראד שלף צרור מפתחות מכיס גלימתו והחל לנסות להתאים את המפתחות השונים לחור המנעול. עומר הצביע בכאב רב על הדלת ולחש "אלוהומורה", וזה עשה את העבודה. הדלת נפתחה.

"איך כל פעם מפתח אחר פותח את הדלת?" רטן ג'ארד, ועומר העדיף שלא לענות.

ג'ארד בעט את עומר פנימה לחדרון החשוך, ואז הדליק את הנרות בקירות החדר בלחיצת כפתור. החדר היה גדול יותר מבפנים, והוא נראה כמו חנות בגדים קטנה.

ג'ארד סגר את הדלת מאחורי עומר ואמר, "כשתסיים להתלבש, תצא ותשלם לי."

בזמן שעומר שוטט לו במלתחה, בחר בגדים, התפשט והתלבש, הוא הגיע למסקנה שהוא מעדיף את הקוסמים האמריקאים בהרבה על הקוסמים הבריטים, ולא הבין איך יצא להם שם כל כך טוב. פתאום הוא הבין לליבו של וולדמורט שרצה להרוג קוסמים בריטים, כי הם לא נראים אנשים נחמדים במיוחד.

בסופו של דבר עומר יצא כשהוא לבוש בגדים מוגלגיים, והחזיק בידו את הגלימה שלו.

"נו באמת, לא היית יכול לקחת גם תיק משם?" התעצבן ג'ארד.

"אין שם," צייץ עומר בפחד שג'ארד ינסה לתלוש לו את האוזן השנייה.

"טוב, בסדר," נאנח ג'ארד ונקב במחיר. עומר לא ידע אם מדובר במחיר הוגן ושילם לג'ארד כמו שביקש.

"תן לי את זה," אמר ג'ארד לאחר שלקח מעומר את המטבעות וניסה לקחת ממנו את הגלימה שלו.

"לא, לא, לא!" עומר אמר, "מה אתה מתכוון לעשות עם זה?"

"לזרוק את זה," ענה ג'ארד כאילו זה מובן מאליו והחווה בראשו על קצה הגג הפונה לרחוב הסואן.

"לא! זה שלי!" צעק עומר, "אני פשוט אלבש את זה מתחת לבגדים שלי וזהו."

וכך ירד לו עומר מהגג, כשהוא לבוש בבגדים מוגלגיים מעט מנופחים מהגלימה שהייתה מתחתיהם, והגיע לרחוב שם נאמר לו שמסתתר פונדק הקלחת הרותחת. כמו כל מי שמבקר בפונדק בפעם הראשונה, גם עומר התברבר מעט כשלא הצליח להבחין בפונדק הקטן מהרחוב, ובזמן שעמד שם הוא הבחין במשהו שלא הבחין בו בחברת קוסמים, שהיה המבטים הרבים שנעצו העוברים והשבים המוגלגים בו. לא, לא בו – בכיפה שלו. כשמצא את הקלחת הרותחת הוא נאנח בהקלה ונכנס פנימה. משום מה, קוסמים היו הרבה יותר ידידותיים ליהודים מאשר מוגלגים.

"ירמולקה יפה," אמר מישהו בתוך הפונדק, וכל התדמית שעומר גיבש במוחו התפוגגה.

הפונדק לא היה עמוס במיוחד. מוזג זקן וחסר שיניים נמנם מאחורי הבר, כמה אנשים ישבו בשולחנות מרוחקים, אבל האדם שדיבר אל עומר נשען על עמוד תומך באמצע הפונדק ושתה משקה צהוב מכוס גדולה.

"או כיפה? לא יודע, אף פעם לא הייתי בטוח איך קוראים לזה," המשיך האיש. הוא היה גבוה ורזה, עם שיער בלונדיני מקריח, סנטר מחודד ומעט זיפים חיוורים.

"כן, תודה," אמר עומר בנימוס וניסה לגשת אל המוזג.

"לא כדאי לך להעיר אותו אם הוא לא מכיר אותך," המשיך הבלונדיני, "הוא כל כך סנילי שהוא זוכר רק את הלקוחות הקבועים שלו, ואתה... אתה לא נראה לי מכאן," הוא בחן את הבגדים המוזרים של עומר.

"אה, סליחה, אמרו לי ללבוש בגדי מוגלגים כשהגעתי הנה," מיהר עומר לומר, מבלי להבין למה הוא מתנצל כל כך, ומיהר לפשוט את בגדיו המוגלגיים. הוא נותר בגלימתו.

"אבל את הירמולקה אתה משאיר על הראש, אני רואה," העיר הבלונדיני, "יצא לי לראות כמה קוסמים עם הדבר הזה. מעניין. אבל הם היו..." הוא סימן לעומר להתקרב אליו, ובמלי להבין מדוע הוא עושה את זה, עומר אכן התקרב אליו.

"אתה לא..." הנמיך האיש את קולו ללחישה ועומר הרגיש את הבל פיו האלכוהולי, "אתה לא בוצדם במקרה?"

"אה, לא," ענה עומר, "אמא שלי מכשפה ואבא שלי..."

"אתה חצוי דם?" שאל הבלונדיני.

"במובן מסוים," ענה עומר, "כלומר, אני לא בטוח מי אבא שלי, אז או שהוא קודם, או שהוא–"

"–מוגל," קטע אותו הבלונדיני.

"או שהוא לא קוסם," המשיך עומר את מה שניסה לומר, "אבל לא מוגל."

הבלונדיני הרים גבה מסוקרנת, ואז אמר, "טוב, הייתי ממשיך לקשקש איתך, אבל זה לא במאת מעניין אותי מה זה אומר לא קוסם ולא מוגל."

