All the Young Dudes

אני רוצה לומר שמהפרק הזה אחד המשפטים האהובים עליי מכל הפאנפיק, שהאמת הייתי בטוח.ה שהוא מיותר מאוחר בפאנפיק אבל איכשהו זה הרבה יותר מדהים כשזה מוקדם -  James, who had an ego the size of the lake, but" "a heart to match it. ה צ י ל ו .

רוב הגריפינדורים בילו בחדר המועדון, מרכלים ומפטפטים, כולם תוהים מי יכל לעשות את זה. הקונדסאים, שלרוב היו להוטים להיות המרכז של כל ויכוח, הזדחלו למעלה, חיוורים מאשמה.

רמוס התיישב על המיטה ובהה ברצפה. הוא הלך רחוק מדי; הוא ידע את זה. זה הרגיש טוב, לכמה זמן, וכלום לא יכל לשכנע אותו שזה לא הגיע לסוורוס. אבל עכשיו ג'יימס הסתכל עליו מוזר, והוא ידע שדמבלדור יגלה איכשהו - אם לילי לא תספר לכולם ברגע שהיא תחזור לחדר המועדון.

"מה קרה?" ג'יימס שאל בזהירות. "איבדת שליטה בזה? זה היה קסם ממש חזק."

"זה היה מדהים!" סיריוס אמר פתאום. "הוא יחשוב פעמיים לפני שיעצבן אותנו שוב!"

"אבל… כאילו, לא רצינו לפגוע בו, נכון?" ג'יימס עשה פרצוף.

"הוא בסדר, הוא רק עשה בכאילו, כדי לסבך אותנו בצרות."

"אנחנו נסתבך בצרות?" פיטר שאל, פוכר את ידיו. "לא כולנו עשינו את זה, נכון? זה היה רק…"

סיריוס סטר לו באחורי הראש. "עכברוש שכמוך," הוא אמר "אנחנו קונדסאים. כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם."

"מה שזה לא אומר," פיטר מילמל, משפשף את ראשו ומתיישב על המיטה שלו בזעף.

"אני עשיתי את זה, אתם לא צריכים להסתבך בצרות," רמוס אמר, בשקט, לא מרים את מבטו.

"זה היה חצי הרעיון שלי!" סיריוס אמר. "אני עשיתי את המחקר! אל תדאג, לופין, אני מתערב איתך על כל דבר שהוא בסדר."

"אם הוא בסדר," רמוס אמר בכבדות, "אז זה לא בזכותי." הוא סוף סוף הסתכל לג'יימס בעיניים. הם היו בצבע חום עמוק, והרבה יותר רציניות מהרגיל. "התכוונתי לפגוע בו."

ג'יימס שמר על קשר איתו, והנהן.

נשמעה דפיקה בדלת, שפיזרה את המתח. זה היה פרנק לונגבוטום.

"ארבעתם צריכים לבוא למשרד של מקגונגל, עכשיו," הוא אמר בכובד ראש.

הם הלכו אחרי פרנק במורד המדרגות ודרך חדר המועדון, שם כולם בהו בהם. רמוס השפיל את מבטו כל הזמן, אבל הוא שמע את השיחות משתתקות כשהם עברו. לא היה משנה מה יקרה מעכשיו - כולם יידעו שהם היו האחראיים.

מקגונגל לא היתה לבד. דמבלדור עמד ליד שולחנה, זרועותיו משולבות. הוא חייך בשביעות רצון כשהנערים עמדו בשורה לפניו.

"ערב טוב," הוא אמר.

"ערב טוב, המנהל," ארבעתם דיקלמו.

"אולי תתעניינו לדעת שמר סנייפ די בסדר - למרות שהגאווה שלו נפגעה."

הם לא אמרו כלום. רמוס לא הרים את מבטו.

"נראה שהוא חושב שארבעתכם קשורים איכשהו למה שקרה לו," דמבלדור המשיך, בנעימות, כאילו הוא סתם העביר את הזמן. "במיוחד אתה, מר פוטר."

ג'יימס הרים את מבטו, פתח את פיו, ואז סגר אותו שוב והשפיל את מבטו. רמוס לא יכל לשאת את זה. היו לו רק שלושה חברים בעולם, והוא לא עמד לאבד אותם עכשיו. הוא צעד קדימה.

"זה היה אני, אדוני. אני עשיתי את זה. הוא אמר לי כמה דברים מוקדם יותר, והייתי עצבני עליו. רציתי ללמד אותו שיעור." הוא הכריח את עצמו להביט מעלה, אל העיניים הכחולות החיוורות של דמבלדור. האיש הזקן הנהן, מרוצה.

"אני מבין. פעלת לבד?"

"כן." רמוס שלף את שרביטו. "תראה, אני יכול להוכיח את זה- "

"אין צורך!" דמבלדור אמר במהירות. "אני מאמין לך, מר לופין."

"זה לא היה רק הוא, אדוני!" סיריוס פלט. "אני חיפשתי את הלחש, גם אני למדתי איך לעשות את זה, זו אשמתי בדיוק באותה מידה."

"אתה מתכוון שתיכננת את זה, בלק?" מקגונגל אמרה בחדות. "אתה תכננת התקפה על תלמיד אחר? עשר נקודות מגריפינדור. לכל אחד מכם."

סיריוס השפיל את מבטו שוב. 

"וריתוק לכולכם, לחודש," היא המשיכה. "מאוד קשה לי להאמין שמר לופין כאן פעל לבד."

ארבעתם השפילו את מבטם.

"אתם רשאים ללכת," דמבלדור אמר, בשקט. "אין לי שום ספק שתקדישו את הזמן ותתנצלו בפני מר סנייפ, כמובן."

סיריוס השמיע קול ממורמר, וג'יימס תקע בו מרפק בכוח. הם הסתובבו לעזוב.

"מר לופין, רק רגע."

רמוס קפא. הוא היה צריך לדעת שהם לא ייצאו מזה כל כך בקלות. הוא לא זז עד שהאחרים עזבו את החדר, מקגונגל הולכת אחריהם כדי לוודא שהם לא ישוטטו בחוץ.

ברגע שהדלת נסגרה, נפלה שתיקה כבדה. דמבלדור לא דיבר מיד, ולבסוף רמוס הרים את ראשו ופגש את מבטו של המנהל. הוא לא נראה כועס, או מאוכזב. היתה לו את הבעת שביעות הרצון הרגילה שלו - עם טיפה סקרנות, אולי.

"מה דעתך על הוגוורטס, רמוס?"

זו לא היתה השאלה שהוא ציפה לה.

"אה… בסדר, נראה לי?"

"נראה שאין לך בעיה ברכישת חברים."

זאת בכלל לא היתה שאלה, אז הוא לא ענה. הוא הסתכל על כפות רגליו, ואז הרים את מבטו שוב.

"מסלקים אותי?" הוא שאל. דמבלדור חייך.

"לא, רמוס, לא מסלקים אף אחד. אני יכול לראות שאתה מצטער על מה שעשית. מה שמטריד אותי הוא איך עשית את זה. זה היה לחש מאוד חזק, לא הייתי מצפה מתלמיד שנה ראשונה לעשות את זה… בטח כעסת מאוד."

רמוס הנהן. הוא לא רצה לספר לדמבלדור למה - על השמות שסנייפ קרא לו בהם, או איך שהוא גרם לו להרגיש טיפש וחסר ערך וקטן.

"תשוקה היא דבר חשוב לקוסם, רמוס," דמבלדור אמר. "היא מכוונת את הקסם שלנו. אבל כמו שלמדת היום, אם לא נתאמן בשליטה נסכן את כל מי שמסביבנו." הוא נראה מאוד רציני, והנצנוץ נעלם מעיניו. "אני לא מתכוון להפחיד אותך, רמוס. כשנפגשנו לראשונה, אמרתי לך שאני מבין אותך - מה שהתמודדת איתו הוא משהו שלא הייתי מאחל לאף אחד. אבל אתה חייב להיות יותר זהיר. אתה קוסם מחונן, אל תבזבז את זה."

רמוס הנהן, רוצה יותר מכל דבר שהשיחה הזאת תסתיים. הוא העדיף הלקאה מאשר הרצאה. החלק הגרוע ביותר היה שדמבלדור צדק - הוא נתן לכעס שלו כלפי סוורוס להשפיע על הלחש שהשתמש בו - הוא פשוט לא היה רגיל לכוח מהסוג הזה.

"אני מצטער, פרופסור," הוא אמר. "סניוו- כאילו, סוורוס בסדר?"

"כן, הוא לגמרי בסדר. אני חושב שהוא קיווה שאם הוא יפסיק להיאבק מי שביצע את הלחש יפסיק. הוא יובש ולא יסבול משום השפעות לטווח הארוך."

"אה…" רמוס הנהן. "יופי."

"עכשיו," דמבלדור חייך. "אתה יכול ללכת. השארתי אותך כאן מספיק זמן ויש לי הרגשה שמר פוטר מחכה בחוץ כדי שתספר לו הכל."

דמבלדור נתן לו הרבה חומר למחשבה. והיה לו המון זמן לחשוב - מקגונגל היתה רצינית לגבי הריתוקים שלהם, ואפילו השקיעה בלהפריד את ארבעתם. לסיריוס היא נתנה לקרצף קדירות במרתפים, פיטר מירק את הגביעים בחדר הפרסים, וג'יימס סידר את כל הטלסקופים במגדל האסטרונומיה. לרמוס היא נתנה את המשימה הכי גרועה; לנקות את הינשופיה. כמובן, לכולם היה אסור להשתמש בשרביטים שלהם וכל לילה הם היו צריכים להתחיל מחדש.

"זה אכזרי ולא הוגן," פיטר התלונן בסוף השבוע הראשון כשהם צנחו למיטותיהם, מטונפים ומותשים.

"לא'דע על מה אתה מתלונן," סיריוס רטן. "הייתי מת למרק גביעית. מי יודע במה נדבקתי בזמן שגירדתי שיקויים קרושים מהתחתית של הקדירות המחורבנות האלה."

ג'יימס רק נאנק, מוריד את המשקפיים שלו ומשפשף את עיניו.

רמוס לא התלונן, כי הוא לא הרגיש שזה מגיע לו. הוא הרגיש נורא על כך שסיבך את כל החברים שלו בצרות, אבל אפילו יותר נורא על מה שהוא עשה. זה רק הוחמר בעקבות כמות הקריאה שהוא עשה. הלחש של סיריוס היה מסובך, פחות אינטואיטיבי מהקסם שהוא היה רגיל אליו. סיריוס היה הראשון להודות שהוא לא היה מושלם - ההשפעה שלו נעלמה אחרי שעה בערך והיה צריך לחזור עליו. רמוס בדיוק התמחה בו מספיק כדי לבצע אותו לבד, למרות שלקחו כמה נסיונות לפני שהוא קלט את זה.

הדבר הראשון שהוא עשה היה לבקר בספריה ולשאול ספר ממדפי יצורי הפלא.

כל לילה, אחרי שהם עשו שיעורי בית וביצעו את הריתוקים שלהם, רמוס סגר את הכילות מסביב למיטה שלו, הדליק את השרביט שלו, וקרא את אותו הפרק שוב ושוב. היו ספרים שלמים על הבעיה הספציפית שלו, הוא גילה, אבל הוא פחד שמישהו יחשוד אם הוא יתחיל לבדוק את כולם. וחוץ מזה, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לדעת עוד. הדברים שהוא קרא בינתיים היו מספיק גרועים.

