הו אלוהים לא שוב!

והפתעה - פרק 15! בסוף פרק שש עשרה אני עושה מסיבה לכבוד זה שהגעתי בתרגום לאן שהפסקתי לקרוא, מוזמנים להצטרף.

בבוקר שלמחרת, כולם היו מרוצים אך תוהים מאיפה הגיעו דלעות שוקולד ענקיות עם פתק חפוז מהדלעת הגדולה המאחלת להם ליל כל הקדושים שמח. כשהארי ירד לארוחת הבוקר, סדריק קרא לו.

"אני עדיין לא מאמין לך," הילד המבוגר אמר בנימה עובדתית. "גם לגבי הדלעת הגדולה וגם לגבי כל מה שתעשה כדי לנסות לשכנע אותי."

"אתה פשוט לא רוצה לשלם," הארי התווכח. "ואיך עוד אתה מסביר את מתנת ליל כל הקדושים המשמחת ומלאת המחשבה הזו?"

"אני בטוח שאני לא יודע," אמר סדריק. "אבל אתה ככל הנראה עומד מאחורי כל זה. אני לא יודע איך עשית את זה, אבל זה ללא ספק היית אתה."

"אלים, אתה מתחיל להישמע כמו סנייפ…" מלמל הארי. "ומה גורם לך לחשוב שאני ראוי להיות העוזר של הדלעת הגדולה, בכל אופן?"

"אני לא חושב שאתה ראוי להיות העוזר של הדלעת הגדולה כי הדלעת הגדולה לא אמיתית," אמר סדריק באיטיות.

הארי נראה פגוע. "נראה אם הדלעת הגדולה תבוא לבקר אותך בשנה הבאה. אני מתערב שבפעם הבאה אתה עוד תאמר שאתה לא מאמין בסנטה קלאוס."

סדריק קימט את גבותיו. "אבל אני לא -"

"שקט!" הארי הרים את ידו. "אני לא אשמע את השקרים שלך. יום טוב." במילים אלה הוא הלך לשולחן גריפינדור, ואחרי רגע של התלבטות, התיישב למול ג'יני. הוא הבטיח שהוא ינסה, אחרי הכל; הוא רק קיווה שהיא תמהר ותלך מעליו כדי שיוכל לרדוף אחריה. מסובך ככל שזה נשמע.

"הי ג'יני," בירך הארי. "אהבת את הדלעת שלך?"

ג'יני, שהתחילה להסמיק ברגע שהתיישב, נאורה. "אהה. אני לא לגמרי בטוחה שאני מאמינה ב'דלעת הגדולה' הזו, אבל אם היא מוכנה לתת לי כמויות עצומות של שוקולד, אני מניחה שנוכל לשחק יחד."

"זו הרוח," הארי קרן. "אבל אל תשאלי את לונה על זה."

ג'יני הטתה אליו את ראשה בסקרנות והארי נזכר שמאחר והם גרו קרוב כל כך הן כבר היו פחות או יותר חברות. "למה לא?"

"אם המורים ישמעו אי אלה מהתאוריות שלה לגבי הדלעת הגדולה, הם עלולים לאסור ביקורים שלה בעתיד," הסביר הארי.

"אה," אמרה ג'יני, כאילו זה הסביר הכל. כשזה מגיע ללונה, זה בדרך כלל אכן מסביר.

"אני לא מוצאת את זה בשום מקום!" התלוננה הרמיוני כשהחליקה למושב לצד ג'יני. רון ונוויל התיישבו משני צדדיו של הארי.

"לא מוצאת את מה?" שאל הארי, באמת מבולבל.

"שני העותקים של הוגוורטס:תולדות לא נמצאים בספרייה!"

"אני מבין. אפשר לשאול למה לכל הרוחות הספר הזה כל כך פופולרי כשאני יודע בוודאות שהאדם האחרון לפניך שנהג לשאול אותו היה אמא שלי?" שאל הארי.

"כולם רוצים מידע על חדר הסודות," אמר לו נוויל. "הדלעות היו הסחה מצוינת כדי למנוע מכולם להיכנס לפאניקה, אבל עדיין היה עומס מטורף בספרייה הבוקר."

"והרמיוני גרמה לנו לבוא איתה לחפש עותק. כשהיא גילתה ששני העותקים נעלמו, היא גרמה לנו לחפש בכל רחבי הספרייה כאילו היא חשבה שמדאם פינץ' שיקרה לה והחביאה עותקים נוספים מתחת לשולחנות ובמדור המוגבלים. נאלצנו לחפש שם בלי שמדאם פינץ' תשים לב," רון הוסיף, נרעד.

"אבל הרמיוני, את לא זוכרת ששנה שעברה נתתי לך עותק של הספר הזה בדיוק? למה את בכלל צריכה לשאול מהספרייה?" שאל הארי. הוא זכר במעומעם שנתן לה את הספר בשנה שעברה.

"עם כל הספרים של לוקהרט שהיה צריך להביא, לא היה לי מקום במזוודה," הסבירה הרמיוני. "אז הייתי חייבת להשאיר אותו בבית."

"בזבזת את כל המקום עם הספרים של לוקהרט אבל לא יכולת להביא את הוגוורטס: תולדות?" שאל רון, מגלגל את עיניו. "לא, את בכלל לא דלוקה עליו."

הרמיוני לא הסמיקה כמו שרון וודאי ציפה. "'בזבזת'? רון, הספרים של לוקהרט הם ספרי הלימוד שלנו. כמובן שהבאתי אותם. אין שום היגיון בלהשאיר אף אחד מספרי הלימוד שלנו בבית כדי שאני אוכל להביא ספר קריאה משלי, וודאי כשבספרייה יש שני עותקים ובדרך כלל אף אחד לא משתמש בהם."

"למרות שזה לא מסביר למה לא לקחת את זה עלייך או שביקשת שישלחו לך בדואר," ציין נוויל.

"ההורים שלי לא מסתדרים עם ינשופים," הסבירה הרמיוני. "ואני מניחה שפשוט לא חשבתי על להביא את זה ביד. אי אפשר לצפות שאני אחשוב על הכל."

"למה לא הערתם אותי?" שאל הארי, מעט מעוצבן שפספס הזדמנות נהדרת לגרום לכאוס. עכשיו כשהיא אמרה את זה, הוא זכר במעומעם שלהרמיוני לא היה את הספר בפעם הקודמת בדיוק מאותה הסיבה.

"ניסינו," הסביר נוויל. "אתה התחלת לירות עלינו קללות."

"אני לא זוכר את זה," אמר הארי, משפשף את סנטרו בהרהור.

"זה בגלל שעדיין ישנת," אמר רון.

"נו באמת," הרמיוני לגלגה. "זה לא כאילו הוא ישן עם השרביט מתחת לכרית שלו."

ג'יני צחקקה למראה הפרצוף שהופיע על פניו של הארי.

"טוב, טכנית, אני סוג של כן עושה את זה," הוא תיקן אותה. "אני מצטער שקיללתי אתכם מתוך שינה חבר'ה, אבל אני שמח שלא הייתי יותר מידי מעוצבן מתוך שינה או משהו כזה אחרת הייתם עדיין במרפאה,"

"כן, זה מעולה הארי," אמרה הרמיוני בהיסח הדעת וללא כל תשומת לב למבטים החוששים למראה שהופיעו לפתע על פניהם של רון ונוויל. "אבל בינתיים, איך אני אמורה ללמוד על מה שקרה לגברת נוריס ועל חדר הסודות?"

הארי הקיש באצבעותיו. "אה, כן, כמעט שכחתי." הארי נעמד על הכיסא שלו והטיל "סונורוס" מהיר.

"שימו לב כולם," הוא קרא. כל התלמידים הסתכלו עליו בעניין וכמה מורים נראו מוטרדים קלות. אף אחד לא ניסה לעצור אותו, בכל אופן, שזה תמיד טוב. דמבלדור לא היה באולם הגדול כדי לנסות ולצנזר אותו 'לטובתם האישית' של התלמידים מה שהיה אפילו טוב יותר.

"הובא לתשומת ליבי שאף אחד פרט לחברתי הטובה ביותר שאינה חלק מהרביעייה," הארי עשה כמיטב יכולתו שלא להירתע במילה 'הרביעייה' שעדיין היתה לו סלידה מוזרה ממנה, "לונה לאבגוד ואני, יודע מה באמת קרה בלילה הקודם. זה לא בגלל שאני מפורסם והיא מדהימה, למרות שאנחנו באמת כאלה. זה בגלל שאנחנו עיתונאים ועיתונאים תמיד יודעים הכל לפני כולם. אחרי הכל, אחרת היינו סוג של מובטלים. אבל בכל מקרה! הלילה אנימאגוס עכברוש לא חוקי בוגד-הורים מת-לכאורה שהצלקת שלי לא בטוחה בשמו אבל היא די בטוחה שהוא מתחרז עם 'פיטר פטיגרו' פרץ לטירה - בצורת אנימאגוס עכברוש בלתי חוקית - ופתח את חדר הסודות."

"למה שהוא יעשה את זה?" שאל פרסי, חשדני.

"בגלל שהוא נשלט על ידי יומן מרושע שהיה שייך בעבר לטום רידל. זה נכון, שמעתם אותי: לורד אני-כה-מפחיד-אף-אחד-לא-מסוגל-לשאת-את-עצם-הגיית-שמי הארור וולדמורט," הארי עצר לרגע עד שההשתנקויות פסקו, "ניהל יומן. אמנם, הוא כישף אותו כדי לגרום לכל אחד אחר שכותב בו לפתוח את חדר הסודות ולתקוף אנשים, אבל זה עדיין יומן. ולצורך העניין מי כותב ביומן של מישהו אחר? זה פשוט די מוזר ולחלוטין בטעם רע…"

"אתה אומר שאתה יודע מה נמצא בחדר הסודות?" ג'סטין פינץ' פלצ'לי (שהארי התעצבן עליו מעט על שהתרחק ממנו כשהארי הלך לשולחן הפלפאף לדבר עם סדריק) שאל, פחד ברור בקולו.

"כן," אמר הארי בפשטות.

"זה בגלל שאתה אחראי ל-" התחיל ארני מקמילן.

הארי, במטרה לדכא את השמועות העתידות לבוא בקרוב (במיוחד אחרי מה שהוא תכנן למועדון הדו קרב) על שהוא היורש של סלית'רין ולא לתת לארני לגנוב את אור הזרקורים שלו, קטע אותו במהירות. "לא, לא זה לא. תאמינו לי: אם הייתי אחראי לזה לא הייתי מסתיר את היכולת הזו ובוודאי שלא הייתי מאבן אנשים חינם אין כסף. במקום, הייתי משווק את זה."

זה היה כמעט עצוב כמה כולם נראו משוכנעים. הם לא בהכרח יאמינו שהוא לעולם לא היה משתק אף אחד, אבל הם יאמינו שהוא עד כדי כך תאב בצע. הוא לא באמת היה, זה הכל רק משחק. ניסוי לבדוק עד כמה הוא יכול להשתמש בתהילה שלו לפני שתיווצר התנגדות. "יש בסיליסק בחדר הסודות. אתם יכולים לקבל את הסיפור המלא על החדר בהוגוורטס:תולדות, אבל לרוע המזל יש ככל הנראה רשימת המתנה ענקית לשני העותקים של בית הספר. למי מביניכם שלא יודע, בסיליסק זה נחש ענק - זה שבבית הספר שלנו הוא בערך באורך 20 מטר - עם ניבים מורעלים ביותר שיהרוג אתכם אם תיצרו קשר עין. אם תסתכלו על ההשתתקפות שלו, רק תאובנו. למרבה המזל, יש לי מלאי של מראות, ספרים ושיקוי דודאים - שיפשיר אתכם - בהישג יד. שיקוי הדודאים הוא בחינם אבל המראות הן בעשרה חרמשים לאחת והספרים בחמש אוניות. בחמישה חרמשים נוספים, אני אחתום על הספר. כל זה יהיה זמין אחרי ארוחת הבוקר."

"ואיך אתה יודע את כל זה?" חזר ג'סטין.

"הצלקת שלי אמרה לי," אמר הארי. "זה כל מה שאתם צריכים לדעת."

"אני לא חושבת שצלקות עובדות ככה," אמרה פנלופה קלירווטר בפנים זעופות.

"מי כאן הוא האחד עם צלקת יחידה במינה מהקללה ההורגת, אני או את?" הארי שאל אותה רטורית. כשהיא לא ענתה, הארי המשיך. "אני חושב שאני הוא המומחה כאן. עכשיו, החתולה של פילץ' כבר הופשרה ועל אף שזה עשוי לעצבן כמה מכם, דעו שזוהי גם הוכחה ששיקוי הדודאים הוא גם יעיל וגם מהיר, אז על אף העובדה שהבסיליסק עובר בצנרת ויכול להופיע בכל מקום בכל זמן, כל עוד אתם משתמשים במראה להסתכל מסביב לפינה, אתם תהיו בסדר. עכשיו, מי רוצה לקנות?"

הארי הועמס בתלמידים תוך רגע.

"הארי, אתה בטוח שזה לגמרי מוסרי?" הרמיוני שאלה אותו מאוחר יותר באותו היום, שעה שהלכו להסתכל על המקום שבו אובנה גברת נוריס. נראה היה שמישהו הפך את האותיות האדומות כדם של הכתובת של רידל לצבע ורוד זוהר. "להשתמש בפחד של אנשים כדי להרוויח כסף, ולמנוע כלים שיכולים להציל חיים במקרי חירום?"

"הירגעי, הרמיוני," אמר הארי. "אף אחד לא באמת צריך את הוגוורטס:תולדות, ועכשיו כשהרבה אנשים קונים את זה, רשימת ההמתנה בספרייה צריכה להיות קצרה בהרבה לאלה שלא יכולים להרשות את זה לעצמם.
המראה לעומת זאת חיונית מאוד, אבל הרבה אנשים מחזיקים מראה אצלם. הם יקנו רק כי אלה מראות עם הסימן המסחרי של הארי פוטר. ולאלה שאין להם מראות ובאמת צריכים אחת, התייעצתי עם כמה מהתלמידים הפחות אמידים, ועשרה חרמשים זה מחיר סביר מאוד.
באשר לרווח מהבהלה של כולם, ובכן... ההאשמה מוצדקת. אבל שמעת את נוויל! אני גם מנעתי מאנשים להיכנס לפאניקה באמצעות הדלעות שלי."

"זה היית אתה?" שאל רון בעיניים פעורות.

"כמובן שזה היה הוא," אמרה הרמיוני וגלגלה את עיניה. "מה חשבת, שבאמת היתה שם דלעת גדולה שמעולם לא שמעת עליה קודם?"

"אולי?"

"הי, לא מכאן הגיעו כל המים אתמול בלילה?" שאל הארי. "בואו נלך לראות מאיפה זה מגיע."

"בסדר," הסכימה הרמיוני ונכנסה פנימה.

רון עמד במקומו. "אני לא יכול להכנס לשם!"

"למה לא?" שאל נוויל.

"זה שירותים של בנות!" אמר רון בגועל.

"אוי, תתבגר," יעץ הארי. "עוד כמה שנים אתה תתחנן לסיבה להכנס לכאן. חוץ מזה, בשירותים של בנות יש רק תאים, אז זה לא שתראה משהו בכל מקרה."

נרתע למדי, רון איפשר לנוויל והארי למשוך אותו לתוך חדר השירותים, שם, להפתעתם, הם מצאו את לונה מנסה לגרום להרמיוני לקנות מנוי לפקפקן. לא נראה שהיא הצליחה בזה במיוחד.

"לא הייתי טורח איתה עדיין, לונה," אמר לה הארי. "היא עדיין לא מוכנה."

הבעתה של לונה התקדרה במהירות. "אני מצטערת," היא אמרה בכנות.

"מה זאת אומרת שאת מצטערת? למה? ולמה אני לא מוכנה?" דרשה הרמיוני, נראית מעט נעלבת.

"את לא מוכנה לפקפקן," אמר הארי.

הרמיוני, שנראתה כאילו היא סבורה שהפקפקן הוא זה שלא מוכן אליה, צמצמה את עיניה. "למה לא?"

"כי אפילו לא שקלת את האפשרות שהדלעת הגדולה היא אמיתית," לונה אמרה עניינית.

הרמיוני מצמצה פעמיים. "איך את בכלל יודעת את זה?"

"את התווכחת על קיומה עם נוויל כשהייתם בספרייה הבוקר," הסבירה לונה.

"מה עשית בספרייה?" שאלה הרמיוני, לא בטוחה שהיא רוצה לדעת.

"בחנתי שני עותקים של הוגוורטס:תולדות," השיבה לונה בשמחה.

הארי צחק. "אני אוהב אותך לונה, אני באמת אוהב אותך."

הרמיוני יכלה רק לפעור את פיה בלי מילים ועם לא מעט זעם על הרייבנקלואית הבלונדינית. אחרי הכל, היא בילתה שלוש שעות בספרייה בחיפוש אחר עותק.

כשהבין, נוויל התערב במהירות. "אז, למה זה פוסל את הרמיוני מלהיות מנויה לפקפקן?"

לונה נתנה בו מבט משועשע. "אם אתה אפילו לא יכול להעלות בדעתך את הרעיון הזה, אז לא תוכל להתמודד עם כמה מהכתבות היותר מעניינות שלנו."

"מה את בכלל עושה כאן, לונה?" נכנס הארי לשיחה.

"עשיתי כאן ראיון המשך עם מירטל," אמרה לונה והחוותה לעבר הרוח שהסתתרה עד לאותו רגע באחד מתאי השירותים. "ראיתם איך היא עזבה אתמול בלילה אחרי שפיבס הקניט אותה."

"את באמת לא צריכה לתת לו לפגוע בך ככה," אמר הארי. "הוא פשוט מריר מכך שהרוחות לעולם לא יקבלו אותו כי הוא לא מת, מבחינה טכנית, ואין לו שום מטרה מלבד לגרום הרס רב ככל האפשר. ואף שאני, פרד וג'ורג' עשויים לחשוב שזו מטרה אצילית, אני בטוח שלהיות מבודד לחלוטין מאז תחילת קיומך צריך להיות קצת מתסכל לפעמים, ולכן הוא הוציא את זה עליך. הוא לא באמת יכול לעשות שום דבר בקשר לבדידות, בגלל שרק תדמיינו מה היה קורה לו היו  שני מפחידנים בהוגווטס."

לכולם לקח רגע לעכל את זה ולהבין במהירות שהארי צודק ושאסור, פשוט אסור שדבר כזה יתאפשר.

"אני יודעת," הודתה מירטל. "אבל לפעמים הוא פשוט חוצה כל גבול! אני מתכוונת, נהרגתי ממש בשיא גיל ההתבגרות אז לא רק שאני ממושקפת ומלאת פצעי בגרות, אני גם הורמונלית, לעזאזל, ומסוגלת לבכות כשכובע נופל."

"אני כל כך מצטער," אמר לה הארי בכנות.

מירטל הנהנה. "תודה. עכשיו אם תסלח לי, אני חושבת שאני עומדת לבכות בלי סיבה אז אני מעדיפה להיות לבד עכשיו."

"להתראות," אמרה לונה ונופפה בידה. "תודה על הראיון."

"רון!" צעק פרסי וויזלי ברגע שהם יצאו מהשירותים. "זה חדר שירותים של בנות! מה עשית –?"

"רון שוקל שינוי מין," אמר הארי ברצינות. "הוא עדיין מתלבט, אז אנחנו מראים לו את כל ההבדלים שיהיו אם אי פעם יעבור את זה, וללכת לשירותי הבנות הוא בהחלט אחד מהם."

פרסי פתח וסגר את פיו כמה פעמים, אך לא השמיע צליל.

"אתה מבלבל את המוח," רון חבט בהארי. "אני לא."

"תודה לאל," אמר פרסי בהקלה. "אני אפילו לא רוצה לחשוב איך הייתי מסביר איך הפכת ל'רוני' לאמא. אבל בתור מדריך, אני עדיין צריך לשאול מה אתה עושה שם."

"אנחנו –" הארי התחיל אבל רון ירה בו מבט.

"אני אעשה את זה, אם לא אכפת לך." רון נשם עמוק. "הלכנו לבהות בכתובת הורודה ואז הארי החליט ללכת לחקור למה חדר השירותים של הבנות מוצף וכשאמרתי שאני לא יכול להיכנס הוא הבטיח לי שברגע שאגיע לגיל ההתבגרות אני אחשוב קצת אחרת וכשנכנסנו פנימה, החברה של הארי לונה ראיינה את מירטל, מירטל נכנסה לדיכאון ויצאנו."

פרסי מצמץ. "לא, באמת, למה הייתם שם?"

"זה מה שקרה," רון התעקש.

"אני נשבע שאני הולך ומזדקן," פרסי מלמל. "יש לכם שמץ של מושג איך זה נראה? לבוא לפה בזמן שכולם אוכלים ארוחת ערב..."

"אז אף אחד לא יראה אותנו כאן למעלה," הארי משך בכתפיו. "חוץ מזה, כולם באו לבהות בקיר במשך כל היום. אין ממש הרבה מה לעשות כאן. הוגוורטס משעממת באופן מפתיע ביחס לבתי ספר קסומים."

"היא לא!" הרמיוני ופרסי קראו בשערורייתיות, בו זמנית.

"אתם יודעים, בדורמשטראנג היער האסור הוא לא עונש לתלמידים רעים: זהו מבחן מעבר. ושליש מתלמידי בובאטון הם לא לגמרי בני אדם. תארו לעצמכם כמה בתי ספר כאלה חייבים להיות מרגשים תמיד," אמר הארי בחולמניות.

"יש לנו בסיליסק; זה מרגש," התגונן רון.

"לא ממש – הוא תקף רק חתול. בהוגוורטס אנחנו צריכים שוולדמורט יבוא ויחיה את הדברים למרות שהוא מת," השיב הארי.

"אוי, בחייך, רון, זה רק שם," אמרה הרמיוני ברוגז כשהנער נרתע כששמע את כינויו של רידל. הפעם, הארי עשה מאמצים גדולים כדי לוודא שהרמיוני לא תיכנע להרגלי קוסמים מגוחכים כמו סירוב להתייחס לוולדמורט כאל כל דבר חוץ מ 'זה שאין לנקוב בשמו' או 'אתה יודע מי'. אחרי הכל, אם קוראים לו 'זה שאין לנקוב בשמו' אז, בעצם, נוקבים באחד השמות שלו, ומה אם מישהו לא יודע מי?

"איך אתה-יודע-מי יכול לגרום צרות אם הוא מת?" שאל פרסי, מקמט את מצחו.

"לא, הוא רק כמעט מת," הסביר הארי.

"כמעט מת?" הדהד נוויל. "מה ההבדל?"

"יש הבדל גדול בין כמעט מת למת לגמרי. כמעט מת הוא מעט חי. לעומת זאת מת לגמרי... ובכן, עם מת לגמרי, בדרך כלל יש רק דבר אחד שאתה יכול לעשות," אמרה לונה וחייכה.

"לחפש בין הבגדים שלו ולראות אם יש לו כסף." השלים הארי. "אני אוהב את הנסיכה הקסומה! אתם יודעים," אמר ופנה לשלושת חבריו הטובים. "אני לא יודע מה זה אומר, אבל לאחרונה לונה מנצחת אתכם בחלק של החברים."

"זה לא אשמתנו שאנחנו לא מטורפים," אמרה הרמיוני ושילבה את ידיה. "בלי להעליב, לונה."

"למה שאיעלב?" שאלה לונה. "ראיתי את גרסת השפיות שלך. היא משעממת אותי."

"הי, למה היית כאן למעלה?" שאל לפתע נוויל. "זה לא חשוד בדיוק כמונו, למרות שאתה מדריך? למעשה, הייתיי אומר שזה חשוד עוד יותר מכיוון שאתה מבוגר מספיק כדי לדעת איך לאבן מישהו ואנחנו לא."

"אני –" פרסי התחיל לומר והפך לאדום מאוד.

"הו, הוא כנראה בדיוק התכוון להיפגש עם פנלופה קלירווטר, החברה שלו," ניחש הארי.

"רק... רק יורד לארוחת ערב," אמר פרסי בחיפזון, הניד בראשו ומיהר משם.

הפרק הקודם		הפרק הבא