בנו של לורד וולדמורט

"אתה בצרות צרורות, בחור צעיר."

"אבל זה לא הייתי אני!" מחה אדוארד.

"אז מי עשה את זה?" רסול חייך ואדוארד קלט בחלקיק שנייה שהוא הוכנס למלכודת. הוא לא יכול לגלות מה בדיוק קרה בלי בעצם להסגיר את עצמו. אם יגיד שהוא הורקרוקס יזרקו אותו לתא מרופד ונוח בלי מחשבה שנייה.

"נו?"

"אני ערב לו, רסול," התערב הארי. הוא לחץ את ידו של אדוארד מתחת לשולחן. "אני שווה לך במעמדי ואני יכול להעמיד את העניין למשפט."

רסול הנהן בלעג. "עליו לספר הכל במשפט. הכל."

"אז משפט פלילי מלא?"

"נכון. הוא ייחקר עם וריטסרום."

אדוארד ראה שהארי עומד להסכים והתערב. "שאלות שמוסכמות על שני הצדדים. זה מובן? אתה לא הולך לשאול באמצע המשפט משהו סודי."

המלכודת נחתה. רסול החל למחות ואז נעצר מיד. הוא היה במבוי סתום. אם יתעקש על שאלות שלא מוסכמות, יחשפו מניעיו. אבל אם יסכים יאבד הזדמנות של פעם בחיים לגלות מידע אמיתי ומעשי על זימון שד.

רסול קמץ את אגרופו השמאלי אבל ידו הימנית נשלחה ללחוץ את ידו של הארי בכוח רב. "סגרנו."

נכשלת. וולדמורט לא כעס, לא נזף. הוא פשוט ציין עובדה.

כן, יצור נחות שכמוך. נכשלתי. מורתוס כעס.

אני תקוע בתופת הארורה הזאת, סובל עינויים מכל שד חולף, כי אתה נכשלת.

אבל אני בטוח שהאיחוד מחדש משמח אותך. אתה כבר השתעשעת עם הנקבה האנושית הזו קודם, לא? האם נשמות לא יכולות לקיים זוגיות?

זוגיות! מחשבותיו של וולדמורט הביעו את הבוז. אני לא צריך שותפה לחיי. אנחנו לא זוג ולא בטיח. האמן לי, היא תסבול על כך שנכשלתי.

בלטריקס לסטריינג' הייתה קשורה לרצפה. נשמות שלמות הופכות מוצקות שוב והיא הייתה חיה, מזיעה בתופת הלוהט. שלשלאות כסף, החומר היחיד המעגן יצורים מעולם אחר, קשרו אותה אל סלעי הבזלת הכהים. מגמה לוהטת זרמה ושרפה את בגדיה ועורה השזוף. אבל היא לא הוציאה הגה אלא הסתכלה בוולדמורט כאישה שאהובה בגד בה.

"שחרר אותי!" תבעה. "לא ידעתי שזה בשבילך!"

שקרנית. תמיד היית מוכשרת בהלטת הכרה, בלטריקס. אבל אני קורא המחשבות הגדול ביותר בהיסטוריה!

מחשבותיו ותודעתו נדחסו לשלה, לופתים את מוחה בכוח. הוא החזיק את התודעה שלה בכוח, מייסר אותה במגעו הטמא. לבסוף הוא שחרר אותה ובלטריקס קלטה שהיא צורחת לשמיים.

מורתוס גיחך. "זמנך עבר," אמר בקול.

היא הפנתה אליו מבט מופתע. "אתה מדבר!"

הוא צחק. "נהניתי לדבר בשפת הנאגה הגדולה שוב. אבל איתך אני צריך לשבור את השיניים עם השפה המזופתת הזו."

בלטריקס הטתה את ראשה על צידו. "ולך, בלי עין הרע, יש מה לשבור."

מורתוס הבליט את ניביו העבים והארסיים, שירוקת מילאה אותם. "סתמי את פיך, אישה טיפשה."

"מה אתה מתכוון לעשות לי?" שאלה בלטריקס בפחד.

