שלישית רידל

אלכס הובל במעלה מדרגות השיש.

המדריך נעצר. אלכס התקדם וראה דיוקן של אישה שמנה.

"סיסמה?" שאלה האישה כשראתה את המדריך.

"מרקחת אספודל." אמר המדריך.

התמונה נעה על צירה ואפשרה להם לעבור.

הילדים טיפסו על הקיר הריק ועברו לחלל שמאחוריו.

אלכס הביט סביבו. החדר כולו היה מעוטר באדום וזהב, כורסאות נוחות נחו ליד האח ולידן שולחנות כתיבה.

המדריך הוביל את התלמידים לעבר מדרגות בקצה החדר. הילדים עלו ולעיניהם נגלה חדר עגול, שבו שלוש מיטות וליד כל מיטה שידה.

אלכס זרק את חפציו על אחת המיטות. שני הילדים האחרים פרקו את חפציהם בזהירות והניחו כל דבר במקומו המיועד.

המדריך פתח את פיו, אבל אלכס קטע אותו. "אני יודע מה תאמר." אמר. "יודיעו לכם בכל פעם שיחליפו את הסיסמה."

המדריך נראה מתפעל. הוא ירד בחזרה לחדר המועדון.

אלכס נשכב על מיטתו וזמזם לעצמו את השיר 'על הגדר קפץ אנקור', שיר שהילדים בכיתה אל"ף שנה שעברה תקעו לו בראש.

דרו הרים את מבטו. "אתה מזמזם את 'על הגדר נחת דרקון?' "

אלכס בהה בו. לא היה לו מושג על מה הוא מדבר.

"אהה, נכון, אתה לא מכיר את זה." צחקק דרו. "זה השיר:

על הגדר נחת דרקון,

דרקון אדיר, דרקון כתום,

נשף, נשף,

שאף לו פה ושם,

נשף.

רק אל תנשוף עלי דרקון,

דרקון אדיר, דרקון כתום,

רק אל, רק אל,

רק אל תנשוף עלי דרקון."

"זה כנראה המקביל הקסום." אמר אלכס.

"למה? מה השיר של המוגלגים?"

רו ואלכס הביטו זה בזה:

"על הגדר קפץ אנקור,

אנקור קטן, אנקור אפור,

קפץ, קפץ,

ניתר לו פה ושם, 

קפץ."

דרו הביט בהם בפה פעור. זה נשמע לו כמו הדבר הכי טיפשי בעולם.

"היי, אל תסתכל עלי ככה." אמר אלכס. "לא אני כתבתי את זה."

דרו צחקק ומשך את הכילות מעל מיטתו. אלכס ורו עשו כמוהו.

אלכס שלף ספר ממזוודתו.

הוא פתח אותו ולחש אל תוכן העניינים (שלא היה): "קסמי פטרונוס."

הספר ניעור לחיים. הוא רעד ובתוכן העניינים הופיעו שורות כגון: "הפטרונוסשהבריח את הגלימה." ו"לחש הפטרונוס. הקסם היחיד שמציל מזוועת נשיקתהסוהרסן."

אלכס לחץ על השורה: "האנשים הצעירים ביותר שהצליחו לזמן פטרונוס."

הספר רעד ודפדף מעצמו לאחד העמודים. אלכס קרא:

"האנשים הצעירים ביותר שהצליחו לזמן פטרונוס היו שלישיית תאומים: אלכס, אמילי וליאו צ'ייס/רידל.

הילדים הצליחו לזמן פטרונוס עוד לפני שהגיעו לשנת הלימודים הראשונה שלהם.

למיטב ידיעתנו, האחות, אמילי, עודדה את שני אחיה ללמוד לזמן פטרונוסים אחרי שהצליחה בזאת בעצמה.

עד סוף היום הצליחו שלושת הילדים לזמן פטרונוסים מוגשמים ולעשות עוד כמה דברים שלא שייכים לכתבה זו."

אלכס שחרר קריאת תדהמה. דרו הקיץ משנתו והביט בו ברוגז. "מה קרה?" שאל.

"כלום, כלום." אמר אלכס בקול מאוד לא משכנע.

