מים אפלים

תודה רבה לכל מי שהגיב על הפרקים האחרונים (: אין דבר שמשמח אותי יותר מאשר לדעת שקוראים נהנהים מהסיפור שאני משקיעה בו כל כך הרבה.

פרק 14

עכביש על הקיר

אלבוס השתמש בפולו ברגע שקיבל את ההודעה. הוא הגיע אל חדר עבודה חשוך ומצא את סקורפיוס מאלפוי מסיט את ווילון הקטיפה על החלון השחור האחרון.

להבת האזמרגד גוועה, מותירה באח גחלים אדומות, לוהטות, שהפיצו אור נוגה ומנומנם. אלבוס ניער את האבק מגלימתו בעוד סקורפיוס חוצה את חדר העבודה בצעד מהיר ללחוץ את ידו.

"טוב לראותך, ידידי," אמר אלבוס, ומייד הבין שזה לא הזמן לברכות. ידו החיוורת של סקורפיוס רעדה קלות בתוך ידו, וברור היה שהוא נתון בחרדה.

"הלוואי שהפגישה הייתה מתקיימת בזמן שמח יותר, אלבוס," אמר סקורפיוס, משלב את זרועותיו מאחורי גבו כפי שהיה נוהג כשהיה לחוץ. "אני מבין שקיבלת את ההודעה שלי?"

"קיבלתי אותה, אך אני מוכרח להודות שלא בדיוק הבנתי את מקרה החירום. היא הייתה מבולבלת למדי."

"אני מתנצל, אני – "

"זה בסדר, סקורפיוס. שב. שתה משהו." סקורפיוס רצה להתנגד, אך נכנע לאלבוס, שהוביל אותו אל הכורסא מול האח. שם הוא ישב והעביר את ידיו על פניו בעייפות מתוחה בעוד אלבוס מוזג לו וויסקי אש לתוך אחת מכוסות הבדולח שנחו על השולחן שמול האח.

"אסור שאשתי תדע שאתה פה," הוא הזכיר, צופה באלבוס מוזג שתי כוסות. "היא מארחת כרגע, אבל אם היא תחליט להגיע לכאן פתאום – "

"אל תדאג, אני יודע דבר או שניים על הסתתרות. למה אתה חושב שהעזתי להגיע לכאן מלכתחילה?"

"כי אתה יהיר, ולא מבריק כפי שאתה נוטה לחשוב," אמר סקורפיוס, ואלבוס ראה אותו מחייך מבין אצבעותיו. הוא פלט צחוק יבש, וניסה להתעלם מהעובדה שידיו של חברו נראות זקנות במיוחד באור הגחלים.

"ייתכן שאתה צודק," הוא הודה והושיט לסקורפיוס את הכוס בקלילות. אז התיישב בכורסא השנייה, מניח רגל אחת בקלילות על הדום הרגליים, ולגם. הנוזל החריף חרך את גרונו והרגיע את עצביו מייד. "הבה ניגש לנושא. ספר לי את כל הסיפור, מההתחלה, ואל תשמיט אף פרט."

"מורגנה הייתה אמורה לחזור מהבחינות בווינטרהול הבוקר. כשהיא לא הגיעה בשעות הצהריים פשוט הנחתי שיש עיכוב – אתה יודע שזה בלתי אפשרי לשלוח ינשופים מווינטרהול, אז ידעתי שהיא לא יכולה לעדכן אותי. אבל בשעות אחר הצהריים התחלתי לחוש חוסר נחת. יצרתי קשר עם האקדמיה דרך הפולו, והם אמרו שמורגנה חלתה בפתאומיות ולא יכולה הייתה לגשת למבחן השלישי. היא עלתה על המעבורת אתמול בצהריים. היא הייתה אמורה להיות בבית מזמן. יצרתי קשר עם כל הפטרונים, עם כל חבריה מבית הספר... אף אחד לא יודע איפה היא."

"שתה," אמר אלבוס, שראה שהסיפור מסעיר את סקורפיוס מאד. הוא ציית, אך לא נהנה מכך. "ואל תדאג. אני בטוח שהיא בסדר."

"הלוואי שיכולתי להיות בטוח כמוך. שמעת את החדשות? הייתה תקיפה בסמטת דיאגון. מה אם – "

"אל תניח את הגרוע ביותר, ידידי. מורגנה היא מכשפה מוכשרת, היא יכולה להסתדר מצוין בעצמה."

