ויהי בימי שפוט הפלישתים

אחיה לקח את אמה של שרה בידיו. "קח את אחוזת רעך," אמר, ואדם עשה כמצוותו.

אחיה ואדם הביאו את השבויים לביתו של מתתיה והניחו אותם לצד שרה.

"מתיתיה?" שאל אדם בקול.

"כבר סיימתם את הקרב?" נכנס מתתיה מאוכזב לביתו. "מצטער אני, לא הספקתי להגיע קודם."

"מה קרה, רעי היקר?" שאל אחיה.

"בני קרא לי, אך לא הספקתי להגיע," הסביר מתתיה. "לעזור לך עם החולים הללו?"

"כן." אמר אחיה. "איך הרגת את הפלישתי?" שאל מתיתיה.

"יודע אני קצת באומנות הלחימה," הצטנע אחיה. "וכעת, יש לטפל בפצועים."

"ועוד דבר," הוסיף אחיה, "לא הרגתי אותו. החסרתי את הכרתו. ורק קיימתי את הבטחתי לו."

"והצלת את חיי אדם ואת חיי השבויים", אמר מתתיה בפלא.

"כן. נבואתי חסומה שהפלישתים בעיר," אמר אחיה כאדם נטול קליטה בטלפונו. "יש לך רעיון מה לעשות עם השבויים ואדם ושרה?"

"יכולו הם לישון בביתי. מקום רב יש בו. אך מה תעשו עם הפצועה?"

"אין היגיון בדברך." אמר השילוני. "לא נוכל להחביא אותם בשילה, או בכל עיר, אך מה? נכריחם נדוד?"

"אז מה יעשו הם?" קצף מתתיה. "ישנו במנהרות כנוודים?"

"פסלתי האפשרות הזאת, רעי. חוששני שלא הבחנת בדברי."

מתתיה הביט בו. "מה מציע אתה?"

"אינני יודע," השיב אחיה." הייתי שואל במארי עלמא, אך נבואתי חסומה שפלישתים בעיר."

שני הגברים הביטו באדם, נבוכים.

"מה תרצו מאתי?" שאל אדם.  "אינני יודע מה לעשות."

"אנו יודעים," הרגיעו אותו. "אך חשבנו אולי יש לך רעיון. פרט לנו אנא למה ציווה עליך המלך להביא אליו את שרה."

"אינני יודע." אמרתי. "יום אחד, מלך פלישתים ביקש ממני לבוא לחצר הפנימית. שם הוא אמר, 'הוציאוהו כל איש מעליי' ואז ציווה לי להביא את שרה בת אלישע אשת בית לחם."

"מלך פלשתים לא יעזוב אותך במנוחה לרגע, אם ידע שאתה לא מתכוון לעשות מצוותו." אחיה הירהר.

ההשראה נחתה על אדם כענן. "יש לי רעיון! אברח איתה למצודת אבן העזר! ככה לא אכנע למלך פלישתים, וגם לא נהפוך לנוודים!"

הפרק הקודם		הפרק הבא