עתיד זה סוד

סברינה עזבה את המזודה ליד הדלת.

הוריה כבר היו במטבח, מנסים ליבחור מה יהיה המאכל המושלם לארוחת הערב.

כנראה שעם השנים הוריה עדין לא גילו מה היא הכי אוהבת לאכול,

והם גם לא העזו לישאול, כי לא רצו ליפגוע בריגשותיה שלה.

אבל זה לא מזיז לסברינה כלום, שום דבר לא מזיז לה.

לא אחרי מה שדראקו קבע, אתמול בצהריים...

'את שקרנית!'

המשפט הזה רדף את סברינה עד שהיא הגיע אל חדרה ולמראה החדר תמונות וקולות שונים הגיעו לראשה.

'זה לא יקרא, את שקרנית גרועה...'

הלב של סברינה הלם נורא חזק!.

'אני לא רוצה אותך יותר בחיים!... יותר בחיים... בחיים!'

סברינה ישבה על החלון, היא השקיפה איך כולם למטה מברכים את ילדהם שהגיעו מהלימודים.

היא ראתה את אלה שעדין עיפים ומבולבלים מכדי לדבר.

היא צפתה על השקיעה, איך השמש מתערבת בצבעי אדום ארגמן,

ואיך האופק ניצבע בצבעי ורוד וסגול.

השמש הופכת את ציבעה לכתום,... יורדת עוד ועוד....

וככל שהשמש יותר מנמיכה, כך סברינה מפנימה יותר ויותר את המשפט שדראקו חזר עליו-

שוב ושוב בתוך ראשה.

'אני לא רוצה אותך יותר בחיים!'

סברינה הבינה, דראקו לא רוצה אותה בחיים.

-"טוב אם הוא כ''כ סובל איתי אני יכולה להעלם..."

אמרה סברינה לעצמה.

"כדי להזהיר אותו כדי שלא ישכח לשמוח לאיד"

היא התישבה ליד שולחן הכתביה הלבן שלה,והתחילה ליכתוב.

כשגמרה ליכתוב את המילה האחרונה. הכניסה למעטפה, וקראה לינשוף שלה.

רגע לפני שסברינה שלחה את הינשוף- היא הביטה בגעגועים על התמונה היחידה שנימצאת בכל חדרה.

תמונה בגודל כף יד, בתוך מיסגרת עץ חומה עליה חרוט בכתב ידם של סברינה ודראקו - "אנחנו ביחד לנצח"-

בתוך התמונה הם צוחקים, מחיכים. סברינה רואה איך היא בתמונה נישקה את דראקו על הלחי בשובבות.

 היא לא יכלה להפרד מהזיכרון האחרון שלה עם דראקו, היא לקחה את התמונה ושלחה אותה יחד עם הינשוף.

(אם אני אקבל לפחות 10 תגובות, אני אראה לכם מה היה כתוב במכתב)

הפרק הקודם		הפרק הבא