"אבל למה היא לא חזרה הביתה מייד? לאן היא יכולה הייתה ללכת?" סקורפיוס השתתק, קולו על סף שיברון. כוס המשקה הענברי רעדה בידו, וידו השנייה עלתה לכסות את עניו.

אלבוס הוצף גל חמלה כלפי חברו, ואל האהבה הגדולה שרכש לבת חסותו. זה לא היה מפתיע, כמובן – זה היה רק טבעי שיחוש ככה כלפיה לאחר שאיבד את שני ילדיו שלו. היא הייתה כל מה שנשאר לו, אחרי מה שקרה...

"באקדמיה אמרו שהיא לא הייתה מסוגלת לגשת למבחן השלישי?" הוא אמר, "ובכן, אני חושב שזה ברור למדי שהיא התביישה לחזור ולהביא מול הפטרונים את הכישלון שלה. אתה יודע איך הם יגיבו כשישמעו את החדשות האלה. ואתה – היא מפחדת לאכזב אותך."

"היא לא יכולה לאכזב אותי," אמר סקורפיוס, מנד בראשו מאחורי ידו.

"אתה שוכח שאתה לא אביה האמיתי, סקורפיוס. זה לא מובן מאליו בשבילה שתאהב אותה ללא תנאים." אלבוס הניח את הכוס בצד לטובת כריעה מול מושבו של חברו. הוא הניח את ידו על זרועו הרועדת בנחמה. "היא חיה את כל חייה בבתיהם של אחרים, אוכלת ליד שולחנותיהם של קוסמים יהירים ונפוחים שגרמו לה להרגיש כמו מעמסה. איך היית מצפה שהיא תחוש?"

סקורפיוס פלט צחוק מריר מאחורי ידו. "אתה תמיד גורם לדברים להישמע פשוטים כל כך להבנה..."

"היה לי קל יותר לבחון את ההתפתחות שלה מרחוק, כצופה בלתי מעורב. זו הדרך הטובה ביותר להבין."

"זה מה שדיימוס היה נוהג לומר."

"נכון."

הם שקעו בשתיקה קודרת. הם דיברו על חברם המשותף לעיתים רחוקות מאד.

האופן הפתאומי והאכזרי בו נלקח מהם הותיר באלבוס צלקת, כמו פחד תמידי שהיה מגלה את פניו המכוערת כשהיה מתעורר באמצע הלילה מרעש או מחלום מוזר. כמו כאב בפצע ישן, הוא היה פועם בריחוק בזמן חסר הצורה הזה שבין ערות לשינה, ותמיד היה חד ואמיתי כאילו האסון היה טרי.

הוא העדיף שלא לחשוב על דיימוס ואשתו אם הייתה לו ברירה. הלילה בו הם נלקחו לא היה הלילה המזהיר ביותר בחייו... להפך, הוא ראה אותו כאחד מרגעי השפל הגדולים ביותר שחווה.

הוא קם על רגליו בהחלטיות ופשט את גלימתו. הוא לא יכול היה להחזיר את הגלגל לאחור, אך הוא יכול היה לעמוד מאחורי ההבטחה שהבטיח לעצמו - להיות אדם טוב יותר משהיה, ולדאוג לבתו של דיימוס לפחות באותה המידה כפי שהזניח את אביה.

"מה אתה עושה?" שאל סקורפיוס, צופה באלבוס דוחף ארון גדול ממקומו ומציץ מאחוריו. "תפסיק לגרור רהיטים, איזולדה תשמע – "

"הינה!" קרא אלבוס. הוא מצא את מבוקשו מאחורי הארון העתיק; עכביש שחור, בערך בגודל ציפורן אגודל, חי שם בלא מפריע עד שאלבוס רתם אותו לצרכיו. "אני מצטער לומר שאחזקת משק הבית של אשתך היקרה לא מוצלחת במיוחד."

"מה אתה מתכוון לעשות?" שאל סקורפיוס שוב, כעת קם על רגליו.

אלבוס לקח את העכביש בכף ידו, מצווה עליו בעזרת כישוף לעמוד בנחת, וניגש מול האח. סקורפיוס נרתע מהחרק בגועל ברור.

"אנחנו הולכים לחפש את מורגנה אצל האנשים שמתיימרים לדעת הכל. משרד הקסמים."

"שנינו? איך אתה מתכוון להיכנס בלי להיתפס?"

"בקלות רבה. אני עומד להיות בסך הכל עכביש על הקיר." הוא קרץ לידידו בקונדסות והניח את העכביש על השטיח. הוא נותר לעמוד שם, כמשותק מיראה, ואלבוס הפעיל את הכישוף.

הוא לא היה מסובך כפי שקוסמים נטו לחשוב, במיוחד לאדם שלמד את מיומנות הלטת ההכרה. הוא צלל לתוך תודעתו שלו, ריכז אותה כמו מקבץ בועות מים גדולות, מפעיל לחץ בעדינות עד שהפכו לבועה אחת גדולה. את הבועה הזו הוא הפריח אל החרק הקטן, והרשה לעצמו לשחרר את האחיזה בגופו...

ממקומו על השטיח נגלו לפניו שדות רחבים של שיערות אדומות, ירוקות ושחורות, צפופות, וגבעות של כדורי אבק אווריריים. נעליו שלו היו זוג הרים עצומים.

הוא ניסה להפעיל את גפיו. בתחילה התחושה הייתה מוזרה, אך במהרה התרגל להפעיל שמונה רגליים, ולראות את העולם מבעד לעשרות עניים. זו לא הייתה הפעם הראשונה בה בחר למצוא מפלט בגופו של עכביש; הם היו יצורים שקטים, אציליים, בעלי מיומנויות מופלאות, ולעיתים רחוקות משכו תשומת לב. הוא ידע שיש לו בערך עשרים דקות עד שגופו מחוסר ההכרה יתחיל לחוש את השפעות הקומה, ואז יהיה עליו לחזור, ולא התוצאות יהיו בלתי נעימות. שיתוק גפיים או נמק יהיו הפחותות שבהן.

הוא צפה בסקורפיוס משעין את גופו חסר התודעה על כתפו ומוביל אותו אל מקום מסתור בתוך ארון המעילים. הוא סגר את הדלת במן חרטה ואז ניגש אל אלבוס הגוף בחרק שלו. הוא ראה כל שיערה ושיערה סומרת בגועל על זרועו של ידידו בעוד זה מכניס אותו לכיס גלימתו. הוא התמקם בנוחות במסתור האפלולי והחם, והמתין.

הם עברו בפולו ויצאו אפופי ניחוח אבק שריפה אל משרד הקסמים. האולם הראשי היה נתון בהמולה. הוא חש זאת בברור ממקום המסתור שלו; המתח באוויר היה סמיך כנגד חושי החרק. באולם הכניסה, במעלית, במסדרון הקומה השנייה - הכל היה כמו כוורת גדולה והומה.

הם היו במחלקה לאכיפת חוקי קסם כעת. האור במסדרון, הריח, הקולות – הם היו מתוקים כל כך. זיכרונות מהימים בהם ביקר את אביו בילדותו משכו את תודעתו השברירית והמחולקת של אלבוס בחזרה אל גופו. הוא הספיק לחוש את האפלה הטחובה שבארון ולהריח את ניחוחות העץ והפרווה הישנה, לפני שכפה על עצמו לחזור למעונו הזמני בגוף העכביש, ולהרהר מאוחר יותר בזיכרונות על שיטוט בחדרים הגדולים והמוארים של המחלקה ביחד עם אחיו, ולצפות באנשים הקודרים והמסתוריים שיצאו ונכנסו ממשרדו של אביו. הוא נתקף דחף פתאומי לבקר בחדר הנעים המוקף גפני זהב רקומים, אך דחק אותו, חושב על מורגנה.

"תסלחי לי," פתח סקורפיוס בטון של אדם שחונך לצוות על אחרים. "תסלחי לי – בת החסות שלי נעלמה. האם – "

"אנחנו עמוסים מאד כרגע, אדוני. אם תועיל להמתין, אתפנה אליך בקרוב – "

"לא, אני לא אמתין!" סקורפיוס דיבר ברעד, אך בחוסר פשרות. גם הוא וגם אלבוס ידעו מה משמעותה של המילה "בקרוב" במשרד הקסמים. "היא הייתה אמורה לחזור הביתה אתמול. אני מעוניין לקבל מידע לגבי השימוש האחרון שנעשה בשרביטה של מורגנה ליבריס."

"אני מצטערת, אדוני, יהיה עליך – "

שארית דבריה של המזכירה נבלעו בקול חלקלק שבקע מעל מקום המסתור של אלבוס. "אדון מאלפוי! לא יכולתי שלא לשמוע – הגעת לאסוף את העלמה ליבריס?"

עוד פקיד זוטר ומלוקק המחפש את דרכו אל הפסגה. משרד הקסמים שרץ שכאלה, נלחמים על שאריות הערכה שנזרקו לכיוונם בקמצנות על ידי עובדים במשרות מפתח או בני משפחות רבות השפעה.

"היא נמצאת פה?" דרש סקורפיוס לדעת, ללא גינונים מיותרים.

"בהחלט! היא הובאה לפני מספר שעות. היא נמצאה משוטטת בלונדון המוגלגית. בוא אחרי, אדוני, אני אקח אותך אליה..."

סקורפיוס החל להודות לפקיד, אך אלבוס לא הקשיב לחלופי הגינונים. במקום, הוא פתח בטיפוס זריז מחוץ לכיסו של ידידו. כעת, כשידע שמורגנה בטוחה בידיהם החלקלקות של הפקידים, הוא יכול היה לנצל את הדקות שנותרו לו בגוף העכביש על מנת לבצע מעט עבודה חשובה.

הוא תמיד סלד ממשרד הקסמים בגלל הצורך התמידי שהיו לעובדיו בחנופה. אחת הסיבות שהוא העריץ את אביו הייתה שהוא תמיד היה נשגב מהתנהגויות עלובות שכאלה. הוא הגיע לראש צמרת הפיקוד בלשכת ההילאים מכיוון שהיה מוכשר ודבק בערכיו, ולא על ידי ניצול טובות וחובות. הוא באמת ניסה לחולל שינוי מהותי במקום. אלבוס הבין עד כמה השינוי היה שורשי רק שנים לאחר מותו של האיש, כשחקר את עברו בחיפוש אחר תשובות. אביו היה, במלוא מובן המילה, איש של חזון.

הוא המתין בפינה, שם לא היה חשש שיירמס על ידי עובדי משרד הקסמים, והמתין, בוחן את הנעליים ואת שולי הגלימות בעשרות עניים ערניות. כפי שחזה, לא עבר זמן לפני שקצה משתפל של גלימה מפוארת בצבע סגול חלף על פניו. הוא מיהר ונאחז בבד העבה ברגליו הדביקות, משתמש בנוזל הקורים על מנת להבטיח את מקומו בהסעה שתפס.

חבר הקסמהדרין בגלימה הסגולה נכנס למעלית ועלה קומה אחת, ופנה מייד אל מושב הקסמהדרין שבקצה הקומה. זה היה כמעט קל מידי.

בטרקלין המפואר וגבוה התקרה ישבו כמה ארכי- מאגים זקנים, מנומנמים. אלבוס קפץ לרצפה ומיהר אל הדלת הכפולה שבצד הנגדי של הטרקלין, זו הייתה מעוטרת פסי נחושת עבים שנשאו תחריטים עתיקים. משרדה של הכשפת הראשית – הלנה סלין, ראש הקסמהדרין.

אלבוס מעולם לא התקרב למשרד הקסמים בבגרותו, אך דרך אביו הייתה לו הכירות מסוימת עם סלין, וזו הייתה בלתי נעימה בעליל. אחרי הכל, היא הצהירה על עצמה בפה מלא כאויבתו בנפש בעודה לוחצת את ידו כשם שהיו חברים.

היא נחשבה למכשפה המוכשרת ביותר בדורה. היא סיימה את לימודיה בווינטרהול בהצטיינות, הייתה בקיאה במספר אומניות עתיקות ויוצאות דופן, והייתה המכשפה הצעירה ביותר בכל הדורות להצטרף לקסמהדרין, זאת היא עשתה כשהייתה בסך הכל בת עשרים ושש. אנשים העריצו אותה. אך לא אלבוס.

מהיום בו כף רגלה דרכה לראשונה במשרד הקסמים והיא התחילה לעשות לעצמה שם היא טרחה לעמוד בדרכו של אביו של אלבוס. כל הצעה שהציע, כל ערך בו דגל, כל פעילות שהנהיג בלשכתו – היא הייתה שם להתנגד ולבקר אותו, בטענה שאם משרד הקסמים מעוניין להפנים את לקחי המלחמה השנייה, אסור לו לאפשר לאדם אחד לצבור יותר מידי כוח.

לכן אלבוס לא חש שום חוסר נוחות בעודו מתאמץ להידחק בחריץ שתחת הדלת. בלילה בו ברח מהוגוורטס ההשערה לגבי זהותו של האחראי להפללתו התמקמה בראשו, ולא הרפתה ממנו מאז. עם הזמן היא רק נהייתה הגיונית יותר, כשכל האפשרויות האחרות נפסלו.

הלנה סלין, ראש הקסמהדרין, הייתה אחראית להפללתו. לא היה הסבר אחר. אומנם היו לו אויבים רבים מספור, אבל אף אחד מהם לא היה מתוחכם או בעל השפעה מספיק על מנת להערים על המחלקה לאכיפת חוקי קסם באופן כה חסר דופי. אף אחד לא היה חושב להפליל אותו בפשע כל כך אירוני וכואב... זו הייתה מוכרחה להיות היא.

המשרד היה דל להפליא יחסית לאישיות ששכנה בו. הקירות היו חשופים, האח ריקה – היו שם בסך הכל ספרים ותעודות על המדפים, ושולחן עבודה אחד, חסר ייחוד. הפרט היחיד שהיה שווה התייחסות בעיצוב היה ארון קטן עשוי זכוכית צבעונית שמוקם מעל האח.

אלבוס טיפס על השולחן. הוא שלט בגוף העכביש שלו בשלמות, אך העריך שבקרוב יהיה עליו לחזור. בקרוב גופו המקורי יתחיל להרגיש בחסרונו, וככל שיתעכב, החזרה תהיה קשה יותר.

הוא החל לבחון מסמכים שהיו מפוזרים על השולחן, אך תוכניתו השתבשה כמעט מייד כשדלת המשרד נפתחה. הוא מיהר להסתתר בתוך כסת דיו ריקה, מקלל את התזמון הגרוע. מעבר לשפה הבחין בדמות בגלימת קסמהדרין סגולה עוקפת את השולחן.

הלנה סלין השתנתה רבות מאז הפעם האחרונה בה אלבוס ראה אותה במציאות. פניה היו לבנות משהות ממושכת במקום סגור, ועורה מקומט ודקיק כמו נייר שעמד זמן רב בשמש. עפעפיה היו שמוטים מעל ענייה, שבעבר היו חתוליות ומלאות תבונה שובבה, ושפתיה היו דקות וסדוקות. שיערה, שבעבר היה חום עכברי, כעת היה כמעט לחלוטין אפור; אך לא אפור כסוף כשיערות השיבה של שאר האנשים, וגם לא אפור לבן. אלא אפור כהה, גס, כמו ענני סערה.

כמו ארון הזכוכית הצבעונית, היה אך ורק פרט אחד שלא ניתן היה להתעלם ממנו בהופעתה. זה היה הסימן הוורדרד, הרך והמכוער שהותירה כוויה אכזרית סביב עינה הימנית וצד פניה. כאשר אלבוס פגש בה לאחרונה הסימן היה טרי, אדום בוער ומנוקד מוגלה מתחת לתחבושות. כעת היה דהוי, ישן, אך עדיין מכוער. השמועה אמרה שהארי פוטר העניק לה את הצלקת הזו כשנאבקה בו בלילה בו מת.

"את מוזמנת לשבת," סלין אמרה לאורחת שלה בקולה הנמוך, הרגוע, באופן לא מזמין במיוחד.

"תודה," אמרה האורחת, ואלבוס צפה בדודתו הרמיוני מתיישבת בכיסא העץ הנזירי משהו שמול השולחן. היא הייתה מבוגרת מסלין בתריסר שנים בערך, אך בגיל הזה נראתה צעירה ממנה, הרבה יותר מלאת חיים, עם תלתליה הלבנים הצחים וענייה החומות, החכמות. "זה ייקח רק כמה רגעים. הגיעה לאוזני הידיעה שהחלטת לדחות את הבחירות – "

"אנחנו החלטנו, כן." סלין דיברה בנחרצות מחושבת.

"אבל לא הצלחתי לברר מתי נקבעו הבחירות החדשות," דודה הרמיוני לא התרגשה מחוסר הסבלנות של ראש הקסמהדרין.

