רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 14: אין כמו בבית 

במשך כמה דקות הם רק עמדו והביטו במקדש מעורר היראה. מדרגות השיש הנאות הבריקו מתוך העלטה, עמודים מוזהבים ניצבו בחזית המבנה ושני פסלי נחשים כסופים קידמו את הבאים. מזרקת מים עגולה הוצבה בפתחו של גן ירוק ומרשים.

גם לאחר עשרות שנים המקדש הוסיף לשמור על תפארתו, לא היה קשה להבחין שהוא נוצר על ידי קסם. הקירות עמדו יציבים ולא הראו ולו סימן קלוש להתפוררות, אף צמח לא כיסה את האבן ופסלי הכסף בהקו.

"הוא קצת הלך יותר מדי רחוק עם זה, לא?" העיר רון בהרמת גבה.

"זה הניצחון שלו," השיב הארי, "המקום הזה מסמל בעיניו את ההצלחה שלו."

"הוא הצליח לבנות מקדש שלם בשטחי הוגוורטס, מתחת לאף של דמבלדור," הוסיפה הרמיוני, והתבוננה מקרוב בפסלי הנחשים.

"אז מה יהיה במבחן התבונה? חידות היגיון?" שאל רון.

"לא," ענתה הרמיוני, "הרי וולדמורט לא רצה להשאיר סימנים לאלו שיבואו לחפש את ההורקרוקס. הרמזים היחידים שהוא השאיר אחריו עד עתה היו סימבולים. למרות שאם חושבים על זה, כל המצוד אחר ההורקרוקסים שלו הוא חידת היגיון אחת גדולה."

"יש כמה סוגים של תבונה," ניסה הארי לחשוב.

"ידע, פיקחות, הבנה והמצאה," השלימה הרמיוני, "סביר להניח שהבנה והמצאה יתבטאו ביישום..."

"אז המבחן יהיה מורכב משלושה שלבים או יותר?" תהה רון, ושילב ידיים.

"הכל יכול להיות..."

"שניכנס?" שאל רון, וצעד קדימה.

"אה..." העיר הארי וסרק את המבנה, "אין דלת כניסה."

"אולי הכניסה מסביב," הציע רון והקיף את המבנה. חבריו עשו כמוהו, ובמשך דקות ארוכות רק הסתובבו סביב המקדש בחיפוש אחר כניסה כלשהי.

"הוא אטום!" אמרה הרמיוני לאחר שנוכחו כי אין שום פתח במבנה, "אין שום דלת, אפילו לא חלון!"

"אז איך לעזאזל אנחנו אמורים להיכנס?" קרא רון בזעם.

"ספציאליס רבליו!" הרמיוני כיוונה את שרביטה אל עבר אחד הקירות.

"לא," נאנח הארי, "אין שינוי."

"אלוהומורה?" קרא רון בהיסוס.

"אין לנו אפילו דלת," אמרה הרמיוני בתסכול.

"אני לא חושב שוולדמורט ייתן למישהו להיכנס למקדש שלו על ידי כישופים פשוטים," קטע אותם הארי.

"כן, אתה בוודאי צודק, " ענתה הרמיוני בייאוש.

"אולי צריך להשתמש בדם שוב?" שאל רון.

"לא נראה לי," אמר הארי בהיסח דעת, "למה לו לשים את אותה הגנה פעמיים?" הוא המשיך להקיף את המבנה.

הרמיוני מילמלה מספר כשפים מתוסבכים אך ללא הועיל. "אני לא מבינה את זה, המקדש היה אמור לפחות להיסדק עד עכשיו. אבל כלום."

הארי הרים את אחת האבנים שנחה ליד רגלו והטיח אותה בעוצמה בקיר הראשי של המקדש. האבן חזרה בתנופה חזקה עוד יותר כאילו גל הדף בלתי נראה שילח אותה חזרה, רון נאלץ להתכופף במהירות כדי לא להיפגע. האבן לא השאירה ולו סימן על הקירות המבריקים.

"אל תנסה את זה שוב," הורה רון להארי.

"אז איך נכנסים?" שאלה הרמיוני.

"אולי זה קשור למים שבמזרקה..." שיער רון.