לרוע המזל, עיניו של דרו היו חדות והוא קרא: "היי! מה יש לך שם?"

"כלום!" קרא אלכס וניסה ללא הצלחה להסתיר את הספר.

"האנשים הצעירים ביותר שהצליחו לזמן פטרונוס." הקריא דרו. "למה שזה יעניין אותך?"

"מה?" שאל אלכס והעמיד פני טיפש.

"אלכס, הכתבה הזאת עליך!" קרא דרו. "תשמע! "אלכס, אמילי וליאו צ'ייס! אלה לא אתה והאחים שלך? אתם גם יודעים לזמן פטרונוסים! איך יכול להיות שיש כתבה עליך כל כך מהר? וזה גם ספר מסמטת דיאגון, שקנית לפני הלימודים!"

"גם אני לא יודע איך זה אפשרי." אמר אלכס. "אני יודע רק שהספר הזה קסום. הוא כנראה מקבל מידע חדש כל רגע."

דרו לא הטריד את עצמו מזה יותר מדי. הטריד אותו יותר מה שהיה כתוב אחרי שם משפחתו של אלכס.

'רידל לא יכול להיות שם כל כך נדיר.' חשב לבסוף. 'כנראה זה פשוט שם המשפחה של אבא שלו.' לבסוף הצליח דרו לשכנע עצמו בכך ונשכב בחזרה במיטתו.

אלכס נשם לרווחה. זה היה קרוב. קרוב מדי.

הוא פתח מחדש את תוכן העניינים ואמר: "קוסמים אפלים."

הספר רעד והופיעו עליו כתוביות: "הלורד וולדמורט. שום דבר לא יעצור את יצרו." ו"גרינדלוולד ודמבלדור, מחברים לאויבים. הסיפור השלם והמקיף."

אלכס לחץ על השורה על וולדמורט. הספר רעד ודפדף לעמוד הנכון.

"וולדמורט היה אחד מקוסמי האופל החזקים ביותר. שום דבר לא הזיז לא, אפילו לא מות אחד מחברי חוליתו (כי מוגזם במיוחד להגיד שהם היו חבריו).

כל מי שגר באנגליה (או בכל מקום אחר) ידע שאסור להתקרב ללורד וולדמורט. דבר פעוט שכזה יכול היה להיגמר במוות.

לפני ששינה את שמו, היה וולדמורט טום רידל. כבר אז היתה לו תשוקה לכוח, שליטה ושונות. הוא אף פעם לא  אהב את שמו המקורי, כיוון שטום היה שם נפוץ. כבר אז רצה וולדמורט להיות שונה מהכלל."

אלכס הסב את מבטו מהספר. הוא היה בטוח שכל מילה נוספת שיקרא רק תכאיב לו יותר.

ידו של אלכס נשלחה לשולחן וסגרה את הספר. הוא תחב את הספר למזוודתו.

אלכס הזדחל למיטתו, מתאמץ לא להעיר אף אחד מדרי החדר.

'איך יכול להיות שאמא יצאה עם טום רידל הזה?' חשב. 'האם הוא היה מתחזה טוב עד כדי כך?' פתאום ההבנה הכתה בו. וולדמורט השתמש באמא שלו. עם כי לא נראה הגיוני זה שהוא רצה שתוליד לו יורש. האם משפחתה של אמו היתה בעלת כוח רב? האם גם למוגלגים יש קסם, אלא מסוג אחר? האם וולדמורט רצה להשתלט גם על עולם המוגלגים?

על השאלה האחרונה הצליח אלכס לענות לעצמו: 'כן.'

הוא חבט בכרית בכעס, נשכב אחורה ונרדם.

למחרת בבוקר התעורר אלכס עירני במיוחד. הוא רצה למחות את זכרו של אביו כפי שהיהודים נוהגים בהמן (כך לפחות סיפרה לו אוריה אתמול בארוחה. היא אמרה שבאחד החודשים שלהם הם מרעישים כדי לשכוח משהו. מוזר להזכיר אותו כל שנה כדי לשכוח אותו, לא?).

אלכס התלבש בבהילות וירד לחדר המועדון. כמה תלמידים ישבו שם וטלטלו בידיהם משהו שנראה בדיוק כמו טרנטולה.

אלכס ניגש אליהם. "איפה השגתם את זה?" שאל בתדהמה.

"בחנות ההוקוס מוקוס של האחים וויזלי." ענה אחד מהם.

"מותר להביא כאלה לבית הספר?"

"הפרופסור מקגונגל מרשה אם הם לא מסוכנים." חייך אחד מהם.

"טוב, אני לא הייתי קורא לזה לא מסוכן, אבל אני לא רוצה להפוך לאמילי ולקלקל את המסיבה." אמר אלכס.

"מי זו אמילי? אחותך?" שאל אחד הנערים.

"סתם, הילדה הכי חכמה שאני מכיר, הכי אחראית והכי מבאסת."

"רייבינקלו? מדריכה?" שאלו הילדים.

"כן, היא ברייבנקלו. היא לא מדריכה. אנחנו רק בשנה הראשונה, אבל אני בטוח שהיא תהיה."

הילדים נאנחו. "כבר היה לנו פרסי וויזלי מדריך ראשי. זה היה זוועה."

"אני מאמין לכם. ומבטיח שגם אמילי תהיה כזאת."

אלכס יצא מחדר המועדון וחיפש את דרכו לאולם הגדול.

"היי!" קרא אליו אחד הדיוקנאות. "האולם הגדול בכיוון ההוא!"

"תודה." אמר אלכס ופנה לכיוון שאליו הצביע הדיוקן.

אך בהמשך הדרך ראה אלכס עוד דיוקן, וזה אמר לו כי האולם הגדול בכיוון ההפוך.

לבסוף פגש אלכס באחד התלמידים הוותיקים, והוא הוביל אותו לאולם הגדול.

אלכס התיישב במקומו בשולחן גריפינדור.

פרופסור ג'קסון עברה בין כולם ונתנה לכל אחד את מערכת השעות שלו.

"אהה." אמר אלכס כשקיבל את המערכת. "אין לי מושג מה להגיד על זה."

"תגיד שיש לך מזל." אמר אחד התלמידים האחרים, שרכן להביט במערכת השעות של אלכס. "לי יצא שעתיים עם בינס בתחילת היום."

"מי זה בינס?" שאל אלכס.

"זה הפרופסור רוח הרפאים היחיד." אמר התלמיד. "והוא אפילו לא יודע שהוא מת או שהוא בכיתה. סתם מרצה שעתיים שלמות על מהפכות הגובלינים באנגליה, או יותר נכון, על מהפכות השעמום באנגליה. אני בטוח שהוא מרצה לא רק בשיעורים."

אלכס צחק. הוא לא חשב שמישהו יכול להיות גרוע יותר מאמילי.

צללית גדולה חלפה מול פניו של אלכס. אמילי רצה אל השולחן שלה בהיסטריה. מסתבר שהיא שכחה את אחד הספרים שאין סיכוי שהיא תשתמש בהם באותו היום.

אלכס צחק ומיהר ללכת עם שאר תלמידי השנה הראשונה לעבר המרתפים.

מרתף השיקויים היה קר, אך מדהים היה לראות כמה הכיתה מאירה פנים.

אדם שמנמן עמד בכניסה וחייך אל התלמידים הנכנסים.

אלכס נכנס למרתף והניח את חפציו ליד אחת מעמדות הקדירה. ליאו ואמילי הגיעו אחריו והתיישבו לידו.

המורה חייך לעבר התלמידים ואמר: "שלום. אני פרופסור סלגהורן."

הילדים החוו בראשם לאות הבנה.

"אני רוצה שתרקחו לי היום שיקוי נגד שיעול. לא משהו קשה." אמר פרופסור סלגהורן. "תוציאו ספרים, קדירות ושאר מני ציוד."

הילדים עשו כדבריו.

"הת-חל!" קרא סלגהורן.

אלכס מיהר לפתוח את ספרו בעמוד על השיקוי נגד שיעול. הוא שפך את המרכיבים בזה אחר זה לקדירה.

