משפחות

צ׳ילו צ׳אנג מיהר הביתה בגשם.

כשהגיע, נוטף מים, מיהרה אישתו, מיצ׳יקו, להוריד ממנו את המעיל ולהושיב אותו על יד האח הבוערת.

״מה קרה?״ שאלה בדאגה כשראתה את הפצע בזרועו של בעלה.

״כלום. כמה אוכלי מוות לשעבר שעדיין תומכים באת-יודעת-מי.״ אמר בקול עייף צ׳ילו.

״אבא!״ נשמעה קריאה מראש המדרגות וצ׳ו הקטנה, ביתו בת העשר, מיהרה בהן.

כשהגיעה וחיבקה אותו החלו להישמע צעדים במדרגות, וחמשת ילדיו האחרים של צ׳ילו קפצו עליו לחבקו:

צ׳ו הייתה הבכורה, אחרי זה נגסווה בן השמונה, אחרי זה סו בת השבע, אחרי זה גיפו בן השש, אחרי זה דילאו בן הארבע, ואחרי זה צ׳ימי בת השנתיים, שנישאה על ידי סו.

הוא חיבק אותם.

״אבא? מה זה?״ שאל בדאגה רבה נגסווה על איזור בברכו, בו נחבל עכשיו כשאוכלי המוות ירו עליו קללות.

״כלום, תאונת ריצה,״ ענה בקלילות צ׳ילו.

״בסדר.״ התרצה נגסווה והתיישב עליו.

״אבא?״ שאלה דילאו.

״כן, חמודה?״ שאל אותה.

״אפשר לאכול משהו? אני רעבה.״ אמרה בהתחננות.

״אוקיי, מה דעתכם שנעשה סעודת לילה?״ שאל את ילדיו.

״יש!״ צהלו וחיבקו אותו.

״סליחה? מר צ׳ילו צ׳אנג! שלא! תעז! להדביק את הילדים בהרגלי האכילה הגרועים שלך!״ אמרה מיצ׳יקו בתקיפות, אך אחרי רגע לא יכלה לשלוט בעצמה והתגלגלה מצחוק.

כולם הצטרפו לצחוקה.

שעה לאחר מכן, כל הילדים ישנו במיטותיהם החמות, שלווים, ויותר מכל, שבעים.

הפרק הקודם		הפרק הבא