מלחמה בלב ים (פרסארס)

פרק ארבע-עשר:

אם המילים "יפה תואר" היו פרחים, הן היו קמלות במהירות שיא לרגליו של אדוניס. הוא היה גבר גבוה ורחב כתפיים, מבנה גופו המחוטב היה נוקשה מרשת שרירים שהשתרגה מחלציו אל חזהו והיה אפשר לראות זאת בבירור מבעד לחולצת הבד הלבנה שלבש. רצועות עור היו כרוכות סביב כתפיו ומותניו ורתמו אליהן שתי חרבות ארוכות מאחורי גבו.
שיערו הכהה נפל על עיניו והסתלסל סביב ראשו וצבע עורו המוזהב נצץ אפילו באפלוליות המבנה. עיניו הכחולות היו כאבני ספיר והיה קשה לפספס את הצבע המהפנט הזה כשהוא הישיר את מבטו החד היישר לעבר פרסי וארס.
לפרסי כבר התחיל להימאס מכל האנשים והאלים היפיפיים שהקיפו אותו וממש לא עזרה לו המחשבה על איך הוא בטח נראה עכשיו.
הוא וארס עמדו בפתח המבנה הלבן שארס פיצץ את הכניסה אליו ברהבתנות. פיח ואדמה לכלכו אותם ואותות הקרב בבני הגיגאנטים זרקו בבגדיהם הקרועים.
פרסי הרגיש מטונף מידי לעמוד מול ארבעת הדמויות הגבוהות שהסתכלו בהם בהשתוממות.
תמיד הוא הרגיש ככה בנוכחות אפרודיטה אבל אפילו אדוניס היה יותר מידי.
פרספונה ודמטר עמדו זו על יד זו, לבושות בשמלות הארוכות שלהן.
בשיערה של דמטר נשזרו אניצי חיטה וצמתה של פרספונה הייתה מקושטת בפרחים. שתיהן אומנם היו יפייפות ועדינות מראה, אבל על יד אפרודיטה, אלת האהבה, הן היו נראות אפילו דיי פשוטות.
זה היה לחלוטין מהפנט לראות איך אפילו ששיערה של אפרודיטה היה פרוע, ששמלתה הכחולה הייתה מקומטת ושמפרקי ידיה היו נתונים באזיקי מתכת שאדוניס החזיק בקצה השרשרת שחוברה אליהם, עדיין היא הייתה פשוט עוצרת נשימה.
זה לצד זה נראו אפרודיטה ואדוניס כמו הזוגות הבלתי אפשריים האלה מהטלוויזיה, רק הרבה יותר מדהימים, ועוד יותר מזה. הם היו מושלמים ללא רבב.
"אמרת שאת סומכת על אדוניס-" דמטר החלה לדבר בשקט, קולה רועד מכעס.
"אמא!" פרספונה קטעה אותה, "זה ממש לא הזמן להזכיר לי!"
"לעזאזל איתך ארס," עכשיו היה זה אדוניס שדיבר, קולו היה עמוק כמעט כשל ארס עצמו, "לא יכולת להשאיר את האף שלך מחוץ לעניינים הפעם?"
"אתה שומע את מה שאתה אומר אדוניס? או שהאוזניים שלך מלאות מידי בעצמך." ארס הידק את אחיזתו בחנית החשמלית שלו.
"אין לך ולחצוי הקטן שלך שום סיכוי ארס, במקומך הייתי פשוט מסתובב ומסתלק." אדוניס החווה בראשו לעבר דמטר ופרספונה, כאילו כדי להדגיש את מספר האנשים שעומדים לצידו.
"בקשר לזה..." דמטר מלמלה, כל הנוכחים הפנו אליה את מבטיהם באחת.
רק אז הם שמו לב שהיא החזיקה במפרק ידה של פרספונה בכוח. פרספונה ניסתה לדבר אך בכל פעם בה פתחה את פיה אניצי חיטה נפלטו משפתיה וחנקו אותה, היא לא הפסיקה להשתעל.
"אנחנו מסתלקות אדוניס, וזה לא נתון יותר לוויכוח. עייפתי מהמשחקים שלכם. עדיף שנסגיר את עצמנו לזאוס ואולי הוא ירחם עלינו." דמטר משכה בידה של ביתה כדי להמחיש את כוונתה. מבטו של אדוניס נותר חתום, מסרב להפגין חולשה כנגד בגידתן של האלות בו.
