להיות חצויי זה לא קל

למחרת קמתי מטושטש והתארגנתי. ניקו עדיין היה במחנה יופיטר. נאנחתי ואז התארגנתי והלכתי לחדר האוכל. קלייר נראתה מוטרדת מאוד ולא הפסיקה להסתכל על אמילי בשולחן של קימופוליאה. ג´ק האח שלה ניסה לעודד אותה בסיפורים מצחיקים. נחשול פיהקה כל הזמן ובקושי אכלה. ´יופי´, חשבתי במרמור והלכתי לשולחן האדס. אם נצטרך להילחם, כולם יגררו אחריי גמורים מעייפות והמפלצת תנצח בקלי קלות. ניסיתי לא לחשוב על זה והתרכזתי באוכל. הוא העיר אותי קצת ואז הלכנו ארבעתינו לאורוות. פגשנו את אלכס בן פוסידון שם מטפל בפגסוסים והוא הסתכל עלינו עם מגריפה ביד. דין בן פוסידון היה לידו, גם עם מגריפה ביד ושרק שיר. שמחתי לראות ששום רוח נוספת לא..איך להגיד? אוהבת אותו, אבל התפלאתי שהוא לא לחוץ. "אז...אז.." מלמלתי כדי להפר את השקט ואמילי בינתיים סקרה את הפגסוסים. משום מה כל פעם שהסתכלתי עליה רציתי לפרוץ בבכי, ואיך שהעברתי ממנה את המבט למישהו אחר הבכי נעלם. למדתי להכיר את הכוחות שלי בחצי שנה הזאת במחנה, וזה לא נראה לי כמו משהו טוב. ואז נזכרתי את המבט המוטרד של קלייר מקודם, וזה רק גרם לי עוד יותר להיכנס ללחץ. פקדתי על עצמי לא להסתובב בצרחות בכל האורוות וניגשתי לאלכס. "אנחנו צריכים פגסוס," גמגמתי. הייתי מודע מאוד לעובדה שאני בן האדס. וגם בכל זאת, כמעט צרחתי שוב ברגע שראיתי את אמילי. היא חייכה אליי והבטן שלי התהפכה באימה. קלייר עדיין נראתה מודאגת, מה שבהחלט לא עזר להרגיע אותי. אלכס חייך ונרתעתי לאחור. עד כדי כך הייתי מבוהל. הוא צחק. "בטח. רק תבחרו. רק אממ, אני ממליץ לכם לא לבחור את לק." הוא אמר. נחשול התעוררה. "למה?" שאלה בחשדנות ואלכס משך בכתפיים והסתכל על אחד הפגסוסים שהנחתי שהוא לק. אלכס נאנח בקול. "הוא ממש איטי. ייקח לכם שנים להגיע ל..." הוא מצמץ. "לאן שזה לא יהיה." מלמל. דין לידו גיחך. "אנחנו תמיד מפסידים איתו בתחרויות." אמר, וחייך וקרץ לנחשול. היא נראתה מבולבלת ואז חייכה לעצמה. ´או או´, חשבתי בעגמומיות. "ניקח אותו" אמרה וכולנו הסתכלנו עליה במבט של ´את רצינית?´ היא צחקקה.

אלכס ודין פערו את הפה והמגריפה נפלה לדין מהידיים. בנס היא לא פגעה בנחשול. "אה....את שומעת טוב?" אלכס שאל בחשש. "הרגע אמרתי שייקח לכם שנים להגיע." הוסיף. נחשול הנהנה, עדיין מחייכת מאוזן לאוזן. היא משכה שוב בכתפיים ושילבה ידיים. "ואתה שמעת אותי. ניקח אותו." אמרה. אלכס בלע רוק והחליף מבט מודאג עם דין, שהניד בראשו. אלכס נאנח ושחרר את לק מהאורווה, וזה יצא בצהלות של אושר. הוא ליקק את נחשול, והיא צחקקה וליטפה אותו. הופתעתי לראות אותה ככה. הסתכלתי בחשש על קלייר, שעדיין נראתה מודאגת מאוד. אמילי פערה את הפה משום מה, אבל בטח מנחשול. וקלייר בטח מודאגת מאמי... כמעט הקאתי. בסדר, לא לחשוב. אמילי הסתכלה עליי פתאום בחדות, אבל כבר התחלתי לצאת מהאורוות לפתח המחנה. הן באו אחריי כשנחשול גוררת כשהיא מצחקקת את לק, והוא עונה לה בצהלות. קלייר נאנחה ורצה אליי. "אתה בסדר?" שאלה אותי ומצמצתי והסתכלתי עליה בשאלה. נכון, הזעתי והחוורתי מרוב המחשבות המפחידות שלי, אבל זה בטח לא בלט. או שכן? קלייר נאנחה ושפשפה את המצח. "זאת אמילי, נכון?" לחשה ודחפה אותי קדימה כדי שבת אתנה ומבורכת הקטה שצחקקה עם נחשול לא תשמע. קפאתי והיא דחקה בי להתקדם עם יד על הגב. אמילי מאחורינו שוב צחקה עם נחשול, שקרצה אליה ועלתה על לק בקפיצה מאחורינו. אמילי חייכה ונחשול עזרה לה לעלות. היססתי. "כן," לחשתי לקלייר והרגשתי גולה בגרון. בת קימופוליאה קפאה הפעם והסתכלה עליי במבט מוזר. "מה אתה מרגיש? כלומר...אתה בן האדס." מלמלה והסמיקה. חייכתי ואז הפסקתי מיד לחייך. הסתכלתי על אמילי. שוב רציתי לפרוץ בבכי והבטן שלי התהפכה באימה. לשם שינויי לא עצרתי מעצמי מלבכות. טעות. סדק נוצר בדשא לידינו ושילבתי ידיים ברוגז. הוא רק התרחב. קלייר שמה לי יד על הכתף בהרגעה ואז הנהנה בעגמומיות. "כמו שחשבתי. גרוע מאוד." מלמלה ויבבה. מצמצתי וחיבקתי אותה ביד אחת. היא משכה באף ושנינו בכינו. הסדק התרחב עוד, ואילצתי את עצמי להירגע. אפילו לק כבר הפסיק לצהול ובהה בי כאילו קלט שאני בן האדס והוא עומד לעבור איתי מסע ארוך מאוד. הוא רטן.

נחשול טפחה עליו בידה. "לא לדאוג, לק. מרקו כאן נחמד מאוד." אמרה בעליזות. לק הסתכל על השמיים כאילו חושב ´מתי זה ייגמר כבר?´  אולי אלכס צדק והיינו צריכים לקחת פגסוס אחר. עלינו עליו. כשאני עליתי הוא נרתע ממני ונופף בכנפיים בפראות. נרתעתי ממנו גם ונתקלתי בקלייר. אמילי ונחשול כבר היו עליו והסתכלו עלינו, שעוד עמדנו על הדשא. חייכתי חיוך מאולץ. "אם אין ברירה, אני לא אבוא" אמרתי והשתדלתי שזה יישמע בטון של ´נו טוב, ניסיתי.´ אמילי הנידה בראש לצערי. "לא. אין סיכויי. אתה המדריך שלנו בשאול. זוכר? תעלה שוב." אמרה בקול רגוע, אבל פוקד. נאנחתי בצער גדול ועליתי שוב בהיסוס הפעם לק לא נרתע, אבל צהל במחאה. נחשול הנהגת החטיפה לו. "באמת. תקבל תוספת כפולה של קוביות סוכר כל המסע." אמרה ואז מצמצה ועשתה פרצוף. לק נרגע. קלייר עלתה מאחוריי והמראנו לשאול.

הפרק הקודם		הפרק הבא