"לא נקבע תאריך חדש."

"מתי הוא ייקבע, אם כך?"

"לא ידוע."

דודה הרמיוני נעה מעט במושבה. "את מודעת לכך שההחלטה הזו מהווה פגיעה בחוק ההתחדשות? החוק מחייב את הקסמהדרין לאפשר למועמדים חדשים להגיש מועמדות למשרת שר הקסמים כל שבע שנים - "

"אני מודעת היטב לנוסח החוק, גברת וויזלי. לכן אני יודעת שהחוק גם מציין שבמצב חירום, ניתן לדחות את החידוש עד שתושג יציבות. לאור המתקפה האלימה האחרונה על סמטת דיאגון והקצר במשא ומתן עם המוגלגים, המצב הוא מצב חירום."

"אבל את מוכרחה לתת תאריך לבחירות החדשות! לא ייתכן שתשאירי את המצב תלוי כמות שהוא – "

"אנחנו לא מוכרחים לעשות דבר, גברת וויזלי," קבעה סלין בקור.

אלבוס התחיל למצוא את השיחה מעניינת, אבל הוא ידע שהזמן כמעט תם. הוא היה מוכרח לחזור כעת, למרות שמשימתו לא הושלמה.

הוא חזר לגופו האנושי כאילו תודעתו נשאבה דרך צינור צר, ומייד החל להשתעל, ריח הטחב והנפתלין שבארון ממלא את אפו ופיו. הוא דחף את דלת הארון בחשכה ומעד לתוך החדר, מתקשה להחזיר את השליטה באבריו, ולהתרגל מחדש לעובדה שהכל בגודל טבעי. כמעט מייד הוא מצא את עצמו על הרצפה, לא מסוגל לשלוט בגפיו ובנשימותיו במשך כמה רגעים. לבסוף השתלט על עצמו והרים את עצמו מהרצפה, מנער את ראשו.

לאחר מספר דקות להבה ירוקה התרוממה באח בשאגה וסקורפיוס צעד לחדר. מייד אחריו נכנסה מורגנה. סקורפיוס ניער את כיסיו בלי רצון ברגע שראה את אלבוס, ונראה מבולבל כשגילה שהעכביש לא שם.

מורגנה נותרה לעמוד מול האח בדממה, המזוודה שלה לרגליה, כאילו הייתה אורחת מבוישת. שיערה המתולתל היה פרוע, מבצבץ בחוסר סדר מתוך סיכות הראש שלה, שהיו זקוקות לסידור. שמלתה הייתה מקומטת, פנייה היו חיוורות מעייפות, והיא לבשה מעיל עור מוגלגי מגוחך למדי.

המעיל היה דומה מאד למעיל שהיה שייך לאחיו של אלבוס בצעירותם, והוא תהה היכן בת חסותו השיגה פריט מוגלגי שכזה, ומדוע היא לובשת אותו בכלל.

"נראה שעליך להסביר לנו כמה דברים," הוא אמר לה, כעת  שולט בגופו באופן מוחלט. היא השפילה את מבטה בבושה.

סקורפיוס הוביל את הנערה אל הכורסא אליה אלבוס הוביל אותו לפני שעה בודדה, וכרע מולה באותו האופן. "היכן היית, מורגנה? הדאגת אותנו מאד."

"עצרתי לעשות קניות בסמטת דיאגון," היא אמרה.

"במשך יממה שלמה?" אמר אלבוס, שהתייצב מול האח על מנת לשמוע את התירוצים.

מורגנה נראתה מושפלת. סקורפיוס נתן באלבוס מבט, אך הוא התעלם מחומרתו, ממתין שמורגנה תתוודה.

"למה לא רצית לחזור הביתה? מה קרה?" הוא המשיך.

שפתה התחתונה של מורגנה רעדה בפתאומיות. "נכשלתי." קולה היה שקט, ילדותי מאד, ועם זאת מלא תיעוב עצמי חריף.

"זו לא סיבה להדאיג כך את הפטרונים שלך."

מורגנה נשברה. סקורפיוס הביט בה בתדהמה; ברור שמעולם לא ראה אותה בוכה. כן, מורגנה עשתה רושם של ילדה שלא בוכה, למרות שאלבוס ראה אותה בוכה אין ספור פעמים. היא הייתה קשוחה רק עד הרגע בו הייתה לבדה, או הובאה להתמודד עם המצב באופן חסר פשרות על ידי אלבוס – ברגע הזה הייתה נשברת.

"זה לא הוגן..." היא התייפחה. "יכולתי לעבור את כל המבחנים... זה לא הוגן..."

"את תשושה," קבע אדון מאלפוי בחמלה. "תלכי לחדרך. נדבר על כך בבוקר."

מורגנה צייתה בכתפיים מכווצות. היא חלפה על פני אלבוס במהירות, מבלי להביט בו, כמו מסירה תחבושת דביקה ממוגלה מפצע במהירות, בתקווה שזה יכאב פחות. אלבוס צפה אחריה עד שיצאה, מנגבת את פניה בצורה מעוררת רחמים.

סקורפיוס נתן באלבוס מבט מיואש. "מעט גילוי חמלה לא יזיק לך, ידידי."

"זה לא חוסר חמלה, זה יחס מציאותי. מורגנה כבר לא ילדה. אם היא מעוניינת לקבל יחס של אדם בוגר, עליה להתנהג כמו אחד כזה. לברוח ללונדון המוגלגית כדי להסתתר מפני חוסר הצלחה זו לא התנהגות של אדם בוגר."

"מה אתה תדע על התמודדות עם כישלון? מעולם לא נכשלת בדבר."

"אתה יודע מעט מאד," בישר אלבוס בקרירות. הכישלונות שהוא חווה בחייו היו חריפים בהרבה מכישלון במבחן קבלה לאקדמיה.

"לקחו אותה לתשאול במשרד הקסמים." סקורפיוס עשה ניסיון להפר את המתח שנוצר ביניהם בעוד שניהם מביטים בגחלים. "היא נקלעה למהומה בסמטת דיאגון, וברחה ללונדון המוגלגית. כמה מוגלגים רדפו אחריה והיא הגנה על עצמה... היא תאלץ לעבור שימוע בגין הפרת האמנה הבינלאומית לשמירה על סודיות. בכל אופן, הם יודעים שאתה הפטרון שלה. הם רצו שהיא תספר להם איפה אתה מסתתר."

אלבוס המהם להבהיר ששמע את דבריו של חברו. המידע הזה לא הפתיע אותו. הוא מצא שמחשבותיו נודדות אל השיחה הקצרה ששמע במשרדה של ראש הקסמהדרין. זה לא סייע לו להתקדם בחקירתו כהוא זה, ובכל זאת, הוא מצא את עצמו מסתקרן. אביו ודודה הרמיוני פעלו רבות על מנת להעביר את חוק החידוש, שהתבסס על ערכי הדמוקרטיה והשוויון של המוגלגים. הוא לא יכול היה שלא לתהות מה סלין זוממת.

"ובכן, מה נעשה איתה עכשיו?" סקורפיוס דיבר. "נשלח אותה לאקדמיה אחרת?"

אלבוס ענה בהיסח דעת, "קודם כל נדאג שהיא תזוכה בשימוע הזה. הפרה של האמנה היא לא נושא שאפשר להקל בו ראש. אחרי זה נחשוב מה הלאה."

"מה שתגיד, אלבוס... אתה לא דואג?"

"בקשר למה?"

"בקשר לתשאול. מה אם הם גילו משהו דרכה?"

"אני בספק. היא אולי נכשלה בבחינות, אך מורגנה היא בכל זאת מכשפה מוכשרת. כל עוד הם לא עינו אותה (ואני בספק אם הם עשו זאת), קשה לי להאמין שהיא הסגירה פרט כל שהוא. לא הייתי חושף את מקום המחבוא שלי בפניה אם הייתי חושב אחרת."

"אתה מאד בטוח בעצמך."

"בהחלט. עכשיו עלי לחזור. נהניתי מההרפתקה הקטנה שלנו, אך ישנם עניינים דחופים שקוראים לי."

"איך אתה תמיד מצליח להיות עסוק?" סקרופיוס נראה עייף מאד.

אלבוס התקשה להזדהות איתו; לילה ארוך וחסר שינה של ריגול עמד בפניו. אך אם יתמיד במשמרתו, ידע, בקרוב יוכל לבצע גיחה נוספת מחוץ למקום המסתור שלו – הפעם לכיכר גרימולד מספר 12.

הפרק הקודם		הפרק הבא