"יכול להיות שזו הדרך להיכנס..." הרהר הארי, "אולי עכשיו זה זמן מתאים להשתמש בלחש הבצורת..."

הרמיוני הנהנה בראשה ומילמלה כמה מילים מעל המזרקה.

המים שמילאו את המזרקה נעלמו. לחלקיק שנייה הם חשבו שהצליחו, אך לפתע חזרו המים למלא אותה.

"ראיתם אם הופיעה דלת? ראיתם?" שאלה הרמיוני בהתרגשות.

"לא," ענה הארי, "בדקתי היטב בשבע עיניים, לא היה שינוי."

"המזרקה הזאת היא סתם קישוט," אמר רון.

"לא יכול להיות שעברנו את הכל וניכשל רק כי אנחנו לא מצליחים להיכנס פנימה!" הרמיוני נשברה.

הארי נעצר במהלך ההקפה החמישית שלו סביב המקדש. משהו חם צרב את ירכו. הוא שלף את חרבו של גרפינדור שהייתה לוהטת.

"תראו!" הוא קרא אל רון והרמיוני, שבאו בריצה מהצד השני של המבנה. החרב זרחה באור משונה.

"מצאת משהו?" שאל רון בציפייה.

"אה, כניסה? לא," גמגם הארי והחזיק את החרב בזהירות.

"אה..." אמר רון באכזבה והתנשף.

"אהה..." אמרה הרמיוני, חיוך נפרש על פניה ועיניה נצצו.

"מה?" סימני שאלה צצו על פניהם, הארי ניסה לגעת בקצה החרב הלוהטת, אך מיד משך את ידו בצווחת כאב.

"זהו זה!" המשיכה הרמיוני בשלה, "ככה אנחנו הולכים להיכנס!"

"אתה חושב שהיא הולכת לשתף אותנו?" לחש רון להארי וגלגל עיניים.

"בסופו של דבר כן..." ענה הארי.

"אנו עומדים מול מקדש שהוקם לפאר את ארבעת המייסדים של הוגוורטס, שימו לב לכל ההגנות שעברנו עד עכשיו, הוא מאוד העריך אותם. לא כל אחד יורשה להיכנס, בוודאי שלא אנשים פשוטים." הסבירה הרמיוני, "ואני כמעט בטוחה, שעל מנת להיכנס אנחנו צריכים להביא איתנו חפץ של אחד מהמייסדים."

"ויש לנו אחד כזה," אמר רון.

"החרב," השלים הארי.

"מי ישער שעליו להביא איתו חפץ של המייסדים?" אמרה הרמיוני בהיגיון, "ואנחנו גם יודעים בוודאות שוולדמורט החזיק בעוד שני חפצים לפחות של המייסדים – הספל והקמיע."

"שבאותו זמן עדיין היו חפצים רגילים לכל דבר..."

"בוא נבדוק אם התיאוריה הזאת נכונה," אמר הארי וצעד במדרגות הנאות בעודו מחזיק את החרב בידיו. כשהגיע למעלה, הניף אותה אל מול הקיר הראשי.

אך לא דלת הופיעה, כי אם כתובת.

"מה כתוב שם?" שאל רון, וצמצם את עיניו.

"לא יודע. אני חושב שזה בלטינית..." אמר הארי, "בוודאי איזה לחש עתיק..."

רק הרמיוני התקדמה קדימה. "זה באמת כישוף עתיק," היא אמרה לאחר בחינה מדוקדקת של הכתובת.

"איך את יודעת?" שאל רון בבלבול.

"חקר לחשים עתיקים," השיבה הרמיוני כאילו זה דבר מובן מאליו. "זה עדיף על גילוי עתידות, בכל מקרה."

"זה לחש מאוד מסובך..." אמרה הרמיוני לאחר זמן מה בקול מעשי, "הוא מצריך תנועת שרביט מורכבת."

"את תוכלי לבצע אותו, נכון?" שאל רון.

"אני יכולה לנסות..." ענתה הרמיוני במשיכת כתפיים. היא התרחקה לאחור ומילמלה במהירות רצף של מילים שמתוכן הארי קלט רק 'נומו' או 'קרסטו'. ידה האוחזת בשרביט התנועעה גם היא במהירות. קודם בתנועה מעגלית של פרק היד, לאחר מכן בצורה משלושת וכסיימה את הלחש ידה הייתה מכוונת בדיוק אל מרכז הקיר הראשי.