"אז לפחות תעזרי לנו לצאת מפה עם אפרודיטה?" שאל פרסי.
דמטר הביטה בפניו ואז בפרספונה. הספיק לה מבט חטוף בהבעת פניה של ביתה שהיו מלאות בסירוב, כעס וגועל לפני שגופה של דמטר התחיל לזהור.
"מצטערת פרסאוס ג'קסון, זה עניין של שלום בית." קולה היה נחפז, גם פרספונה התחילה לזרוח ונראה היה שהיא מנסה לחמוק מאחיזתה של אימה, פרסי הסיט את מבטו מדמותם האלוקית עד שהאור דעך והשתיים נעלמו.
"אז איפה היינו?" ארס חייך את חיוכו המלגלג כשעיניו נחו על אדוניס.
ידו של אדוניס התהדקה סביב השרשרת שקשרה אליו את אפרודיטה והוא משך בה בכוח, גורם לאלה היפיפייה למעוד לעברו.
"לא כל כך מהר ארס." היה ברור שאדוניס מנסה בכוח לשמור על חזות מאופקת נוכח תבוסתו הממשמשת ובאה. נראה ששרירים ועיניי ספיר לא יפתרו את הבעיות שלו.
לבד, ללא דמטר ופרספונה, אדוניס היה הרבה פחות חזק. נותר בו בעיקר תחכום ומילים חלקלקות שבהם הוא ניסה להשתמש באותו הרגע.
"את באמת רוצה ללכת איתם אפרודיטה? ולעזוב אותי ככה?" הוא כרך את ידו סביב צווארה של האלה ולחש באוזנה.
אפרודיטה שלא פצתה את פיה מהרגע בו נפגשו כולם זקפה עתה את גבה ופתחה את פיה.
"כן." היא אמרה בקול חנוק שפרסי מעולם לא שמע אותה משתמשת בו, ואפילו שלא נפגשו מספר רב מידי של פעמים כדי לדעת את זה פרסי ידע שהטון החנוק והמזועזע הזה לא אופייני לה.
באותו הרגע הוא הבין שאם מה שמנע מאפרודיטה להשתחרר כל הזמן הזה הייתה רק שרשרת הברזל העלובה, סימן שיש בשרשרת יותר ממה שנדמה לפרסי.
"שמעת אותה אדוניס, זה הזמן שלך לסגת." החנית החשמלית זמזמה בעוצמה בידו של ארס. פרסי התרשם שעם כל דקה שחולפת האל הארור באמת מתחזק.
מחשבה טורדנית על אפולו כרסמה באחורי מוחו והוא דחק אותה לזמן אחר.
אדוניס הביט באפרודיטה לראשונה בדחייה, ואז מבטו הכחול סרק את ארס מכף רגל ועד ראש.
"אני לא זקוק לך יותר, אם כך, אפרודיטה." הוא אמר, מרחיק את האלה מגופו, "אני רוצה כל כך לנקום בך, ארס, על מה שעברתי בגללך עד שחזרתי לכאן. הלחם מולי כמו גבר, רק אתה."
פרסי הזדקף מיד במקומו.
"אתה לא בעמדה שמאפשרת לך לבקש משהו כזה-"
"אני מסכים." ארס קטע אותו במילותיו.
"אתה- מה?! למה שתסכים?" דמו של פרסי התרתח, הוא לא בטח באדוניס בכלל, ונכון שארס הולך ומתחזק אבל האם דיי בכוח החדש שמצטבר בו כדי להביס את אדוניס?
"סמוך עליי אפס, הוא לא יצא מזה בחיים." ארס חייך אל פרסי בשחצנות אבל החצוי רק הרגיש איך הוא הולך ומתעצבן.
"אם כך, כדי להבטיח הוגנות, תכבול את החצוי שלך." אמר אדוניס, הוא נגע בידו השנייה בשרשרת שכבלה את ידיה של אפרודיטה וזו זהרה קצרות עד שהופיעה שרשרת דומה בידו השנייה של אדוניס, הוא זרק אותה אל ארס.
"אתה לא תעשה את זה." ירה פרסי, הוא כל כך כעס.
