הו לילי!

סורי על הפרק הקצר!!!
ומצטערת אם הוא פחות טוב מקודמיו, אבל הוא פרק מעבר!!!
ושוב- תגובות = המשך במהירות!!!
מאיו

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הזמן חלף.
סוורוס היה מתעלם מלילי בהפסקות, לא משנה כמה ניסתה לדובב אותו. הוא התעלם ממנה בכאב, אותו הכאב שניסה להדחיק באותה התקופה בשנתו הראשונה, שנתו המקוללת.
לא, היה חושב לעצמו כל פעם כזאת. לילי אוואנס משחקת בך. אתה לא תיכנע לה.
אבל לגורל היו תוכניות לא מהנות בשבילו.
כל פעם שהיה רואה את פניה, אפילו למאית השנייה, הוא היה מוצף עצב שלא היה פג גם לא שעה אחר כך.
כן, יצא שעד תחילת שנתו הרביעית סוורוס סנייפ היה אדם דיכאוני למדי.
אך יום אחד, או יותר נכון לילה אחד, שלושה שבועות לפני סיום הלימודים, דורש את העצירה הזו, שהיוותה דבר מאוד-מאוד חשוב אצל סוורוס, דבר שבנה כמה בסיסים בתוכו.

זה לילה קריר, ידע סוורוס לפי הרוח הקרירה שנשבה על פניו.
ממש כמו הסיוט שחלם זה עתה.
אותו הסיוט, אותו הסיוט בדיוק.
סוורוס התיישב על מיטתו, מעביר את מבטו על פני הציורים שהוטבעו בכילותיו.
הוא לא חלם את הסיוט הזה מאז שנתו הראשונה.
אך מחשבה מרוממת רוח חלפה בראשו, כאשר אירועי השנה הראשונה מציפים את זכרונו.
אז, אחרי הסיוט חזרת להיות ידיד של לילי. זה בטוח יקרה גם הלילה!
עם המחשבה הזו הוא מצא את עצמו הולך אל עבר המדשאות, נראה כמו סהרורי, כאשר שיערו סתור על פניו ובגדי השינה שלו זקוקים לגיהוץ במיידי.
הוא התיישב מתחת לאותו עץ שהתיישב עליו בפעם הקדמת, לפני שלוש שנים.
לילי, הוא נשא תפילה. בבקשה תבואי. בבקשה...
הוא נשא את מבטו אל עבר האגם, שנראה כאילו מימיו שחורים כמו דיו על רקע הלילה.
פעם אחת נדמה היה לו שראה זרועה מכוסת קסקסים מנופפת לו מתוך המים, אך הוא הניד בראשו בספק. כנראה זה בגלל שהוא כל כך עייף, או בגלל התקווה שנואשת שלו למצוא את לילי בחזרה ולהדק את הקשר ביניהם.
אך הזרוע הזו העלתה עוד מסקנה נוספת מיכרתי מוחו: כבר קל לו להאמין לדברים האלה, הרי כל החיים שלו מלאים ספקות וייסורים.
למה הוא חשב שהוא יפגוש אותה בכלל?
טוב לה. היא מבלה לה עם בית גריפינדור, כך שאינה צריכה להתבודד עם הטבע ולשקוע בעגמומיות.
הוא התנהג בטיפשות, אך זה מובן מאליו שהוא טיפש, אחרת איך הצליח לאבד את לילי?
לא הייתה לו תשובה.
כנראה שזה בגלל מנה אחת יותר מדי של מזל רע, שהושתלה לתוכו בלידתו. כן, זה ההסבר היחיד.
בעגמומיות ובדיכאון התכרבל סוורוס אל תוך עצמו מתחת לעץ, מבין שאין לו מה לחכות ללילי, ונרדם שוב.

~*~
לילי עמדה מולו, מחייכת את החיוך שסוורוס מעולם לא עמד בפניו.
היא התקרבה.
סוורוס היה מאושר. אהבת חייו התקרבה אליו יותר ויותר, ונראה כי עומדת לנשקו. כמה בפנטזיות שלי, חשב לעצמו סוורוס. חלום שמתגשם.
הכל זז בהילוך איטי. היא התקרבה יותר ויותר, שפתיה התכווצו ואימתו את חשדותיו של סוורוס, ועיניה נעצמו...
ואז היא התפוגגה לערפל סמיך והתרחקה מסוורוס במהירות.
סוורוס המופתע מצמץ והבחין בדמות שעמדה במרחק כמטר ממנו, מביטה בו בלעג.
ג'יימס פוטר נקש באצבעותיו והערפל התגשם חזרה מולו, ולילי חייכה אליו את החיוך שסוורוס היה בטוח ששמור לו.
ואז השניים התקרבו, להם, בהילוך איטי, לחרדתו של סוורוס.
אך אז קרה הבלתי נמנע.
סוורוס שקע בייסורים, מגלה שאינו יכול להניע את איבריו, או להתיק את מבטו מהזוג המתנשק בלהט.
פוטר שיגר אליו מבט מלגלג נוסף, בעוד סוורוס מנסה לעצום את עיניו או לצרוח.
"ליולי אוואנס!" צרח במחשבתו. "הבטחת לי... הבטחת לי שלא תהיי איתו..."
~*~

הוא התעורר, מכוסה זיעה קרה, מתחת לעץ העבה במדשאות.
אפו דלף והוא רעד, כשהטל שנספג בגלימתו רק מגדיל את הרעד שחלף בגבו ואת הצינה שחש.
אך כל הדברים הללו לא הפריעו לו כלל.
"לילי." הוא לחש.
האגם שוב משך את מבטו בחבלי קסם, וסוורוס מצא עצמו בוהה בעוגם באגם הגדול שנפרש ממולו. גלי הגאות הכהים התנפצו על החוף בדממה והקץף הלבן גווע ונעלם על החול. האגם נראה שקט אך מסתורי. סוער בתוך תוכו, אך דומם כלפי חוץ.
סוורוס לא היה יכול שלא לקשר את הדבר לאופיו, כאשר הוא מנסה להסתיר את סערת הרגשות המתחוללת בתוכו כבר קרוב לשלוש שנים.
כל דבר הזכיר לו את עצמו, במובן מסויים. כל דבר שבלתי ניתן להגדרה.
"לילי," הוא לחש שוב. "לילי."
צירופי מקרים, הוא היה אמור לזכור, לא קיימים בחייו.
הרי מובן מאליו שהם לא ייפגשו שוב, באותו המקום, באותה השעה.דבר כזה יכול לקרות, אם בכלל, רק בפעם אחת.
ובטח שלא אצל סוורוס.
"לילי." הוא לחש שוב, בקול סדוק. אך אז קולו נשבר, והוא לא היה יכול להמשיך ללחוש יותר.
הוא בלע את רוקו, מלחך את גרונו, מצטמרר ממשב רוח תועה שעדיין לא מיצתה עצמה בתחילת הלילה.
הוא עצם את עיניו. הרי מובן מאליו שהחלום שחלם זה עתה יתגשם ביום מן הימים.
הוא רצה לצרוח.
וזה מה שהוא עשה.  

הפרק הקודם		הפרק הבא