עולמות מתנגשים

פרק 15

נ.מ דראקו

ראיתי את ג'יני וויזלי נכנסת לתוך החדר המסתורי ולא יוצאת ממנו.
וויזלי ופוטר נראו נסערים מאוד.

גריינג'ר נגשה בצעד כועס אל אנבת', התקדמתי אל מקום שיחתן בשקט, עד שהייתי במרחק בטוח מספיק מהן אך עדיין יכולתי לשמוע את השיחה.

"לאן ג'יני הלכה?" שאלה גריינג'ר
"היא בסדר גמור, היא נמצאת עם כל השאר בפנים" אמרה אנבת' והצביעה לכיוון החדר
"למה היא שם?" שאלה גריינג'ר, הפעם בקול יותר נוקשה
"אני מצטערת אני לא יכולה לספר לך" אמר אנבת'
"למה?"
"זה יסכן אותך"

מה כבר הם עושים בחדר הזה שיכול לסכן חלק מהתלמידים וחלק לא?

"באמת? או שזאת איזה מזימה של זה – שאסור – לנקוב – בשמו?" אמרה גריינג'ר בחשד.
"אולי תפסיקו כבר! כול הזמן את והשניים האחרים מרגלים אחרינו ומנסים להשיג מידע. את חושבת שאני טיפשה? שלא שמתי לב לכול הפעמים שאת מתלחששים או לעובדה שפשוט החלטת יום אחד החלטת לדבר איתי ולשבת לידי בשיעורים" אמרה אנבת' בקול כועס
"אני... אני" גמגמה גריינג'ר
חייכתי לעצמי למראה חוסר האונים שלה מול אנבת'.
"חשבת על זה שאולי אנחנו עושים משהו טוב? ואולי זה שאנחנו לא מספרים לכולם הוא כדי להגן עליכם?" המשיכה אנבת' בכעס
"איך אני אמורה לחשוב את זה עם כל המסתוריות שסובבת אתכם? אתם כל הזמן פולטים מיד ומנסים לתרץ אותו או עושים כל מיני מעשים מוזרים, איזה עוד מסקנות אפשר להסיק מזה?
"כולכם הייתם עדים למוות, הארי ורון ראו סימן מוזר על פנים היד של פרסי, כששאלתי את פרסי למה הוא לא יכול לעוף הוא אמר שדוד שלו יהרוג אותו אם הוא יעוף, איזה מין תשובה זאת? וכל התוכניות האלו, אם לא שמת לב זה מאוד מחשיד" צעקה גריינג'ר
"את חושבת שאני תומכת בוולדמורט?" לחשה אנבת' בעצב
גריינג'ר שתקה, אולי היא הצטערה על דבריה.
"טוב, בסדר. איך שאת רוצה" לחשה אנבת' ופנתה ללכת.

ראיתי את אנבת' לוקחת כמה נשימות עמוקות וממשיכה בדרכה.
"תלמידי השנה החמישית, בואו לכאן בבקשה" נשמע קולה של אנבת' הקורא לנו להסתדר בטור.
הסתכלתי עליה בזמן שהלכתי אל הטור, היא הייתה מאופסת, כאילו הריב עם גריינג'ר לא השפיעה עליה או לא קרה בכלל. התרשמתי מהשליטה העצמית שלה.

נעמדתי בטור ליד פנסי, שלא סתמה את הפה, מאחורי היו קראב וגויל. תלמידי גריפינדור נעמדו מאחורינו
התור הזדחל לאט. לבסוף הגיע תורי.
"אתם יכולים להיכנס" אמרה אנבת', חייכתי אליה אך לא קיבלתי שום תגובה ממנה.

נכנסתי לחדר ובחנתי אותו.
הוא היה קטן, וחולק לחצי על ידי מחיצה שעמדה באמצע. החצאים היו מרוהטים באותה צורה. שולחן קטן, כיסא אחד שבו אנחנו אמורים לשבת ומולנו, בכיסא השני ישב אחד מהאנשים שהשבעה הביאו בשביל הבדיקות המוזרות האלו.
לא היה לחדר כל יחוד, לא טפט או ריצפה מיוחדת.

הייזל, כיוונה אותי ואת פנסי למקומות הישיבה שלנו ואז נעלמה בדלת שרק באותו רגע שמתי לב שהיא נמצאת שם, הנחתי ששם כול מי שנבחר ושאר השבעה נמצאים.

התיישבתי במקום שהייזל הצביעה עליו.

"שלום, אני גרובר" אמר לי הנער.
"אני דראקו מאלפוי" עניתי לו, בכוונה לראות תגובה כלשהיא אך פניו נותרו חסרי הבעה.
"אני עומד לשאול אותך כל מיני שאלות ואני מצפה שתענה לי בכנות, ברור?" אמר גרובר ופתאום הוא נראה לי מעט מרתיע.
"ברור" השבתי
"אז, דראקו. תוכל להגיד לי את שמות ההורים הביולוגים שלך?" שאל, בעודו מדגיש את המילה ביולוגים
"כן, נרקיסה ולוציוס מאלפוי" אמרתי בגאווה
לא נראה שהוא עומד לעשות משהו עם המידע הזה, אפילו עיפרון ומחברת בשביל לרשום את הדברים לא היה לו.
"האם יש לך קשיים בלימודים?" שאל
"מה זאת אומרת?" השבתי בחזרה באי-הבנה
"אולי יש לך דיסלקציה או בעיות קשב וריכוז?"
"מה זה דיסלקציה?" שאלתי.
הנחתי שזה משהו של מוגלגים, מכך שהאדם העומד לפני הוא אינו טהור דם. רשמתי זאת במוחי בשביל לספר לאדון.
"דסלקציה זו בעיה שכתוצאה ממנה קשה לקרוא, האותיות מתבלבלות לך בראש" הסביר לאט גרובר.
התאפקתי לא לגחך, הבעיה הזאת נשמעה טיפשית למדי.
"לא, אין לי דיסלקציה" עניתי
"בסדר גמור, תודה על זמנך. אתה מוזמן ללכת" השיב גרובר.
 קיוויתי בכל ליבי שהוא מתכוון שאני אלך לחדר הנבחרים, אך גרובר הצביע לכיוון הדלת שבה נכנסתי.
קמתי בעצבים מהשולחן והלכתי לכיוון היציאה.

רק אחרי שיצאתי קלטתי שפנסי לא איתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא