סולאנג'לו- ההתחלה

"הי, די אנג'לו!" נשמע קול מוכר מאחורי ניקו "מה אתה שר?"

רק ברגע שוויל אמר את זה ניקו קלט שהוא מזמזם שיר ששמע לא מזמן.

"הי, סולאס" הוא ענה "זה… שיר שליאו השמיע לי פעם בתור בדיחה כי הוא אמר שהשירים של הזמר נשמעים כמוני"

ניקו הבין למה ליאו אמר את זה, ובמקור הוא לא התכוון להמשיך להקשיב להם
אבל השירים היו קליטים, והוא נזכר בהם בערב לפני כן כשחזר לביתן האדס, והוא לא יכל להמשיך ולהקשיב שוב ושוב לאותם שלושה עשר שירים

"איך קוראים לשיר?" ויל שאל.

"זה… השיר נקרא 'ברוקן בוי'" ענה ניקו "הוא מהשירים האלו שאתה לא יכול להפסיק לחזור עליהם אחרי שאתה שומע אותם, לא משנה מי אתה".

"ואתה חושב שהשיר נשמע כמוך?" ויל שאל, וניקו לא יכל שלא להבחין שהטון שלו נשמע שונה.

"אה… אני לא יודע" ניקו ענה "כאילו, זה ספציפית פחות, כי הוא על זוגיות ו… טוב, לא".

"למה, אתה לא דלוק על אף אחד?" (הערת כותבת: באנגלית "אף אחד" ו"אף אחת" זו אותה המילה. הקטע עצמו מתרחש לפני שניקו יצא מהארון) (הערת כותבת: אמשיך להזכיר את זה לנצח) ויל שאל.

"אולי" ניקו ענה.

ניקו לא היה אידיוט והוא הכיר את ויל סולאס, לא היה שום סיכוי שהוא יוכל להגיד את האמת מבלי לחשוף שהוא דלוק עליו
ניקו ידע שאם יגיד כן ויל ישאל מי זה, וגם אם הוא ינסה לשקר ויל יגלה, וזה יהיה מביך כי הרגשות בוודאות לא הדדיים.

עם ויל זה אפילו יותר נורא ממה שהיה עם פרסי
מפרסי הוא יכל להתחמק
ויל נמצא בכל מקום.

חוץ מזה שאין דרך להתחמק ממנו כי אם הוא יחליט לעזוב את המחנה שוב ויל יסתכל עליו בעיניים הכחולות הגדולות האלו שלו.

"עכשיו אתה חייב להשמיע לי את השיר" ויל אמר בניסיון ברור לשנות נושא "הקטע שזמזמת קודם חוזר על עצמו שוב ושוב בראש שלי".

ניקו לא ראה את הבעת פניו של ויל כדי לא להיתקע במישהו בזמן שהם הלכו לחדר האוכל במחנה, אבל טון הדיבור שלו שוב השתנה

עכשיו הוא נשמע לחוץ או מובך ממשהו.

מוזר

"אין לי איך להשמיע לך את השיר" ניקו אמר.

"אז תשיר" ויל אמר "תשיר קטע מהשיר הזה".

"אני לא שר"

"אתה שרת כשהגעתי"

"לא ידעתי שאני שר"

"איך לא ידעת שאתה שר?"

"אני… לא יודע" ניקו ענה

"אז תשיר"

"אוח, בסדר" הוא רטן והתחיל למלמל בשקט קטע מהשיר "I really wanna hold ya, But I’ll push you away. If you get any closer You’ll just get closer to the pain, so Leave before you miss me. Do what you gotta do ‘Cause if you try to fix me, You’ll be fixing you".

ויל מלמל משהו תחת נשימתו

ניקו הסתכל עליו "מה?"

"זה נשמע כמו אזהרה" ויל אמר וקולו נשבר "כאילו אתה מנסה להזהיר מישהו, להגיד 'אל תאהבו אותי, אני עצוב'"

"אתה רוצה לבכות, סולאס?" ניקו גיחך.

"אה, כן, קצת" הוא אמר "אתה לא צריך לברוח, אתה יכול פשוט לתת לאנשים לאהוב אותך כמו שעשית עם הייזל, ג'ייסון וריינה".

"ויל, זה רק שיר" ניקו אמר לו.

הבנים נכנסו לחדר האוכל של המחנה
ניקו התיישב בשולחן האדס וויל התיישב מולו.

ניקו הסתכל עליו ואז על מר ד', ואז שוב עליו.

"שהחוקים ילכו לעזאזל, אנחנו באמצע שיחה" ויל אמר.

ניקו צחק בשקט "כנראה שאנחנו חברים טובים יותר משחשבתי אם אתה מוכן לשבור בשבילי את החוקים".

פניו של ויל האדימו והוא מלמל לעצמו משהו שנשמע כמו נזיפה עצמית, ואז הוא צחק וענה "כן, הכי טובים. אלא אם התואר שמור לג'ייסון"

"יכולים להיות לי שני חברים הכי טובים" ניקו משך בכתפיים.

"אז חברים הכי טובים" ויל אמר "מה זה אומר? אנחנו צריכים לקרוא אחד לשני בסטי ולהכין צמידי חברות?".

"בבקשה לא" ניקו אמר "אפילו ילד מוות יותר טוב מזה".

"בסדר, ילד מוות" ויל אמר בחיוך "תספר לי עוד על השיר העצוב להפליא שלך".

"אתה באמת נראת כאילו אתה עומד לבכות. זה אפילו לא השיר הכי נורא"

"אני רוצה לדעת?"

"תחפש את השירים של הזמר אחר כך" ניקו אמר לו "וכדי שתדע להתרחק מהם, לשירים האיומים קוראים 'כן יו היר מי', 'אי כאנט כארי דיס אנימור' ו'לוקי צ'ארמס'".

"קיבלתי, ילד מוות"

"אני רציני, אל תקשיב להם" ניקו אמר "כל אחד יותר עצוב מקודמו ואתה תתחרט על כך עד סוף חייך".

"לאחד מהם יש שם של דגני בוקר" ויל ציין.

"הוא הכי נורא" אמר לו ניקו "בבקשה, אל תקשיב להם. תשמע משהו כמו… לא יודע, 'ג'ינג'ר ברד האוס' או 'כריסמס ליסט' כי השירים של הזמר טובים, אבל לשלושה שאמרתי קודם אל תקשיב"

"אני הבנתי, ניקו" ויל אמר, ונשמע כמו כשהוא מדבר במרפאה כשהוא מנסה להרגיע את המטופלים.

***

דפיקה נשמעה על דלת ביתן האדס יותר מדי מאוחר בלילה ואילצה את ניקו לקום מהמיטה כדי לבדוק מי זה ולהפסיק לנסות להירדם.

הוא פתח את הדלת וויל סולאס עמד שם.

הוא לבש סווצרט של המחנה ומכנסיים קצרים ובאופן כללי הוא נראה כאילו התכוון ללכת לישון לפני שבא הנה.

הוא הסתכל על ניקו לרגע בעיניים גדולות ועצובות ואז הוא גרם לו למעוד לאחור כשהוא חנק את ניקו בחיבוק.

"שלום גם לך, ויל" ניקו אמר באיטיות "אתה… אתה תסביר לי מה קרה או…?".

"אל תהרוג את עצמך" ויל אמר בשקט.

ניקו הרחיק אותו ממנו בעדינות כדי להסתכל עליו "מה זאת או- אתה הקשבת לשירים?".

ויל הנהן בשקט

"וזו הסיבה שלא רציתי שתקשיב לשירים האלו" בן האדס אמר לו "אלו רק שירים, ויל".

"אל תהרוג את עצמך" הוא אמר שוב, עיניו הכחולות מלאות בדמעות "אין דבר כזה 'רק שירים', אין דבר כזה. תבטיח לי שלא תהרוג את עצמך".

"אני לא" ניקו ענה וחיבק אותו "אתה רוצה להישאר כאן הלילה? זה יעזור לך?".

ויל התחיל להנהן ואז הסתכל על הדלת כאילו מר ד' או כירון עלולים להיכנס "זה מותר?".

"'שהחוקים ילכו לעזאזל'" ניקו ציטט אותו "אם זה יעזור לך אתה יכול להישאר".

"תודה" ויל אמר

***

אז ויל ישן בביתן האדס

עברה כבר כמעט שעה וניקו עדיין לא האמין שההתרחשות הזו באמת קרתה

חלק בו חשב שאולי העייפות מתחילה להשפיע עליו, למרות שהוא עדיין לא הצליח להירדם

עייניו נמשכו כל הזמן לכיוון ויל הישן, שנראה מתוק ומקסים להפליא

חמישים אחוזים ממנו שמחו שוויל דאג לו, אמרו "הנה, אולי הוא מחבב אותך גם!"

חמישים אחוזים אחרים ממנו היו עצובים כי ויל נראה עצוב

מאה אחוזים ממנו רק רצו להירדם ולסיים עם היום הזה

אז הוא פשוט התהפך לצד השני כדי שלא יוכל להסתכל על ויל סולאס, עצם את עיניו, וחיכה שהשינה תואיל בטובה להגיע

הפרק הקודם		הפרק הבא