הוא חשב על הספרים כמעט בלי הפסקה - בשיעורים, בארוחות, בזמן ריתוק. מילים כמו 'מפלצתי', 'רצחני', ו'היצור האפל מכולם' הבהבו במוחו כמו שלטי ניאון. הוא ידע שהוא היה מסוכן, מן הסתם. הוא ידע שהוא היה שונה. הוא לא ידע שהוא היה שנוא. שאפילו צדו אותו. מסתבר שהשיניים שלו היו שוות אלפים בחלקים מסויימים של מזרח אירופה. הפרווה שלו היתה שווה אפילו יותר. 

היה גם מידע חוקתי - דברים שהוא לא לגמרי הבין, אבל שנשמעו נוראים. חוקי העסקה ומשרדי רישום והגבלות נסיעה. נראה שאפילו אם הוא יכל לקרוא, אפשרויות העבודה שלו כנראה לא טובות יותר בעולם הקוסמים מאשר שהיו כמוגל. הוא גם הבין למה דמבלדור אמר לו להיות זהיר. היה ברור עכשיו שאם כולם בהוגוורטס יגלו מה רמוס היה, הוא כנראה יהיה בבעיה אמיתית - וסילוק יהיה הבעיה הכי קטנה שלו.

באופן מתסכל, שום דבר שהוא קרא לא באמת היה רלוונטי לחוויות שלו. לא היה שום דבר על קוסם שבאמת חי עם הבעיה; איך הם הסתדרו; למה לצפות; האם הם הצליחו להחזיק עבודה, או אפילו רק להימנע מפגיעה באחרים. הוא הניח שזה היה נורמלי שהוא יכל להריח דם ולשמוע פעימות לב - אבל איך הוא יכל לדעת בוודאות? זה היה נורמלי שהקסם שלו היה חזק יותר כשהירח זרח? לפעמים הוא חשב שהוא יכל להרגיש את הכוח שלו, תוסס בוורידים שלו כמו שיקוי; ממלא אותו ונשפך החוצה, זולג מקצות האצבעות שלו. ואז היה המזג שלו. כמה מזה היה הוא, וכמה מזה היתה המפלצת?

הוא שכב ער ברוב הלילות, אחרי שלחש הקריאה התפוגג והוא היה יותר מדי עייף כדי לבצע אותו שוב, אבל יותר מדי חסר מנוחה כדי לישון. המוח שלו זמזם בדאגה ופחד. כמה פשוט הכל נראה בסנט אדמונדס. בלי קסם, בלי שיעורי בית, בלי דילמות מוסריות מייסרות. וכמובן, בלי חברים. אם משהו עצר את רמוס מלוותר, זה היה זה.

זה היה ג'יימס, שהיה לו אגו בגודל של האגם, אבל לב בגודל תואם. פיטר - שכן, היה מוזר וקצת נאיבי - אבל בעצם היה לו חוש הומור מצוין ונדיבות בלתי מתפשרת. וכמובן סיריוס. סיריוס יכל לשמור סודות, היתה לו שנינות חדה אבל הוא אף פעם לא כיוון אותה לחבריו, והיה התלמיד המוכשר ביותר בשכבה שלהם, אבל בילה את כל זמנו בלחשוב על מתיחות.

רמוס לא הלך לוותר על שום דבר מזה, לא אם הוא יכל לשלוט בזה. אפילו אם הוא היה צריך להיות התלמיד החרשן ביותר בבית הספר; אם הוא היה חייב להכריח את עצמו לקרוא כל ספר, להשלים כל משימה, לציית לכל חוק. הוא יהיה כל כך טוב שהם לא יידעו מה הכה בהם. כל כך טוב שהם יהיו חייבים לעשות אותו מדריך - הוא יעשה את כל זה, אם זה אומר להישאר בהוגוורטס ולשמור על החברים שלו.

לא היה אף אחד לדבר איתו על כל הדברים האלה. אף אחד שיבין, בכל מקרה. עד כמה שרמוס ידע, רק דמבלדור, מקגונגל ומדאם פומפרי ידעו על הבעיה שלו. מקגונגל היתה רצינית מדי בשביל שאלות כאלה. רמוס עדיין לא היה בטוח שדמבלדור היה לגמרי שפוי, ובכל מקרה לא היה לו שום מושג איך לקבוע פגישה עם המנהל. אז זו היתה חייבת להיות מדאם פומפרי, בסוף.

הוא חיכה עד הירח הבא, שהגיע בסוף ינואר. זה היה יום ראשון, אז אחרי ארוחת הערב הוא נפרד מהקונדסאים והלך למרפאה מוקדם יותר מהרגיל.

"רמוס!" האחות חייכה אליו, מופתעת. "לא ציפיתי לך עד רדת הלילה."

"רציתי לשאול אותך כמה דברים," הוא אמר בביישנות, עיניו משוטטות מסביב לחדר. היו כמה תלמידים שוכבים במיטות, רובם ישנים. למרבה המזל מדאם פומפרי היתה מאוד דיסקרטית.

"בוודאי, שנקפוץ למשרד שלי?"

הוא היה הרבה יותר נחמד מכל משרדי המורים שרמוס היה בהם עד כה. על הקירות היו שורות של שיקויים נקיים ומסודרים, והוא היה מואר ואוורירי. לא היה לה שולחן ובמקום כיסאות עץ היו כורסאות נוחות מכל צד של האח.

"איך אני יכולה לעזור לך, יקירי?" היא שאלה, מתיישבת ומחווה לו שיישב גם.

"טוב," הוא בלע רוק, לא בטוח איך להתחיל. "רק… היו לי כמה שאלות על ה… על הבעיה שלי."

היא חייכה אליו בנחמדות. "ברור שיש לך, רמוס, זה לגמרי טבעי. יש משהו מסוים שהיית רוצה לדעת?"

"כן. קראתי על זה קצת, אני יודע שאין תרופה או משהו."

"עדיין לא," היא אמרה, במהירות. "אבל יש התקדמויות כל הזמן."

"אה, בסדר. אבל, לבינתיים, אני מניח שאני רוצה לדעת… יותר על זה. אני לא זוכר כלום כשאני מתעורר, רק שאני נהיה ממש רעב."

"אתה רוצה לדעת יותר על השינוי?"

"לא, לא רק זה. דברים כמו… זה משנה את מי שאני, בשאר הזמן? זה הופך אותי…" הוא הסתכל על הידיים שלו, אבוד. הוא לא היה בטוח מה הוא רצה להגיד, והיה גוש בגרון שלו.

"רמוס," מדאם פומפרי אמרה. "זו מחלה שיש לך, זה לא מי שאתה."

"אני נהיה כועס, לפעמים," הוא אמר, בוהה באש במקום להביט בפנים שלה. "אני נהיה ממש, ממש, כועס."

"לכולם יש רגשות. הם לגמרי טבעיים. אנחנו פשוט לומדים לשלוט בהם, עם הזמן."

הוא הנהן, מעכל את זה. הוא לא יכל לספר לה את השאר. "כשאני משתנה, זה נהיה גרוע יותר. חזק יותר."

"כן," היא ענתה ברצינות. "קראתי שזה יכול להיות גרוע יותר בתחילת גיל ההתבגרות."

"אה, בסדר." רמוס הנהן. היתה שתיקה ארוכה. "כמה גרוע יותר?"

"אני… אני לא יודעת להגיד. אתה באמת הראשון מסוגך שטיפלתי בו."

עוד שתיקה. רמוס לא הרגיש יותר טוב ממקודם; לא פחות מבולבל.

"אתה רוצה להשאיל את הספר ההוא שציינתי?"

הוא הנהן, סוף סוף מביא את עצמו להרים אליה את מבטו.

הספר של מדאם פומפרי, מפרווה לניבים: טיפול בחצאי-אדם קסומים היה קצת יותר מועיל מכמה מהאחרים שרמוס קרא עד כה. עדיין היה הרבה שהוא לא יכל להבין - קסמי ריפוי מתקדמים ומתכוני שיקויים מסובכים, עוד מידע חוקתי - ואפילו יותר מפחיד, על משפטים ורדיפות. וגם היה הרבה שהוא כבר ידע; הוא ננשך, ואסור לתת לו לנשוך אחרים במהלך ירח מלא; כסף פוגע בו; לא היתה תרופה.

הספר באמת אמר שבתחילת גיל ההתבגרות השינויים יהיו הרבה יותר גרועים, ושהוא יהפוך להרבה יותר מסוכן אחרי זה. לא צויינו שינויים ביכולות, קסומות או לא, ולא היה שום דבר יציב בנוגע לשינויים במצב רוח או מזג.

הוא לא החשיב את העובדה שהיה לו חוטם קצר יותר מזאבים רגילים מעניינת או חשובה במיוחד, או שהזנב שלו היה גדול יותר (הוא העדיף לא לחשוב על זה שיש לו כאלה), אבל הוא היה סקרן לגלות שהוא היווה איום רק לבני אדם - במיוחד לקוסמים. מסתבר שהוא לא היה מסוכן לחיות אחרות - הוא שיעשע את עצמו במחשבה שגברת נוריס היתה בטוחה, לפחות.

הקונדסאים שמו לב שהוא התרחק מהם מאז המתקפה על סנייפ.

"איפה היית?" הם שאלו, כל ערב אחרי שהם התלבשו לשינה.

"שיעורי בית," הוא משך בכתפיו, ולפעמים "ריתוק," - למרות שהוא לא קיבל עוד ריתוק מאז המתיחה.

האמת היתה שהוא הרחיק את עצמו מאנשים אחרים כמה שיכל. הוא ניסה בכוונה להישאר מחוץ לחדר שלהם עד שהגיע הזמן לישון, ואפילו נמנע מחדר המועדון כמה שיכל. הוא הרגיש שעד שהוא יוכל לשלוט בקסם שלו, עדיף שהוא לא יהיה מעורב בעוד מהמזימות של ג'יימס וסיריוס. והם באמת זממו, הוא ידע את זה בוודאות. לפעמים בלילה רמוס יכל לשמוע אותם מתגנבים למיטות אחד של השני, ואז לוחשים בסתר ומבצעים לחש השתקה. בפעמים אחרות הם התגנבו החוצה עם פיטר, מתחת לגלימה. הם תמיד ניסו להעיר את רמוס, אבל הוא התעלם מהם.

במהלך היום הוא התחבא באחורי הספריה, או באחד המקומות הסודיים שלו. הוא מצא בכל רחבי הטירה מקומות שהיו קטנים מספיק כדי לטפס פנימה ולהישאר מוסתר במשך שעות כל פעם. חלונות שהיו שהיו עליהם לבנים גבוהות עם צדדים רחבים; חדרים קטנים וריקים כמו הכוכים מאחורי שטיחי הקיר; שירותי הבנות בקומה החמישית. שם הוא יכל להתכרבל ולקרוא במשך שעות - לפעמים הוא באמת עשה שיעורי בית, ובפעמים אחרות הוא הכריח את עצמו לחקור על המחלה שלו.

היתה לו עוד סיבה להתחבא. מאז התקרית, השנאה של סנייפ כלפי הקונדסאים התגברה, והוא הלך לכל מקום עם מולסיבר, משתמש בו בתור הגנה אישית. אם הם נתקלו זה בזה במסדרונות רמוס תמיד היה צריך להיות מוכן עם לחש הגנה - מולסיבר ידע יותר קללות מאשר סיריוס וג'יימס ביחד.

אחר צהריים אחד, רמוס היה עמוק בתוך ספר על קסם מלחמה עתיק - היה פרק בו על ה-Úlfhéðnar, לוחמי-זאב גרמנים שנלחמו ברומאים. הוא ישב על אדן החלון האהובה עליו ולא היה ניתן לראות אותו מהרצפה אלא אם כן מישהו חיפש ממש טוב. הוא טיפס בעזרת לחש חבל שהם למדו לפני כמה שבועות. הוא בדיוק עמד לרדת וללכת לארוחת ערב, ואז הוא עשה צעד לא נכון והפיל את הספר מהחלון. הוא נרתע כשהספר נפל על רצפת האבן הקשה בחבטה מחרישת אוזניים.

"מי שם?!" קול נשמע מהמשך המסדרון. הוא שמע צעדים, ובהרגשה מבשרת רעות רמוס הבין שהוא יודע מי זה. 

"רק ספר," מולסיבר אמר, נשמע זועף.

"כן, אבל מאיפה הוא הגיע?" סנייפ ענה בחשדנות. 

מולסיבר נשף. "מהספרייה?"

סנייפ מלמל בשקט, נשמע עצבני. רמוס נצמד כמה שיכל לקיר האבן.

"מי שם?" סנייפ קרא בקול האפי והזדוני הרגיל שלו. שתיקה. "הומנום רבליאו."

רמוס הרגיש תחושת משיכה מוזרה בבטן שלו, ולפני שהוא שם לב, הוא נמשך מאדן החלון על ידי כוח בלתי נראה. הוא צעק, נאבק בחיפוש אחרי משהו להחזיק בו, ובסוף נתלה מהאדן בעזרת קצות אצבעותיו.

סנייפ ומולסיבר צחקו מתחתיו. 

"נו, נו," סנייפ גרגר. "מי זה אם לא לוני לופין… איפה החברים הקטנים שלך, אה? שמו אותך שם למעלה ושכחו ממך?"

"תתחפף, סנייפ," רמוס סינן, מאבד אחיזה באבן ומקווה שלא ישבור את קרסוליו כשייפול בסוף.

"איגניקופום!" סנייפ גיחך, מצביע עליו בשרביטו. חוט דק של אש נורה לכיוון רמוס, מכריח אותו לבעוט את עצמו מהקיר, ונוחת בכוח על הרצפה.

הוא מצמץ והתפתל, אבל נעמד במהירות, שולף את שרביטו.

"בסדר," הוא אמר, הגב שלו כואב מהנפילה. "תפסתם אותי. עכשיו לכו."

"למה בדיוק שנעשה את זה?" סנייפ התעמת איתו, מרים את שרביטו. 

"אקספלי- "

"אקספליארמוס!" סנייפ שאג, משיג אותו. הוא תפס את השרביט של רמוס בעליזות ואז הוסיף, "גלסקו."

רמוס הרגיש את כפות רגליו מתאחדות עם הרצפה ומדביקות אותו במקום. הוא נהם - הוא היה תקוע עכשיו. אולי יהיה שווה לקרוא לעזרה, אבל המסדרון היה אחד שקט, והוא לא רצה להיראות כמו פחדן. הוא נעץ מבט בשניהם בהתרסה, מייצב את הלסת שלו.

"מולסיבר," סנייפ הסתובב למלווה הטרולי שלו. "לא בדיוק אמרנו ביום ההוא שאתה צריך להתאמן על עוד כמה לחשים? נראה לי שזו תהיה ההזדמנות המושלמת.

מולסיבר חייך חיוך רחב וליקק את שפתיו. הוא הרים את שרביטו, לא באלגנטיות כמו סוורוס אבל באותה כוונה זדונית.

"לאפידוסוס!"

לרגע שום דבר לא קרה, ורמוס הרגיש פרץ הקלה - ואז, משום מקום, ענן של אבנים קטנטנות - כמו חצץ - הופיעו באוויר. הם ריחפו בין רמוס ומולסיבר לכמה רגעים, ואז התחילו לעוף אל פניו של רמוס, כמו דבורים כועסות. הוא הרים את זרועותיו מיד כדי להגן על עצמו, אבל סוורוס היה מהיר מדי;

"אינקרסרוס," הוא אמר, מפהק כאילו הוא משועמם. רמוס מיד מצא את עצמו קשור בחבל הדוק, עכשיו כבר בקושי מסוגל לזוז בכלל. האבנים המשיכו להטיח את עצמן בו וכל מה שהוא יכל לעשות היה לעצום עיניים. הוא נאבק, יודע שזה לא יעזור, אבל הוא היה צריך לעשות משהו. הוא לא רצה לבכות, אפילו כשהוא הרגיש זרם חם של דם במורד הרקה שלו.

"מה הולך כאן - סוורוס?" קול של בת נשמע מסוף המסדרון.

"פיניטה אינקטטום," סנייפ לחש במהירות. האבנים הפסיקו בבת אחת, החבל נעלם ורגליו של רמוס הפסיקו להידבק, הכל בבת אחת. הוא התנדנד ונשען על הקיר.

הוא הרים את מבטו בזמן לראות את לילי, המושיעה שלו, ממהרת לכיוונם. היא נעצרה כשהיא ראתה את רמוס, שמיד ניסה לנגב את הדם מפניו. היא הסתכלה על סנייפ וקימטה את מצחה.

"מה אתה עושה, סוו?"

"כלום." הוא השפיל את מבטו לרצפה, משפשף את הבוהן של אחד מנעליו על המרצפות. "רק משוחחים עם לופין, נכון, מולסיבר?"

מולסיבר משך בכתפיו בצורה בלתי משכנעת. לילי הסתכלה על רמוס, שהסיט את מבטו במבוכה. היה מספיק גרוע שסוורוס תפס אותו, הוא לא רצה שהיא גם תרחם עליו. הוא חטף את השרביט שלו מסוורוס במהירות, הסתובב והתחיל ללכת משם הכי מהר שיכל.

"רגע! רמוס!" לילי רצה אחריו. הוא לא עצר, אבל היא היתה מהירה, והשיגה אותו. היא אחזה את ספר קסמי המלחמה שלו ביד אחת, ותפסה אותו עם השניה. "בבקשה!" היא נשפה. הוא עצר, נאנח בכבדות - הוא רצה את הספר שלו בחזרה. 

"מה?" הוא הזעיף את פניו.

"מה הם עשו לך? סוו לא מספר לי, ואני יודעת שזה היה רע."

"זה בסדר." רמוס משך בכתפיו, לוקח את הספר שלו.

"אתה מדמם!"

"תעזבי את זה, אוונס," רמוס דחף אותה ממנו, מנסה שוב לעזוב. היא המשיכה למהר לצידו.

"אמרתי לו להפסיק להציק לך, אני לא יודעת למה הוא עושה את זה - כאילו, אתה אפילו לא מסתובב עם פוטר ובלק יותר, אמרתי לו ש- "

"למה זה משנה?!"

"הם אלה שהוא באמת רוצה לעצבן - אם הוא יידע שגם לך נמאס מהם, אז- "

"רגע." רמוס עצר, לילי כמעט נתקעת בו. "את אומרת שהיית בסדר עם זה אם מולסיבר וסנייפ היו מקללים את ג'יימס וסיריוס במקום אותי?!"

"טוב," לילי הסמיקה. "כאילו, לפחות זה יהיה כוחות. וגם, אתה יודע, הם די הביאו את זה על עצמם, עם ההתנהגות שלהם.

רמוס הרגיש אפילו פחות נוח עכשיו. היא חשבה שג'יימס וסיריוס התקיפו את סנייפ בפעמיים האלה - לא היה לה שום מושג שזה היה הוא. זה אישר את אחד מהפחדים הגדולים ביותר שלו - לילי חשבה שרמוס הסתובב עם ג'יימס וסיריוס רק כי הוא היה מוזר, וכי הם נתנו לו. כולם בטירה חשבו שהוא היה פתטי כמו פיטר?

"את טועה." רמוס עשה פרצוף. "עכשיו תעזבי אותי בשקט, בסדר?"

הפרק הקודם		הפרק הבא