לאחר שתי דקות השיקוי שלו נהייה בצבע ירוק דשא כמעט מדויק כמו שכתוב. הוא היה מעט דהוי ממה שכתוב. הוא הביט לקדרתה של אמילי. השיקוי היה בגוון מושלם. אלכס הסתכל לכיוון ליאו משמאלו. השיקוי שלו היה כהה מידי, רק בקצת. טוב, הוא לא ציפה שהם יהיו טובים מאמילי בשיקויים.

הפרופסור עבר בכיתה ליד התלמידים. "אני רואה שכולם גמרו את השלב הראשון." אמר. "אם ככה, הבה נעבור לשני." אמר והסביר להם בדיוק באיזה אופן להוסיף את התולעים.

בסוף השיעור פרופסור סלגהורן עבר בין כולם ונתן ציונים על עבודתם.

כשעבר על יד השולחן שלהם חייך חיוך גדול. "כמעט מושלם!" אמר על השיקויים של ליאו ואלכס. "ושלך, עלמתי הצעירה, ובכן, אני חושב שמדאם פומפרי תשמח לקבל את השיקוי הזה."

אמילי נראתה נבוכה.

סלגהורן חייך ושחרר את הילדים.

אלכס ושאר התלמידים מיהרו לכיתת לחשים.

"שלום לכם!" צייץ אדם נמוך מראש ערימת ספרים. "אני הוא פליטיק."

הילדים הנהנו.

"היום נלמד איך מרחיפים דברים." אמר הפרופסור פליטיק. הוציאו שרביטים בבקשה, ואימרו: 'וינגארדיום לביוסה.' "

התלמידים עשו כדבריו.

"יופי." אמר הפרופסור פליטיק. "עכשיו אני אלמד אתכם את התנועות: נפנוף ותפיחה." והוא הדגים כיצד הוא מרחיף את שולחנו.

הילדים עשו כמוהו.

"יופי." אמר שוב הפרופסור פליטיק. "עכשיו נתאמן על הנוצות." על כל שולחן הופיעו נוצות כמספר היושבים.

אלכס ניסה להתרכז. נוצתו רפרפה באוויר ונפלה על השולחן.

הנוצה של ליאו עשתה כמה פעלולים באוויר ונחתה שוב על שולחנו. הנוצה של אמילי עפה בצורה חלקה בכל רחבי החדר, ולבסוף גרמה לה אמילי לעשות סלטה גדולה לפני שגרמה לה לצנוח באיטיות על השולחן.

"בראבו!" קרא הפרופסור פליטיק. "אתם משוחררים."

אלכס מיהר לשיעור הבא שלו: שינויי צורה.

"אני פרופסור ג'קסון." חייכה אל התלמידים סגנית המנהלת.

הילדים החוו בראשם.

“בתור התחלה אני רוצה שתהפכו את הגפרורים האלה למחטים." אמרה פרופסור ג'קסון.

התלמידים התאמנו על מה שאמרה להם לעשות.

הגפרור של אלכס נהיה כסוף, אך משום מה לא התחשק לו להצמיח חור בראשו. ליאו לא הצליח להיפטר מהקצה הדליק בסוף הגפרור שלו (אם כי אלכס הציע לו לנסות לגרד את חומר הדלק).

אמילי כמובן היתה הטובה ביותר מכולם, ובסוף השיעור פרופסור ג'קסון הראת לכיתה את המחט המנצנץ שלה וביקשה שינסו להתאמן במועדונים, ואם לא ימצאו זמן שינסו להשקיע מאוד בכיתה.

הילדים הנהנו ויצאו להפסקה.

אלכס הלך לדבר עם דרו על קווידיץ'. אמילי הלכה לקרוא בצל האורן. ליאו הלך לדבר עם מישהו על לך- תדע- מה.

"איזה קבוצה אתה אוהד?" שאל דרו.

"אף אחת, נכון לעכשיו."

"אהה, נכון." אמר דרו. "אני אוהד את הצרעות."

"אאה." אמר אלכס. "אני לא מכיר אף קבוצה אז אני לא יכול לחלוק עליך."

"נכון." אמר דרו. "זה מה שכיף בחברים בני מוגלגים."

"אני חצוי דם!" אמר אלכס.