עומר כמעט אמר "שד", אבל עצר את עצמו.

"אבל אם אבא שלך הוא קוסם," המשיך הבלונדיני, "אז הוא–"

"–בן מוגלגים? כן, יכול להיות, למה? אתה חושב שאצלך אין אף בני מוגלגים במשפחה? אני בטוח שאם תלך מספיק אחורה–"

"–טוב, די!" לחש הבלונדיני בכעס, ואז נאנח. "אתה ממש מזכיר לי את הבן שלי. הוא בערך בגיל שלך, לומד בהוגוורטס בשנה השלישית."

"אה, אני לא בגיל של שנה שלישית," ענה עומר.

הבלונדיני בחן את עומר. "לא נורא, מספיק קרוב," הוא אמר, "מאיפה הגעת בכלל?"

"עכשיו? הגעתי מצרפת," ענה עומר.

"עכשיו?" המשיך הבלונדני לשאול אותו, "אז מאיפה אתה במקור?"

"לפני זה הייתי בפולין," המשיך עומר, "ולפני זה בארצות הברית, ולפני זה בברזיל–"

"במקור," חזר הבלונדיני, והפעם בתקיפות.

עומר לא ידע אם היחס לישראל בקרב הקוסמים הוא עוין כמו היחס לישראל בקרב המוגלגים. "ישראל," אמר עורמ על סף לחישה, והבלונדיני נראה מורשם.

"וואו, רחוק יחסית," היה כל מה שהיה לבלונדיני לומר בעניין, "אז מה מביא אותך הנה? באת ללמוד בהוגוורטס?"

"לא, מה יש לכולם מהוגוורטס?" התעצבן עומר.

"צודק, גם לדעתי זה מוערך יתר על המידה," הבלונדיני אמר, "אבא שלי רצה לשלוח אותי לדורמשטרנג."

"אה," ענה עומר. הוא זכר שלמד על דורמשטרנג פעם בשיעור תולדות הקסם עם שרית גורביץ'.

"אז מה אתה עושה פה?" שאל שוב הבלונדיני.

"באתי לסמטת דיאגון, כי זה המקום היחיד שיש בו את מה שאני מחפש," ענה עומר.

"מה אתה מחפש?" שאל הבלונדיני.

"שיליה של אדן שדה וחלמון של קוקאטריס," ענה עומר מבלי לפרט.

"אה, מעניין," הרהר הבלונדיני, "אני לא זוכר שראיתי את זה בדיאגון או בנוקטורן, אבל יכול להיות שיש לי את זה במחסן בבית."

"אה," ענה עומר. מה הוא אמור לעשות? לבקש ללכת לבית של הבלונדיני? הוא לא מכיר אותו בכלל!

"טוב, אני אציג את עצמי," אמר הבלונדיני, כאילו קרא את מחשבותיו של עומר, "אני דראקו מאלפוי."

השם הזה לא אמר לעומר כלום.

"אני עומר לוי," הציג את עצמו עומר.

"נעים מאוד," אמר דראקו והם לחצו ידיים, "אז אם אתה רוצה אני יכול למכור לך... למה אתה צריך את זה?"

"לרקוח שיקוי," ענה עומר.

דראקו גיחך. "כן, ברור, אבל איזה שיקוי?" הוא שאל, "אני מרגיש שאני צריך להוציא ממך מידע בכוח."

"שיקוי אנקה," צייץ עומר מבלי להבין למה הוא מעז לדבר בכלל עם הדראקו הזה.

"באמת? אני לא מכיר את זה," ענה דראקו, "ואני עוד השלמתי לימודי שיקויים ברמה כשיפומטרית אחרי מלחמת הקוסמים השנייה."

"אה," ענה עומר מבלי באמת להבין על מה הדראקו הזה מדבר.

"אתה אומר הרבה 'אה'," אמר דראקו, "טוב, תקפוץ אליי הביתה. הבן שלי, סקורפיוס, נמצא גם הוא בבית עכשיו בגלל חופשת חג הפסחא."

פסחא? עומר הבין שכבר כמעט שנה הוא נודד לו ברחבי העולם.

"מה השיקוי הזה עושה?" שאל דראקו.

"זה... זה מכניס אותי למין סוג של טראנס," ענה עומר, "מביא אותי לעולם קצת אחר."

"משגר אותך כאילו?" שאל דראקו, "או שזה כמו סם?"

"זה כמו חלום," ענה עומר, "חלום שנכנסים אליו בכוח. חלום סימולטני שקורה במין עולם מקביל, אלא שבינתיים הגוף שלי נשאר בעולם הזה וצריך שמישהו יטפל בו."

"אז איפה אתה מתכוון להישאר בזמן שתהיה תחת השפעת השיקוי?" שאל דראקו.

"אני לא יודע," ענה עומר, "אם זה פונדק אז חשבתי להזמין פה חדר, אבל–"

"־אבל איך תאכל בזמן הזה? כן, אני מבין," הרהר דראקו, "טוב, הייתי מציע לך להישאר אצלי. עוד מעט סקורפיוס יחזור להוגוורטס ואני אשאר לבד בבית, אז לא תזיק לי חברה."

"אה," אמר עומר, למרות שזה נשמע לו קצת קריפי להישאר לבד בבית עם גבר מבוגר בזמן שהוא לא בהכרה מלאה, "תודה–"

"–אין על מה," קטע אותו דראקו, "אני חושב שאני אגבה ממך מעט כסף גם על זה."

דראקו הניח את הכוס הריקה שלו על שולחן סמוך.

"טוב, בוא," הוא אמר לעומר.

הפרק הקודם		הפרק הבא