"את הולכת לעבור את העינויים שעוברות כל הנשמות המגיעות לכאן. אבל מכיוון שבגללך אני מגורש לעשר שנים, אני אעשה אותם בעצמי!"

האדמה רעדה כשריבוע האבן עליה שכבה בלטריקס התרומם. תיבת אבן דמוית מצבה נוצרה, ובלטריקס הייתה כבולה אליה.

השוט הופיע בידו של מורתוס. אינקובוסים!

מיד עלו מהתהום הקרובה שני שדים. שניהם היו דומים לבני אדם, פרט לכך שעורם היה בצבע האדום המסורתי של השדים וזוג כנפי עטלף בלטו מגבם. כן, אדוננו האדיר?

מורתוס חייך, נזכר בזמן שהוא שירת כאינקובוס, מפתה בנות אנוש. אך החיוך נמחק מפניו כמעט מיד. אתם בקיאים בנשים. עזרו לי לענות אותה.

כן, הלורד. ענו שניהם ביחד. זה הכל, הלורד?

אם תייעצו לי היטב, תוכלו לענות אותה בעצמכם. חיוכו של מורתוס התרחב כשנזכר בכך שמעשי האינקובוסים לנשים גרמו להן סבל רב יותר מכל עינוי אחר. אולי אפילו אם לא. אני רוצה שתסבול.

מדוע, הלורד? שאל אחד.

כי בגללה השער שבניתי נחסם לעשר שנים. הוא החווה לשער.

משני הצדדים? שאל השני.

לא, רק בצד הזה. אני רואה שאתה נבון יותר מהשני. אבל לבשו דמויות אנושיות! אני רוצה שתראה אתכם.

האינקובוסים קדו. הם החלו להשתנות.

הראשון הפך למן דוגמן מרושע. שיערו היה שחור וגלי, והגיע עד כתפיו. עיניו היו ירוקות עמוקות ולחייו חלקים. הוא נראה כנער בן שמונה עשרה, מהסוג שבמרחק עשרה מטרים ממנו נמצאת באופן קבועה קבוצה גדולה של בנות מצחקקות. מה שפגם מעט ברושם המושלם שלו היה הלבוש שלו- שריון עור זוועתי ומלא בדם. נראה שהוא הבחין בכך, כי חליפת השריון השחירה והפכה לצללים. לאחר רגע התבהרה שוב והפכה לחולצת טריקו כחולה ומכנסי ג'ינס שחורים.

השני נראה כמו נסיך חלומי. היה לו שיער בלונדיני חלק ועיניים כחולות נוצצות. אבל הוא היה בן שלושים פחות או יותר. הדבר לא פגם בכלל ביופיו. הוא זכר מראש להחליף בגדים ולבש בגדי ספורט אדומים.

מורתוס חייך והרים את השוט. אל תדאגי. בנך יבוא בקרוב דרך השער להציל אותך, יקירתי. או ליתר דיוק- ינסה להציל אותך.

ואז הגוף שלי יהיה מוכן כאן. ובתור יצור גשמי, אוכל לעבור חזרה בשער ולפתוח אותו בצד השני. וולדמורט גיחך.

ואז אני אוביל צבא של שדים לעולם העלוב שלך. מורתוס פרץ בצחוק והניף את השוט הבוער מעל ראשו.

רוזלי וויזלי ניגשה לאדוארד ישר כשהופיע בשער הוגוורטס.

"אבא שלי סיפר לי מה קרה," אמרה בהתרגשות. "אמא שלך נמצאה ואז נעלמה? אתה יודע לאן?"

"אז הוא לא סיפר לך." אמר אדוארד. "כי זה לא מה שקרה."

הוא התיישב איתם באולם הגדול, שהתפנה לצהריים, והחל לספר לה ולאלבוס שהצטרף אליהם במהירות הכל. הוא סיפר על קיומם של השדים, על ההורקרוקסים, על נשמתו של וולדמורט שמקננת בו. הוא סיים בעולם המתים ובכך שאמו אבדה.

דמעות נצצו בעיניה של רוז. "הלכה? לגמרי? אין שום דרך להציל אותה, אדוארד? זו אמא שלך! אני לא מאמינה שסוף- סוף מצאת הורה וישר איבדת אותו."

