שלושה סוגי דם, יורשי הקונדסאים..

נ.מ רואן:

היום שלי התחיל רגיל.

קמתי בבוקר ואני, ג'ים ואליס דיברנו על המפה בארוחת הבוקר, על הספר שמצאנו ועל מה שאח של אליס אמר לה. אבל לפני שהחלטנו מה עושים הלאה הגיע הזמן ללכת לשיעורים. היה לנו שיעור טיפול בחיות פלא עם האגריד, והכל היה בסדר, למרות שהשיעור כלל כמה דברים לא נעימים, אבל אז לקראת סוף השיעור מדריכה בשם יוליה קראה לנו ואמרה לנו שהמנהלת רוצה לדבר עם שלושתינו.

נ.מ אליס:

ג'ים ממש נלחץ. אבל ממש.

"למה אתם חושבים שקראו לנו? מה עשינו? יסלקו אותנו?"

"ג'ים, תירגע! אני בטוחה שהכל בסדר." עניתי לו. ורואן הנהן. "לא עשינו שום דבר לא בסדר."

"אתה מתכוון חוץ מלשוטט אחרי כיבוי האורות ולהתגנב לספרייה?" ענה לו בלחץ.

"לא יסלקו אותנו כי יצאנו אחרי כיבוי האורות," השיב. 

"נכון, במקרה הכי גרוע יתנו לנו עונש." אמרתי.

"אבל אני לא אוהב עונשים! ואני גם לא יודע מה זה עונשים בעולם הקוסמים!"

"זה דברים כמו לעשות דברים מעצבנים ללא קסם, אז אתה תסתדר." אמרתי לו.

"אז לא יגידו לנו להילחם בטרול או בלא יודע מה?" שאל באימה טהורה. זה היה יותר מדי. אני ורואן התפקענו מצחוק.

"היי! תפסיקו!" כעס ג'ים.  "ס-סל-סליחה," אמרתי תוך כדי התקפי צחוק. אבל בסופו של דבר ג'ים נשבר וחייך גם הוא. המשכנו ללכת כמה דקות ואז נעצרנו מול דלת חדרה של המנהלת מקגונגל. "בהצלחה," אמרה התלמידה ומיהרה להסתלק.

נ.מ ג'ים:

"משלוש יוצא אחד על מי ידפוק?" הציע רואן.

"סגרנו," השבנו אני ואליס. 

"משלוש יוצא אאאאחד-"

"אוףףףף!!!!!!!"

"מצטערים." 

"אבל זה לא פיירררר."

"אתה זה שהצעת את זה, אל תשתפן רואן." אמרתי לו. הוא נאנח ודפק על הדלת. "יבוא," נשמע קולה של הפרופסור מקגונגל. שלושתינו נכנסנו אל החדר, ואני הרגשתי כמו ארנב שחתול סגר עליו. פגישה עם המנהלת זה משהו שלא חשבתי שאגיע אליו. אם אמא שלי הייתה יודעת הייתי יכול להתחיל להכין צוואה. 

"ק-קראת לנו פרופסור?" שאלה אליס בהיסוס.

"כן, אני חושבת שזה די ברור בהתחשב בעובדה שאתם כאן," ענתה בקוצר רוח. אף אחד מאיתנו לא ידע מה לומר אז השתררה שתיקה למשך כמה רגעים. אבל אז רואן שבר אותה: "אז על מה רצית לדבר איתנו פרופסור?" שאל.

"הו, אני לא רציתי לדבר איתכם. זה היה פרופסור דמבלדור." השיבה.

"פרופסור דמבלדור?" שאלתי. 

"כן כן." היא זזה ומאחוריה הייתה תמונה של המנהל לשעבר של הוגוורטס שזזה וחייכה אלינו. ידעתי כבר שתמונות בעולם הקוסמים יכולות לזוז ולהתנהג ממש כאילו הן חיות, אבל לא ציפיתי לפגוש את המנהל המת של הוגוורטס.

"תודה לך מינרווה, האם תוכלי לתת לי כמה דקות איתם?" שאל פרופסור-דמבלדור-המת בחביבות. הפרופסור מקגונגל נאנחה ויצאה מהחדר. הפרופסור המת המשיך להסתכל עלינו כמה רגעים בחיוך.

"פ-פ-פרופסור דמבלדור? למה קראת לנו?" שאלה אליס ונשמעה ממש מפוחדת.

"רציתי לדבר איתכם על כל ההרפתקאות הנפלאות שלכם! אני מדבר כמובן על הביקורים שלכם בספרייה שעברו את שעת העוצר יש לציין, ועל המפה הנפלאה שלכם!" אמר בחביבות.

"א-אתה יודע על הביקור בספרייה?" שאל רואן.

"כמובן שאני יודע! אני הייתי זה שביקש ממיס ברוק לנעול אתכם שם!"

"אלייז'ה?! היא נעלה אותנו?!" נדהם רואן.

"הו כן כן, אתם מבינים, ביקשתי ממנרווה שתספר על כל התלמידים החדשים, והיא ברוב נדיבות הסכימה. היא סיפרה לי על שלושתיכם ועל החבורה הקטנה שלכם, ואני חייב להגיד שמאוד הסתקרנתי."

"אבל למה נעלת אותנו בספרייה?!" שאלה אליס ואז שמה לב שממש צעקה והוסיפה: "ס-סליחה פרופסור."

"הו לא הכל בסדר גמור. הכל מובן כמובן, גם אני לא הייתי שמח במיוחד אם היו נועלים אותי בספרייה," אמר עם רוח צחוק בעיניו המצוירות בקפידה.

"אז למה עשית את זה פרופסור?" שאלתי.

"הו! כי שמעתי שהתרחקתם. והאמינו לי, מניסיון, הדרך הכי טובה לקרב בין אנשים היא לנעול אותם ביחד עד שהם משלימים!"

"א-אבל למה היה לך כל כך איכפת?" שאלה אליס.

"מכיוון, מיס קלפר, שאתם מזכירים לי להפליא את הארי פוטר וחבריו רון והרמיוני."

-------------------------------------------------

יאפ קוראים נפלאים שלי, ככה הפרק הזה נגמר. אדק זהו. 

הפרק הקודם		הפרק הבא