"דלת! דלת!" קרא רון בצעקות של שמחה.

הרמיוני השתיקה אותו במהירות, "אנחנו לא יודעים מה נמצא שם."

"איך יכול להיות שלא התקבלת לרייבנקלו?" שאל רון בהתפעלות.

"העובדה שאני כאן איתכם מסבירה את זה די טוב," השיבה לו הרמיוני בחיוך, ובצעד בוטח נכנסה למקדש. אחריה, נכנסו בחשש מה הארי ורון.

"עוד מבחן אחד..." לחשה הרמיוני, "אני לא חושבת שמבחן החוכמה הסתיים..."

"אני מניח ש..." ענה הארי והביט מסביב בחדר שאליו נכנסו, החדר היה מואר למרות שלא היו בו כלל פתחים, מאזניים מרשימות בגודלן ניצבו במרכז החדר.

'קלאנק!' שעון החול שהיה תלוי על הקיר הפך את מצבו. החול החל לטפטף במהירות.

"מה אתם חושבים שזה אומר?" שאל רון שקפץ בבהלה.

"שאנחנו צריכים לפעול במהירות," ענה הארי בקול כבד.

"אז בוא ניקח את ההורקרוקס ונסתלק מכאן!" קרא רון. "אני לא רוצה לדעת מה יקרה כשהזמן בשעון החול יאזל..."

הפתח מאחוריהם נסגר בקול חריקה גדול.

"אני לא חושבת שזו הדרך הנכונה," נאנקה הרמיוני.

"אז אולי ננסה להשמיד אותו במקום..." אמר רון, והתחיל לשלוח כישופים ולחשים אל עבר המאזניים, אך כולם חזרו, בלי להשאיר כל סימן.

"אי אפשר להשמיד הורוקרוקסים בכשפים פשוטים, גאון."

הארי בהה במאזניים, הן היו ריקות מתוכן, או כך לפחות הוא חשב. המאזניים לא היו מאוזנות, אחת מהכפות נטתה מטה בחדות.

"אולי צריך לאזן את המאזניים..." אמר רון.

"רון צודק, מהר!" קראה הרמיוני, "אל תסתכלו על השעון, הכי חשוב זה להישאר רגועים ולחשוב בהיגיון!"

למרות האזהרה של הרמיוני הארי המשיך להגניב מבטים אל עבר השעון. עוד שנייה עברה ועוד דקה...

"אציו אבן!"

"וינגארדיום לביוסה!"

"לוקומוטור!"

"זה לא זה!" קרא הארי לאחר שכף המאזניים הייתה מלאה באבנים קטנות, נעליים ועוד שלל חפצים ואילו מצב כפות המאזניים לא השתנה אפילו במעט.

"בואו נחשוב לרגע," נאנח הארי, "המאזניים הן אמצעי למדידת כוח קסם, לא משקל..."

"וולדמורט נמצא שם בפנים, או לפחות חלק ממנו. אני לא חושב שמספר חפצים שוליים יצליחו לאזן את זה," אמר הארי נואשות.

"מה שאתה אומר זה שאנחנו צריכים מספיק כוח קסם שישווה לשל וולדמורט?" שאלה הרמיוני בלחישה מבועתת.

"אני מפספס משהו?" רון העמיס עוד חפצים על המאזניים בעזרת כישוף. לא חל שום שינוי, אלא אם מחשיבים את העובדה שהערמה הקטנה והתלולה למדי, שכבר הייתה לא יציבה ממילא, התמוטטה כליל.

הארי תפס את גודל דבריו. הקוסם היחיד שוולדמורט אי פעם פחד ממנו, ושהיה לו מספיק עוצמה כדי לאזן את המאזניים לא היה איתם יותר.

הם הביטו לעבר שעון החול, שני שלישים מהזמן כבר חלפו.

הארי והרמיוני השלימו לרון את החסר במהירות.

"השאלה החשובה היא מה נעשה," אמר הארי.

"טוב זה ברור," השיבה הרמיוני באיטיות, והסיטה קצוות שיער מעיניה, "הארי צריך ללכת. כלומר, הוא הנבחר, זה שאמור לנצח את וולדמורט בסוף..."

"אבל אין לי כוח כמו שלו, אני לא חזק או..."

"אני מצטער, חבר," אמר רון במשיכת כתפיים, "אבל אני חושב שבמקרה הזה הרמיוני צודקת..."

הארי התקדם קדימה בחשש, מצפה שכל רגע משהו יתקוף אותו. אולם כלום לא קרה. רון והרמיוני ניסו לעקוב אחריו, אך ברגע שהתקדמו הם נזרקו לאחור על ידי כוח בלתי נראה.

"כנראה שרק קוסם אחד יכול לעבור," אמר הארי בקול מבועת.

הוא ניסה להרים את המאזניים ממקומם. לא, הן ללא ספק היו מקובעות ל'מעמד' שהיה במרכז החדר.

הוא שלף את שרביטו, החזיק אותו בשתי ידיים ונגע בקצהו במאזניים, לא יודע למה לצפות. הוא הרגיש רעד פתאומי עובר בגופו. הארי עצם את עיניו, מתרכז רק בשרביט, ממקד את כל כוחו בו.

"את חושבת שאנחנו צריכים להגיד לו שהוא מרחף באויר?" שאל רון בלחישה.

"אני לא חושבת שהוא יכול לשמוע אותנו עכשיו..." ענתה הרמיוני בדאגה.

הארי הרגיש כאילו הוא נלקח משם למקום אחר. הכל נהיה שחור. ושם, באפלה שאפפה אותו, יכל לראות זוג עינים, אדומות כדם, מלוכסנות כשל נחש ובעלות חריצים במקום אישונים. עינים ששילחו אליו מבט שמעבר לרשע. הן בערו באפלה. הארי חשב על כל האנשים שוולדמורט הרג, על כל המשפחות שחיייהן נהרסו. הוא ידע שבקרב הזה הוא חייב לנצח. הכעס חיזק אותו. הארי הידק את אחיזתו בשרביט, ובנחישות חדר לתוך העינים האדומות במבט מתעב. הוא נזכר במה שדמבלדור אמר לו כל הזמן על הכוח שוולדמורט לא מכיר, ולא מוכן להכיר בו.

הארי חשב שוב ושוב על הוריו ועל חבריו שמחכים לו אי שם בעולם שהוא נמצא בו בזה הרגע, או אולי העולם שלפני שנים נטש. הארי איבד את כל תחושה של זמן, אך זה לא הפריע לו כלל. הוא מיקד את כל כולו באהבה העזה שהוא חש כלפי הוריו ומכריו. חשב על רון, הרמיוני, אביו, אימו. ולבסוף על השיער האדום כאש, בעל הריח הנהדר של פרחים בשיא האביב. ובכוח האהבה העצום שחש, כמו יודע מה לעשות, כאילו שרביטו מדריך אותו, צרח "פיניטה אינקנטאטם!".

"זה עובד! זה עובד!" צהלותיה של הרמיוני עוררו אותו בבאת אחת.

הארי הביט בחבריו, ובמאמץ אחד אחרון, הצליח לאזן את המאזניים.

רון והרמיוני חייכו בהקלה. הארי הרים את המאזניים ונשא אותן בידיו. הוא הרגיש עייף, כאילו רץ מרתון, הוא הרגיש זקן, כאילו היה בן שבעים לפחות. הארי דידה בשארית כוחותיו אל רון והרמיוני, שמיהרו לאחוז בכתפיו.

"זה נגמר?" שאל הארי בעייפות.

"אני חושבת שכן," ענתה הרמיוני, "עשינו את זה, הארי! השגנו את ההורקרוקס!"

"אה, אני לא רוצה לקלקל את השמחה," העיר רון, "אבל איך יוצאים מכאן?"

הארי הביט בשעון החול שעצר מלכת. המקדש היה אטום וסגור כבתחילה. אך לא היה להם יותר מדי זמן להרהר בדבר. עד מהרה, כמו כל שאר המבחנים, גם המקדש התפוגג והם מצאו את עצמם עומדים מחוץ ליער האסור.

הארי החזיק את המאזניים בידיו. הן היו לוהטות.

"אאוץ'!" קרא הארי בעודו מפיל את המאזניים של המייסדת החכמה על הקרקע.

"נראה לי שההורוקרוקס הזה משתמש בכל מה שיש לו בכדי להגן על עצמו," אמר רון.

"וינגרדיוס לביוסה," קראה הרמיוני, ובחנה את החפץ הקסום מקרוב, בלי לגעת בו.

"לא נראה לי שהחפץ הזה הולך לפגוע בך, רון," אמר הארי לרון, שתפס מרחק רציני מהמאזניים.

"הארי, חברי היקר, רואים שלא גדלת עם פרד וג'ורג' באותו בית. יש לי את הזכות המלאה לפחד מחפצים מכושפים, טראומות ילדות."

"טוב, אני אנסה אש," קבעה הרמיוני. היא הניחה את המאזנים על הקרקע חזרה, ואמרה בביטחון "אינסנדיו!". למרבה האכזבה, האש לא הצליחה להרוס את ההורוקרוקס, וכבתה מיד.

"טוב, זה היה די צפוי, לא?" שאלה הרמיוני, וקיבלה בתגובה הינהון מצד הארי.

"כמו שהסברתי לרון קודם, יש מעט מעוד חפצים קסומים שיכולים להרוס הורוקרוקס."

"יש לך פתרון יותר טוב? אני לפחות ניסיתי, במקום לשבת בחיבוק ידיים, כמו כמה אנשים פה,"

"את היומן הרסנו בעזרת ארס של בסיליסק..." הרהר הארי.

ואז הפציע חיוך מטופש על פניו של האחרון. הוא שלף את החרב של גודריק גריפינדור, נתן בה מתן מלא הערצה, ובהינף בוהק אחד בצע את המאזנים לשניים.

הדבר קרא כל כך מהר, שהרמיוני ורון פשוט נותרו לבהות בו בעיניים פעורות. וכך, מרוצה מעצמו, התחיל הארי להסביר.

"ידעתי שזה יעבוד. פלדה של גובלינים היא בעלת עוצמה אדירה. חוץ מזה, דמבלדור הרס בעזרת החרב הזו את הטבעת של ואנדרולו גונט, שהייתה גם היא הורוקרוקס.

בעוד הארי מדבר, נשמעה צעקה חלושה, כאילו ממרחקים, משאריות המאזניים. לאחר כמה שניות נעלם ההד בריקנות סתמית.

"חבל שהיינו צריכים להשמיד חפץ כל כך יקר..." אמרה הרמיוני בקול שקט.

"את שפויה?" שאל רון, "הייתה בתוך הדבר הזה חתיכה מהנשמה של וולדמורט!"

לא היה להם כל כך קל למצוא דרך להשמיד את ההורקרוקס. כל הכישופים והלחשים שניסו לא עבדו, בלשון המעטה. הם היו על סף ייאוש, כשהרמיוני הציעה את הרעיון של האש. אש קסומה כמובן, חמה יותר מכל להבה אחרת. "שהרי ידוע שטמפרטורת ההיתוך של זהב היא למעלה מאלף מעלות צלזיוס," ביארה להם הרמיוני.

"אז מה עושים עכשיו?" שאל רון בריקנות, מהופנט על ידי האש.

"אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להישאר כאן," ענתה הרמיוני, "נוח ככל שיהיה."

"אני חושב שאנחנו צריכים למצוא מקום לגור בו," אמר הארי, מביט בסמל הנשר של רייבנקלו מתעוות ובמאזניים מאבדות את צורתן, "ועדיף שיהיה במקום מוגלגי."

באויר נשמע כמו קול פקיקה של בקבוק שמפניה. השלושה התעתקו משם.

"שלום," בירכה אותם בעלת הבית המבוגרת בחיוך לבבי, "אתם רוצים לראות את הדירה?"

"בשביל זה הגענו," השיבה הרמיוני בחיוך והסיטה קווצת שיער מפניה.

הבית היה מט ליפול, אולם כבר היה זה הבית השמיני שהם ראו. מסתבר שלא כולם ממהרים להשכיר דירה לשלושה בני שבע-עשרה, שאחד מהם לא דובר אנגלית (הם סיכמו שרון יעמיד פנים, על מנת למנוע שאלות מביכות).

כל הרחוב היה מרוצף אבנים עגולות, ובתי לבנים מתפוררים ניצבו בשני צדדיו. חלק מפנסי הרחוב היו שבורים.

הארי הושיט את ידו על מנת ללחוץ את ידה של הגברת.

"אילו ילדים מנומסים," היא אמרה ולחצה את ידו של הארי, "בואו, מכאן."

רון עיווה את פרצופו, למזלו, בעלת הבית לא הבחינה בכך.

"הדירה שלכם נמצאת בקומה השנייה," היא הובילה אותם במדרגות הרעועות לאורו של נר. "צר לי על כך שהמעלית מקולקלת, ולעיתים, כמו עכשיו, החשמל לא פועל כמו שצריך, אבל הנה-" היא הכניסה אותם לדירת שני חדרים מאובקת, "אני חושבת שתהיו מרוצים כאן."

"בטח..." אמר רון לאחר שהלכה והשאירה אותם לסייר בדירה.

"זה לא ארמון," אמרה הרמיוני בהתנצלות, "אבל לפחות היא מרוהטת, ובכל מקרה בגלל זה קוראים לזה 'דירת מסתור'."

"כן, מרוהטת..." אמר הארי, לאחר שעינו נחה על הכורסה אכולת העש.

"אני רק מקווה שזה לא יהיה כמו הבית הקודם שבדקנו," הוא התחיל לחקות את קולו של בעל הבית הנרגן, "מערכת המים תקינה, רק תזכרו שכאשר אתם מתכוונים לשתות, חכו עד שהמים החומים יזרמו הלאה."

השלושה התפקעו מצחוק, כבר יומיים שלא הרשו לעצמם לעשות זאת.

"ששש, אנחנו צריכים לשמור על פרופיל נמוך," אמרה לבסוף הרמיוני והחניקה עוד צחקוק, "צריך לזכור שבכל זאת אנו בשכונה של מוגלגים."

"השכונה נראית מעט נטושה, עזובה ומוזנחת..." אמר הארי בשקט.

"רק מעט," סינן רון. לא נראה שהוא התלהב במיוחד מהדירה החדשה.

"בדיוק!" השיבה הרמיוני, "נוכל להיטמע בסביבה בקלות."

"אבל האישה הזאת אמרה שאין חמ-של," אמר רון לפתע.

"זה חשמל, רון. ובכל מקרה, לא נראה לי שנזדקק לו," ענתה לו הרמיוני ביובש, "אני חושבת שניקח את הדירה הזאת."

"זה המקום היחיד שהיה פנוי בהתראה קצרה ובמחיר זול, והכי חשוב, היא היחידה שהסכימה שנכניס לכאן תנשמת, ינשוף וחתול," תירץ הארי, "כל השאר חשבו שאנחנו תמהונים."

"אני לא חושבת שיטרידו אותנו כאן," הרמיוני הציצה מבעד לצוהר הקטן באחד הקירות, היחיד שלא היה חסום על ידי קרשים או שבור. התריס דרכו הסתכלה נשבר לפתע, "רפארו!" היא לחשה בשקט והביטה לצדדים, בתקווה שאף אחד לא הבחין. "עם קצת רצון טוב, נוכל לגרום למקום הזה להראות יותר כמו בית,"

"רק תן לנו לטפל בעניין של התשלום," אמר הארי, "והכל יהיה בסדר."

חריקת דלת חזקה בישרה להם שהאישה חזרה.

"הנה המקדמה הראשונית," הרמיוני מסרה לידיה מספר שטרות של לירות שטרלינג.

"כן, זה הסכום," אמרה האישה לאחר ספירה מדוקדקת של הכסף, "איך הדירה? מוצאת חן בעיניכם?"

"כן, זה בדיוק מה שחיפשנו," ענתה הרמיוני ושלחה עוד חיוך.
"אילו ילדים חביבים," אמרה האישה ויישרה את משקפיה העבות "ברוכים הבאים למבוא ספינר, אני בטוחה שמאוד תאהבו את המקום."

הפרק הקודם		הפרק הבא