נפגשים *מוקפא*

נ.מ. ריינה

"עלינו להשיג את שלושת האבנים, הן הדבר היחיד שייתן לנו את הכוח להשתלט על העולם. הנה התוכנית" (זה מהפרק הקודם, הערה של Wolves) 

המפקד אמר וחיקוי שחור פתחה את פיה ואמרה לי בקול של תאליה

"ריינה! תתעוררי כבר!"

הכל השחיר ופקחתי את עיניי באוהל שלי ושל תאליה כשתאליה רכונה מעליי כשהבעת פניה מביעה דאגה.

סיפרתי לתאליה על כל מה שראיתי בחלום שלי.

"בואי נלך לספר לגבירה ארטמיס על זה ואז נחליט מה לעשות"

תאליה אמרה והלכנו יחד אל אוהל האוכל של הציידות. היה גם אוהל לקבוצה האחרת שלא נראו כמו אויבים רציניים מבחינה אסטרטגית אבל עדיין עדיף לפקוח עליהם עין כי נראה שהם בטוחים בעצמם וכמובן היה אוהל לשאר החצויים. אכלנו את ארוחת הבוקר המזינה של הציידות ואז יצאנו החוצה וקצת טיפסתי על קיר הטיפוס ואז התאמנתי קצת בקשתות ולחימה בסכיני ציד. השעה הייתה מוקדמת ולכן רק הציידות היו ערות, שמעתי מהבניין כמה צעקות שנשמעו כמו הייזל ופרנק. הלכתי אל הבניין ומצאתי את מקור הקול, מאחורי דלת עץ חומה. היה שם חדר ובו שלוש דלתות שמאחת מהן אני הגעתי, שתי הדלתות האחרות היו כחולה ואדומה, הלכתי אל הדלת האדומה שממנה הגיעו הקולות ופתחתי אותה, החדר היה רחב מאוד וגבוה והיה בו קיר טיפוס שנראה כמו הקיר שכירון הקים בחוץ רק קטן יותר, קטן יותר אפילו מהמקורי במחנה החצויים. רון והארי עמדו שם ומולם הייזל ופרנק ונראה שהם במריבה.

"מה קרה כאן?"

שאלתי בקול הפראיטור הסמכותי שלי וחתמתי את פניי ככה שלא ראו מה הרגשתי או חשבתי, אנבת עזרה לי לפתח את הפנים הניטרליים שלי ועכשיו אף אחד מלבד אנבת וגם היא בקושי היה יכול לדעת מה אני מרגישה וחושבת.

"הם חושבים שהמשימה הזאתי טיפשית ולא יכולה ללמד אותך שום דבר לחיים ועדיף להם כבר לא לעשות את זה וסתם לעמוד כאן ולעצבן אותנו ואז הם התחילו לצעוק עלי והייזל נכנסה וניסתה לעצור את זה ואז הם התחילו לצחוק גם עלי ועל ניקו והייזל לא שלטה בעצמה וגם נכנסה לריב, הם אפילו לא עברו את זה"

פרנק הצביע על קיר הטיפוס הקטן והוסיף

"וזה רק השלב הראשון בעונש הזה!" 

"לא נכון! אנחנו ניסינו לטפס והוא פשוט צעק עלינו! ואז היא הגיעה וגיבתה אותו וגם צעקה עלינו כשהם בצד השני של הקיר ובאיזשהו שלב הם חזרו דרך הקיר והתחילו לצעוק עלינו וגם השתמשו באלימות!"

הארי צעק.

"לא נכון שקרנים! אתם דיברתם עלי, על הייזל ועל ניקו לעגתם עליהם ואז גם צחקתם על הזיווג של ניקו וויל, חוץ מזה, אם באמת השתמשנו באלימות אז תראו לנו פצעים!"

פרנק צעק והארי ורון שתקו.

"את רואה? הם משקרים! הם סתם שמנים עצלנים שחושבים שאם הם לא ישקיעו אנחנו נוותר להם והעולם יחייך אליהם!"

צעק פרנק ושילב את זרועותיו הגדולות. הארי לחש משהו לרון ועשה פרצוף מוזר ואז רון פרץ בצחוק רועם.

"אתם רוצים לשתף אותנו בבדיחה?"

שאלתי עם קור קל והרמתי גבה.

"לא"

התחצף רון.

"אני יודעת מה התוספת המושלמת לעונש שלהם!"

הכרזתי בקול גדול.

"זה הזמן להקשות על קיר הטיפוס!" 

פירטתי ואז רכנתי אל הייזל ולחשתי לה

"תוסיפי לקיר בעזרת הערפול כלי נשק שמבצבצים גם כבר בהתחלה"

היא חייכה חיוך רחב וקצת מרושע והינהנה, היא עצמה את עיניה בריכוז ואז כשהיא פקחה אותן פעם נוספת היא ישר רכנה אל פרנק ולחשה לו משהו, כנראה מה אמרתי לה לעשות כי גם על פניו התפרש חיוך אבל החיוך הזה באמת היה מרושע ולא קצת מרושע.

"נו, למה אתם מחכים? אתם אמורים לטפס!"

פרנק צעק באיום ורון והארי הזכרים הדבילים האלה גילגלו עיניים והתחילו לטפס, היה ברור מייד שהם ממש אבל ממש לא בכושר ותוך כמה שניות פרצה סכין וחתכה את ידו של הארי לא חתך עמוק בכלל אבל הארי נבהל מהחתך ועזב את הקיר ורון נפל מיד אחריו, הבעות הפנים שלהם גרמו להם להיראות כמו ילדים קטנים שעומדים לבכות עכשיו. ציחקקתי בשקט על זה.

הפרק הקודם		הפרק הבא