אלבוס הרהר לרגע. "חייב להיות איזה תיאור של דרך כלשהי לעבור לשאול בספר ההוא," אמר. "יש לך אותו כאן?"

אדוארד הנהן ושלף את הספר. "אבל אני לא צריך אותו. יש דרך, אבל היא מסוכנת מאד. וצריך שלושה אנשים כדי להפעיל אותה."

"מהי?" שאל אלבוס.

"השד פתח שער לשאול. אני די בטוח שבאמצעות שלוש השבעות בו זמנית בן תמותה יכול לעבור בשער שיצר שד עליון."

"אז אנחנו נעזור לך," התנדבה מיד רוז.

אדוארד פרץ בצחוק. "יש לך מושג מה זה השאול? אני בספר אם חטיבה לוחמת של הילאים תוכל לשרוד שם. תודו בזה, אמא שלי אבודה."

אלבוס דיבר בלהט מיד אחרי שאדוארד סגר את הפה. "אבא שלי שרד בהגנות על אבן החכמים. אולי נצליח. אחרי הכל, אולי אמא שלך לא התרחקה."

אדוארד החל להתעודד. "אולי אפשרי להחזיר אותה. אבל אני לא מוכן שתבואו איתי, בשום אופן! תחשבו על הסכנות!"

אלבוס הציע פיתרון. "זה לא כל כך קשה, אדוארד. פשוט נצטרך ללמוד כמה קללות שיעבדו ותיתן לנו איזה בדולח."

"אבל הבדולח פועל כמו שצריך רק למען אדונו-" פתח אדוארד.

"אנחנו לא צריכים לחשים אבודים," קטעה אותו רוז. "מספיק איזה שיתוק. אתה תתמודד עם החזקים. אנחנו גם יכולים לקחת את אבא שלי ואת כל מי שיסכים-"

הפעם אדוארד קטע אותה. "אי אפשר, חד וחלק. צריכים שלושה אנשים ורק אותם שלושה יעברו. חוץ מזה, נראה לי שהקסם מתבטל אם יש הפרשי גיל גדולים בין המשתתפים בכישוף."

"אז אנחנו חייבים לבוא," אמר אלבוס. "תאמין לנו, אדוארד. אנחנו נצליח!"

אדוארד הביט בשני חבריו הטובים ועיניו דמעו. "תודה," אמר בקול חנוק. "אני לא יכול לבקש מכם... אתם לא מבינים..."

"כן, אנחנו כן," אמרה רוז. "אני אסביר לך למה אנחנו חייבים. בגלל שאנחנו רוצים לשחרר אותך."

גם אלבוס וגם אדוארד הביטו בה בבלבול. "למה את מתכוונת?"

רוז הסבירה להם בחוסר סבלנות. "השד ההוא אמר שגם וולדמורט נמצא שם, נכון? ואם בעולם ההוא הופכים ממש לנשמות אדוארד יוכל להיפטר מהנשמה של וולדמורט!"

אדוארד פער את עיניו. "את גאון!" הוא קרא.

רוזלי הביטה בו וחייכה. "אני יודעת."

בשולי השאול, האזינה נשמה חופשית לצרחות של בלטריקס.

נשמות חופשיות הן נדירות- אלו גופים גשמיים שהצליחו לפלוש לשטחי השאול או חלקיו האחרים של עולם המתים. הדמות הזו מצאה ברדס שחור והתעטפה בו. היא החזיקה בכוח שרביט ומפרקי אצבעותיה הלבינו מרוב הלחץ שהפעילה עליו. הנשמה הייתה זכרית בבירור.

