זאת לא אגדה?

''- בגלל שכבר שנים, ממש שנים, שקרה לנו מקרה כזה!'' מקגונגל אמרה לנו בחיוך.

''איזה מקרה?'' שאלה אמה. מקגונגל הרחיבה את חיוכה, אם זה אפשרי. ''מקרה שבו שני פוסטבימים מצליחים לתקשר זה עם זה, בצורה נפלאה כל כך!'' 

''פוסט - מה?!'' שאלנו שנינו בתיאום מושלם.

''מינרווה!'' זעפה עליה מיקלה. מקגונגל הסתכלה עליה במבט מנחם. ''זה בסדר, מיקלה, הם כבר מספיק בוגרים, כמו שאת רואה.''

''בוגרים בשביל מה?'' שאלתי. למה הן משכו את זה כל כך הרבה זמן? אוח, בנות.

''טוב... חמודים... אף אחד מכם מעולם לא שמע על זה, גם לא הארי פוטר, בכבודו ובעצמו, מאז המקרה הראשון אנחנו לא נוהגים לדבר על הנושא הזה...'' אמרה מיקלה בחשש. ''בעצם... פוסטבימים הם ילדים שלא התמיינו לאף אחד מהבתים. קארמון, אתה זוכר שאמרנו לך שהתמיינת לבית רייבנקלו, אך תמיד הרחקנו אותך מפעילויות שקשורות לבית שלך? זה קרה מכיוון ש... טוב... שיקרנו.''

''אבל.. אבל אני אפילו עוד לא התמיינתי!'' שאלה אמה בלחץ. נראה כאילו היא לא ממש שמחה מהידיעה החדשה שנגלתה לנו. ''מתוקה, זה לא משנה. פוסטמיבים הם כבר מזוהים מראש, והם לא צריכים להתמיין כדי לגלות זאת. בעצם המצנפת שלנו לא מגלה עליהם כלום, הם חסומים. הם לא מזוהים. הם לא מתאימים לשום מקום. הם לא נועדו כדי שיגדירו אותם. הם נועדו כדי להיות חופשיים.''

''אבל... המצנפת תמיד מגלה באיזה בית כל תלמיד נמצא!'' צעקה אמה על סף בכי. ''ה... המצנפת... היא... זה לא הוגן!''

''החיים לא הוגנים.'' אמרה מיקלה במבט יבש. ניסיתי להתאפק, אך לא יכולתי. הרגשתי את עצמי, הרגשתי את אמה, אבל את המצנפת, אותה פשוט רציתי לקרוע לגזרים.

''זה כולה כובע!'' צרחתי באמצע האולם הגדול. ''זה כולה חתיכת בד אפורה, מלאה באבק, שגורמת לאנשים להיפרד מכל שאר התקשורת שלהם! היא סתם חוסמת אותנו!''

''קארמון בייס!'' צעקה עליי מקגונגל. ''אנו לא מכבדים התנהגות כזא-''

*כפיים!* *כפיים!* *כפיים!*

עוד כפיים?! ברצינות?! לא, אני תכף משתגע!

''טוב, אני חושבת שכדאי שתלכו קצת לנוח במרתף. נודיע לכם בהמשך מה קורה.''

אמה ואני הלכנו למרתף. דיברנו על דברים כמו שזה לא פייר, ושהמערכת החינוכית משלה אותנו. דיברנו, ודיברנו, עד שנשלח לנו ינשוף מהחלון.

''אתם גיבורים.''

הפרק הקודם		הפרק הבא