"אתה מוכן לסמוך עליי פעם אחת?" ארס החזיק את האזיקונים שהיו בקצה השרשרת.
ארס ידע שהדרך הבטוחה להביס את אדוניס היא לשחק בכללים שלו, גם אם זה אומר להילחם בו לבד.
"אני סומך עלייך, אבל-"
"אז תעשה את זה למעני או שאהפוך את זה למשאלה השנייה שלי." ארס קטע אותו שוב.
"אתה לא תעז." סינן פרסי בשיניים חשוקות.
"תראה אותי." זוית פיו של ארס התעקלה בחיוך זדוני.
"קדימה חצוי," אמר אדוניס, "אין לי את כל היום." הוא משך שוב בשרשרת שהייתה נתונה בידו ואפרודיטה מעדה פעם נוספת, פניה הזדעפו בכעס אבל היא לא עשתה שום דבר כדי למנוע את ההשפלה.
"בסדר." פרסי לא האמין שהמילה הזאת יצאה מבין שפתיו.
הוא הרים את עיניו במבט כעוס אל עבר האל אותו אהב ואז הושיט את ידיו לפנים.
בשנייה שארס סגר את האזיקונים על מפרקי ידיו של פרסי, פרסי הרגיש איך כל הכוח שהיה בו עזב אותו ומתנקז אל השרשרת.
הוא קרס, המום, על הרצפה.
"מ-מה עשית לי?" פרסי גמגם, לא מסוגל להזיז אפילו שריר, אף אחד לא ידע אם השאלה הופנתה אל ארס או אל אדוניס אבל אדוניס היה זה שענה.
"זה ידאג שלא תחשוב לעשות שום צעד לטובת ארס." אמר אדוניס, חיוך בקולו. הוא שלף בתנועה חלקה את שתי החרבות הארוכות שלו.
"אני מצטער אפס." מלמל ארס, הוא קרע את מבטו מגופו הרפוי של החצוי והניף את חניתו.
"הגיע הזמן אדוניס."

פרסי בהה בקרב שהתנהל מולו בהלם מוחלט.
עכשיו הוא הבין למה אפרודיטה לא הייתה מסוגלת להגיב לאדוניס. האזיקים הארורים האלה מקוללים במשהו הרסני.
בתור אלה, היא עוד הייתה מסוגלת לעמוד ולזוז קצת, אבל את פרסי הכוח ההרסני של השרשרת שיתק לחלוטין.
הוא עוד ישב על הרצפה, גופו רפוי לחלוטין, מסרב לקבל פקודות ממוחו.
הוא לא הצליח להרגיש שום דבר חוץ מריקנות איומה שמלאה כל חלל מראשו ועד לקצות אצבעות רגליו וזה היה נוראי.
מה שהפך את כל העניין הזה לנוראי יותר היה לראות את ארס נלחם באדוניס לבדו.
נכון, ארס הוא אל ועוד אל המלחמה. אבל קשה לשכוח שזאוס לקח ממנו את כל הכוחות האלוקיים שלו.
המתת של פרסי בהחלט משפיעה על השניים וארס, אוחז בחנית החשמלית שזמזמה וקרנה בצבע אדום, היה נראה מאיים למדי, אבל לא חזק כמו שהיה יכול להיראות אילו כוחו היה ברשותו.
מחשבה מדכאת חתכה לפתע במוחו של פרסי.
אם זאוס לא היה לוקח בכלל מכוחו של ארס וארס לא היה צריך את פרסי מלכתחילה, האם הוא היה מתאהב בו? האם אל המלחמה שהיה כל כך מלא מעצמו ומהיכולת שלו בכלל היה מסתכל לעברו של חצוי?
קריאת כאב החזירה את פרסי באחת ממחשבותיו, ארס הרים את מבטו העצבני מחתך מדמם מעל ברכו השמאלית.
איכור זהוב טפטף על הרצפה ולחרדתו של פרסי הפצע לא נסגר.
אדוניס חייך ברשעות שגרמה לפרסי להבין. יש משהו בחרבות שלו שלא מאפשר אפילו לפצעיו של אל להחלים. כמה נבזי.
ארס כנראה הבין את זה גם הוא כי הוא ירק הצידה בבוז למעשיו של אדוניס.
"אתה כל כך מפחד מתבוסה שאתה משתמש בטכניקות שפלות שכאלה." הוא נהם.
אך למרות מילותיו העוקצניות של ארס הכעס שלו קרן ממנו בגלים על כך שבכלל נפצע ופרסי יכול היה לראות לרגע קצר אחד את אנרגיית החנית האדומה מהבהבת כאילו עומדת לגווע ואז נדלקת בעוצמה מרטיטה שוב.
אסור לו לחשוב מחשבות קשות כמו אלה על ארס, פרסי הבין זאת עכשיו. זה מחליש אותו.
הוא הרים את עיניו ומיקד את מבטו באדוניס, שעדיין חייך חיוך מסופק, ואז העביר את מבטו אל ארס.
מה זה משנה איך הדברים היו נראים לולא זאוס? זה הרי לא מה שקרה. וארס אמר לפרסי בעצמו מול פארק שער הזהב שהמתת לא מעניינת אותו. רק פרסי מעניין אותו. רק הוא.
רגש חמים מילא את פרסי בבטנו וטיפס אל ליבו.
פתאום משקל האזיקים לא היה כזה משתק.
חיוכו של אדוניס נמחק נוכח האור האדום העוצמתי שהחל לקרון מגופו של ארס.
"אתה עומד כל כך להתחרט." אמר ארס, קולו עמוק ומחושב.
"אני לא אכנע מולך שוב ארס!" אדוניס שאג בכעס, הוא הסתער על האל בחרבות שלופות.
פרסי התרשם שתנועותיו של אדוניס מיומנות וחזקות, אבל שהוא לא היה מהיר מספיק.
ארס הצליח להתחמק ממכותיו ולהדוף אותן, ואז תקף בחזרה.
החנית הדפה בחציה העליון את חרבו הימנית של אדוניס ואז בתנועה אחורית וזריזה גם את השמאלית אבל החרבות חזרו והכו.
אפרודיטה קרסה ליד פרסי והבהילה אותו לרגע אבל לחישתה הרגיעה אותו באחת.
"ארס ינצח וזה יקרה ממש עוד מעט, רק תמשיך לחשוב על כמה אתה אוהב אותו וזה יעזור." קולה היה חלש כמקודם וזה רק גרם לפרסי לחשוב שוב מה היא בטח עברה כאן בזמן שהייתה עם אדוניס.
"איך את..." הוא לא הצליח לסיים את השאלה שהייתה ברורה לחלוטין אבל אפרודיטה בכל זאת השיבה.
"איך אני יודעת? כי אני עדיין אלת האהבה חצוי קטן שלי."
"אני מצטער," פרסי הגניב מבט אל פנייה ואז השפיל את מבטו, "על שהתאהבתי בבן הזוג שלך."
הוא היה קצת בהלם על הקלות שבה הצליח להגיד משהו כזה, להתוודות בכזאת נחישות, משהו בו שמח קצת על העובדה שארס שקוע בקרב ולא שומע אותו.
אפרודיטה לא השיבה דקה ארוכה שבה שניהם ראו איך ארס מנטרל את אדוניס מאחת מחרבותיו ושמעו את קריאת הכאב שנפלטה מבין שפתיו של הגבר כחול העיניים כשארס הדף אותו לאחור בבעיטה עוצמתית אל בטנו התחתונה.
"היחסים שלי ושל ארס מתפרסים על גבי מיליוני שנים חצוי שלי, אבל הם הרבה יותר מורכבים ממה שבן אנוש יכול להבין. בערך כמו מורכבות הנישואים שלי להפייסטוס. אחרת לאף אחד מאתנו לא היה ביתן במחנה הקטן שלך." היא קרצה אליו והייתה יפה מתמיד בשיערה המבולגן וגופה החלוש, ואז התרוממה באיטיות ממקומה.
פרסי נשא את עיניו, ארס הצמיד את החנית לחזהו של אדוניס והאחרון התחשמל בצרחת אימים וקרס לרצפת המבנה שכבר היה הרוס ומבולגן בכל פינותיו.
ארס התנשא מעליו, בגדיו הכהים היו קרועים מהקרב בבני הגיגאנטים וגם קצת מחרבותיו של אדוניס. איכור זהוב טפטף אקראית מחתכים דקים בגופו השרירי.
הוא הניח את חוד החנית בין עצמות הבריח של אדוניס, קרינתה האדומה התקרבה בצורה מסוכנת לעורו החשוף ואיימה לחשמל אותן שוב אבל נראה היה שארס שלט בה היטב.
פרסי רצה לעמוד לצידו, לקחת חלק בקרב האחרון ולא לשבת רפה וחסר יכולת על הרצפה. הוא כעס על ארס
על שנהג באדוניס בהגינות כזו שגרמה לו לכבול אפילו אותו, את פרסי.
"את פשוט תתני לו להרוג אותי שוב? אחרי כל מה שעברנו ביחד?" אדוניס דיבר אל אפרודיטה אבל עיניו לא משו מפניו של ארס.
ידיו היו שמוטות משני צדדיו, מקבלות את גזר הדין ונראה היה שהוא ממש מתאפק לא להשפיל את עיניו אל חוד החנית שהייתה מונחת במרכז חזו.
"אדוניס." אפרודיטה ירדה על ברכיה לפניו, היא הרימה את ידיה שעדיין היו כבולות וליטפה את לחיו של הגבר היפיפה. הוא סוף סוף הסיט את מבטו לעברה.
"את אוהבת אותי גם, אז למה את נוטשת אותי שוב?" קולו רעד, פרסי הבין שהוא כנה אבל באותה מידה הוא ידע שאדוניס פועל בצורה פרימיטיבית ואובססיבית. גם אם הוא באמת אהב את אפרודיטה הוא חטף ועינה אותה מי יודע איך כדי שתישאר לצידו.
"זמננו חלף לפני אלפי שנים אדוניס." אמרה אפרודיטה ברכות.
אדוניס העביר את מבטו בין ארס לבינה.
"אתם לא מבינים כלום, זו פרספונה! היא זאת שנתנה לי את התקווה שהכול יכול לקרות שוב!" הוא היה נראה כאילו דעתו נטרפת עליו, פתאום הוא לא היה נראה לפרסי כל כך יפה.
עיניו יצאו מחוריהן כשהבין שהוא קרוב כל כך למות שוב, פצעיו היו מכוערים על רקע אורו הנוצץ, שגם הוא איבד מהחינניות שלו.
"היא הביאה אותי איתה מהשאול, היא אמרה שהפייסטוס סיפר לדמטר שאתה חלש, שזאוס לקח ממך את כול הכוחות! היא אמרה שאנחנו יכולים...לנקום עכשיו...שאני יכול לקחת אותך אליי שוב." הוא דיבר אל שני האלים באותו הזמן.
פרסי זקף את ראשו, הפייסטוס?
אז זה מה שקרה? הוא לא היה יכול לשמור על הפה שלו והלך ודיבר על היחלשותו של ארס עם דמטר.
"שוטה זקן." קולו של ארס היה נמוך מבדרך כלל ופרסי ידע לזהות את הסיבה לכך, הוא כעס.
גם ארס הבין עכשיו מי היה אחראי לכל הבלגן הזה מלכתחילה.
לולא הפייסטוס פרספונה לא הייתה מעיזה להעלות על דעתה את הרעיון לחטוף את אפרודיטה, עצם העובדה שהיא ידעה שארס לא בעמדה למנוע את זה נתן לה את המוטיבציה להוציא רעיון כזה חסר הגיון לפועל.
ואז מה? ואז הפייסטוס הסתובב ברחבי האולימפוס עצבני על זה שחטפו את אשתו והפיל את כל האשמה על ארס אבל בעצם הוא היה לא פחות אשם.
"הוא ישלם על זה." מלמל ארס, חניתו נלחצה עכשיו קצת חזק יותר לחזהו של אדוניס.
אדוניס ילל בכאב כשדם החל לזרום מחזהו, הוא הרים את ידיו להדוף את החנית אבל צעקה נמלטה משפתיו כשחשמל אדום זרם במעלה ידיו ושיתק אותו למקומו.
"אל תתני לו להרוג אותי!" הוא קרא אל אפרודיטה, "זו פרספונה! היא תמיד הייתה מלאת קינאה בקשר שלנו! זה הכול באשמתה!"
אפרודיטה הזדקפה, נצנוץ של דמעה נראה על לחיה.
היא רכנה קדימה ונשקה את מצחו של אדוניס, כאילו מברכת אותו לשלום ואז הסבה את גבה לעברו ועיניה קדחו בעיניו של פרסי כשאדוניס צורח מאחוריה.
"אפרודיטה! אפרודיטה!"
פרסי לא העז להסיט את מבטו מפניה של אפרודיטה, צרחות הכאב מילאו את החלל עד שגוועו.
***
השלושה עמדו כמה מטרים ממבנה השיש הגדול.
גנה של דמטר כבר לא הקסים את פרסי כבראשונה והמבנה כבר לא היה מרשים על גילופיו היוונים.
השמש הייתה לקראת שקיעה והשמיים האדמדמים השתקפו והתערבלו באש המותכת בעיניו של ארס, או שהיו אלה בעצם עיניו של ארס שהשתקפו באדום השמיים?
פרסי ידע רק דבר אחד,
מסע החיפושים נגמר.
כשאדוניס מת השרשראות שכבלו את אפרודיטה ואת פרסי התפוגגו לאבק.
פרסי הרגיש כאילו מישהו הכניס לו אגרוף חזק במיוחד היישר בבטן כשכוחו שב אליו בבת אחת.
הוא קפץ על רגליו באנרגיה מחודשת וכמעט נפל מעוצמת הקפיצה, גופו היה צריך להתרגל פתאום לכל הכוח החדש-ישן שנכנס בו.
אותו שינוי חל גם באפרודיטה, גל אנרגיה מצמרר שטף את החדר והתנקז בה ובבת אחת היא חזרה להיראות עוצמתית כמו שפרסי זכר אותה.
עורה קרן בגוון עז של ורוד וזהב וכבר לא היה נראה חלש כמקודם. בנקישת אצבע אחת שיערה הסתלסל בחינניות ושמלתה הפכה למשהו נקי, ארוך וצמוד בהרבה ממה שלבשה לפניי.
היא התקרבה לגופתו של אדוניס וללא הבעה שהסגירה את רגשותיה היא העבירה את ידה באיטיות לאורך גופו הקרוע.
הוא הפך לרוח שהתערבלה לרגע בחדר ואז יצאה את הקיר השבור ונעלמה, כנראה נודדת חזרה אל השאול.
"נחזור לאולימפוס. אין לנו מה לעשות כאן יותר ומחר יום אמצע הקיץ, וכנראה גם המשפט על מעשיהן של דמטר ופרספונה." אמרה אפרודיטה, היא שילבה את ידיה על חזה במין חיבוק עצמי שכזה.
"וגם של הפייסטוס." אמר ארס, הוא עדיין כעס על הגילוי החדש.
"גם." אפרודיטה הסכימה.
פרסי הביט בשניהם ואז נשא את מבטו סביבו.
אז זהו? ככה זה נגמר?
תחושת ריקנות מלאה אותו והוא השפיל את מבטו אל הקרקע.
הוא הרגיש מוזר פתאום, תלוש מהמציאות.
הינה הוא עומד בין שני אלים שקיימת ביניהם היסטוריה שהמוח האנושי לא יכול לתפוס, מעורב מעל הראש בפרשייה אלוקית שלא היה לו שום קשר אליה אלמלא ארס התעקש שגם פרסי אשם וגרר אותו עמו, מה גם שכל זה היה בגלל כוונות נסתרות של ארס שנכון שפרסי כבר סלח עליהן, אבל עכשיו בדיעבד כשהכול נגמר זה היה נראה לו פשוט...
מיותר.
הוא היה מיותר מההתחלה, ממש מהרגע הראשון, והתחושה הזאת ניקרה בו עכשיו ושרפה בגרונו.
"ג'קסון." קולו של ארס גרם לפרסי לזקוף את גבו.
מבטיהם הצטלבו ופרסי יכול היה לראות בבירור את המילים שארס לא היה צריך להגיד בקול. הם צריכים לדבר.
ארס נקש באצבעותיו והגביע שהליוס נתן להם לפני זמן שנדמה היה לנצח התגשם על האדמה.
פרסי רכן להרים אותו מהקרקע והושיט אותו לעבר שני האלים כדי שיאחזו בו גם.
"לאולימפוס?" שאל פרסי, מעיף מבט אחרון אל מבנה השיש שהפך לקבר.
"לאולימפוס." אישר ארס.
הם נעלמו משם.
***

הפרק הקודם		הפרק הבא