כול מה שאני צריך זה אותך.

סליחה שלא כתבתי כבר כמעט חודש, תקופת המבחנים עברה ואנסה לפרסם עוד פרק שבוע הבא.

"טוב זו הקופסה האחרונה" אמר וויל נכנס אם קופסת קרטון שרק הכיל בתוכו מנורת שולחן.

אני לקחתי את רוב הדברים בעזרת גברת אולירי ומסע צללים. וויל התעקש ללכת ברגל, אם כי לא ממש שמח שאני הולך כול כך הרבה פעמים הלוך וחזור במסע צללים, אבל מאז הפעם הראשונה שראה אותי במצב קשה לאחר המסע אם אתנה פרתנוס השתפרתי המון ואני כמעט לא צריך לישון אחרי מסע. הרוב בגלל שוויל לא נותן לי ללכת במסע צללים יותר מפעם בשבוע, (לדעתי הוא מקנה, וחושב שאני בוגד בו כי אני יוצא רק בלילה, אבל זה בגלל שהמסע יותר קל בלילה. אבל עדין יש לו חששו כאלו שהייתי בוגד בו).

"טוב אני הולך לישון, איפה החדר שלנו שוב?" שאלתי.

הבית הוא בעל שני קומות ועליית גג ומחסן תת קרקעי. רואים בברור שאנבת' עיצבה את הבית במיוחד בשבילנו, הבית עשוי עץ בצבע קרמל. בעליית הגג יש ריבוע עשוי זכוכית וצבועה כך שהיא מתילה ציור יפיפה על ריצפת עליית הגג. הקומה התת קרקעית עוצבה כמו חדר משחקים הכולל פליסטיישן טלוויזיה מקרר מלא בפחיות פאנטה (כי דיוניסוס החרים את כול הקולה במחנה) מכונת פופקורן ומכונת משחק דונקי קונג (המשחק האהוב עלי, עוד מהתקופה של מלון הלוטוס) שטיח בורדו וספה נוחה.

יש גם מרפסת שצופה על חצר גדולה עם שער שמוביל לים, בו עמדנו עכשיו.

"בקומה השנייה ליד המדרגות. אני הולך להביא קצת אוכל מהמחנה ואני חוזר," אמר והתכופף לנשק לי את הראש. הסמקתי בגדול. אני יודע, אני יודע, אני בן- רגע, בן כמה אני? הייתי בן 14 כשנלחמנו בענקים, וכבר עברו ארבע שנים, אז... אני בן 18, כבר עברו כמה שנים מאז שהתחלתי לצאת עם ויל, ואני עדיין מסמיק כשהוא מנשק אותי. אני כל כך חנון...

עליתי במדרגות. אני חייב לסיים לפרק את הארגזים לפני שוויל חוזר, אבל אין לי שום ידע על איך לסדר חדר- חוץ ממה שעשיתי כשבנינו את ביתן האדס, אבל אז קיבלתי הוראות מאנבת'. הסתכלתי מסביבי- החדר היה צבוע בגוונים של זריחה שדהו לכחול כהה כמו שמי הלילה שנראה לי שמסמל את האבות שלי ושל ויל. היו כמה תמונות שלי ושל ויל במחנה על שולחן הלילה שליד המיטה, והיה אפשר לסגור וילונות כבדים כדי לחסום את האור. יופי. אני ממש לא אדם של בוקר.

כשראיתי את ארון הבגדים כמעט קיבלתי התקף. מחצית מהארון היה מלא בגדים בצבעים כהים, אבל המחצית של ויל (נראה לי) היה מלא בצבעים בגווני ניאון שכמעט נתנו לי התקף אפילפסיה.

הלכתי למקלחת שצמודה לחדר שלנו, התקלחתי לבשתי פיג'מה וחזרתי לחדר שלנו.

וואו, "החדר שלנו", פתאום התחלתי להרגיש פניקה. מעולם לא חלקתי חדר אם משהוא מלבד... ביאנקה. נתקפתי געגועים פתאום, על השידה עמדה תמונה שלי ושל ביאנקה אם אמא שלנו כולנו מחייכים, התמונה הראשונה שלי, הייתי ממש קטן אז רק בן 5 ביאנקה מחבקת אותי ואמא שלנו אם יד סביב הכתף של ביאנקה. אבא שלי נתן לי אותה לפני כמה שנים, כשחשב שסוף סוף מגיע לי אותה.

התחלתי לבכות, והרגשתי משהוא מחבק אותי מאחור, ריח של רוסטביף הגיע מהשקית ביד שחיבקה אותי, וויל נישק לי מאחורי האוזן. "למה אתה בוכה?" שאל מודאג כשסוף סוף סובב אותי שנהיה פנים מול פנים.

"אני לא יודע, זה היה יום עמוס, קשה לי להכיל את זה שזה "הבית שלנו" ואתה מחבק אותי "בחדר שלנו"." אמרתי לתוך החולצה הכחולה בהירה שלו.

"אני יודע, היה קשה ללכת לחדר אוכל רק כדי לקחת טיק-אוט, אתה רעב?" שאל ונישק לי את הראש שעדין  היה קבור בתוך החולצה שלו.

"כן" אמרתי עדין לא מסתכל לו בפרצוף כך שלא אתחיל לבכות שוב.

"בסדר, בו נרד לחדר אוכל "שלנו"" אמר בצחוק, וירדנו יד ביד למטבח שלנו. תודה לאל שהם  כבר סידרו לנו את כול הבית חוץ מהדברים כמו הבגדים והסדינים ודברים כאלה.. כי אז לא יהיה לי מושג מה הינו עושים.

פתחתי את השקית וראיתי קופסה מלאה רוסטביף, לחם, ביצים, חלב...

"עשיתה את כול הקניות מותק?" אמרתי בקול הכי נשי מעצבן מצחיק שלי. הוא צחק וזה נישמע כמו הקול היפה בעולם.

"לא, הכינו לנו שקית, אמרו לנו לבוא כול יום לחדר אוכל ולבחור מה אנחנו צריכים. כך שלא נהיה חייבים ללכת לעיר." אמר

"טוב" אמרתי, מחלק את הרוסטביף לשני צלחות שווה בשווה, ולוקח בקבוק פאנטה ומחלק לשני כוסות פלסטיק.

"לחיים, ולחיי כול הימים הנהדרים שיהיו לנו בבית הזה ובכללי ניקו שלי." אמר וויל מרים את כוסו, ושתינו לחיי החיים החדשים האלה.

תגובות!!!!!

תגובות!

תגובות!

הפרק הקודם		הפרק הבא