האיש האזין לבלטריקס הצורחת וחש צביטת כאב. למרות כל הסבל שאישה זו המיטה עליו, הוא לא שנא אותה. הוא עוד זכר את הזמן שהיו ילדים. אבל כעת הוא בוגר יותר וחזק יותר. הוא נמצא בתהום הארורה הזאת והוא רצה רק לעזור. שכן הוא נפל לחלק הניטרלי של עולם המתים, ובחר לעבור לשאול כדי להציל אנשים מגורל דומה. הוא בדיוק שמר בעמדה הרגילה כשראה את השער נפתח ורץ לשם. הוא הביט בקרב ובשד הנהדף. גל של שנאה הציף את ליבו למראה וולדמורט, ועוד אחד למראה בלטריקס. הרוצחים! חשב בשאט נפש. הוא יצטרך להשגיח עליהם. נשמות חולפות סיפרו לו שבלטריקס נהרגה בידי מולי וויזלי ו-וולדמורט בידי הארי פוטר.

השם הציף אותו בזיכרונות. אבל לא היה זה הזמן. הוא נאנח וחשב שאם מה שהשד והנשמה המנותצת זוממים יצליח, ואותו אדוארד חסר מזל יגיע לשאול, הוא יחכה להם ממש כאן. הוא יילחם למענם ויציל אותם.

הוא המשיך בדרכו והחליט להרוג עוד כמה שדים.

מורתוס צחק  ברוע לב כשבלטריקס צרחה. הוא התענג על הקול הצווחני, המפוחד ומלא הכאב שהיא פלטה. האינקובוס נגע בבטן שלה ולחץ. מיומנותו המדהימה באנטומיה שחררה עוד צרחה.

הוא קרא לאינקובוסים לזוז והצליף בשוטו שלוש פעמים. בלטריקס צרחה.

די! קול מוחי הלם במורתוס.

מי זה? מורתוס חיפש במחשבותיו עד שמצא מוח אחר וליבו שקע. היה זה מוח עם עצמה כה רבה, עד כי מורתוס וויתר כמעט מיד על הרעיון להילחם בו. היצור היחיד בעל עצמה כזו הוא שד עליון, אך זה היה יצור טוב. לא היה בליבו של מורתוס ספק לזהותו של המתקשר.

שר האור, אחד מהסגנים של המלאכים העליונים, ירד למולו. המלאך היה נראה כבן אנוש בגובה שלושה מטרים, כמו מורתוס. אבל הוא לא היה מעוות- להפך. הוא היה מלא חן ויפה מכל דבר. אפילו האינקובוסים החווירו לעומתו. הוא זהר כמו השמש וכנפי יונה מאור זהוב טהור נתלו על גבו. בידו אחז מטה ארוך ומוזהב, שבקצהו מותקן דגם מזערי של השמש. ודגם אמיתי- זוהר ממש כמוה. חרב דו ידנית מאור שמש טהור נתלה על ירכו ועל גבו נתלתה קשת מעוצבת כסהר ירח ולצידה חיצים שלהביהם הם כוכבים. המלאך לבש גלימות לבנות בוהקות ונעל מגפי עור לבן.

מורתוס שלף את חרבו ושוטו. לא תיקח  ממני את שללי! ילל.

שר השדים, אין בכוונתי להכריז עליך מלחמה. אך נשמה זו עברה על איסור. ועל כן, היא תסבול. אתה ככל הנראה לא תענה אותה, אז אגזול ממנה את הדבר היחיד שחשוב לה.

המלאך הצביע על וולדמורט במטהו. קסמך יאבד עד אשר תשלם נשמתך!

וולדמורט צרח. קרן שמש זוהרת בקעה מהמטה ושרפה אותו, הופכת אותו לפיח. הנשמה שוב נתקעה בהיכל המעבר וכל כוח הקסם שהיה לה אבד. עד שתושלם הנשמה והוא יידון לייסורי נצח בשאול. וולדמורט זעק.

גלים של אור שטפו מן המלאך. אינני יכול לעצור אותך, הזהיר את מורתוס, אבל כוחי רב ככוחך. אם תעז לנסות לשלוח את היצור הבזוי שהחזרתי למקומו בחזרה לעולם הגשמי, אני וצבאי נאסור עליך מלחמה.

האור התחזק ומורתוס דמיין את צבאו מלא השדים, כלבי השאול ושאר המפלצות הבזויות כנגד צבא אדיר של מלאכים וחיות קודש. הכוחות היו שווים.

המלאך נעלם ומורתוס החליט לא להשיב את וולדמורט לחיים.

בינתיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא