חייבת לדעת

שלום לקוראים, שוב, אני אתנצל כבר מעכשיו, אני עדיין במחסום כתיבה רק הפוך. עכשיו אני אומרת לעצמי שאני רוצה לגמור עם זה, אז אני כותבת בפזיזות וביהירות
אז סליחה. זה הפרק האחרון שאני אכתוב עד שהמוזה תחזור אליי. אני מדגישה שוב- האחרון! אבל אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו :)
אז זה פרק מהיר ומכוער ומעוות, ולבטח אתם לא תבינו כלום...אבל תחיו :)
אז תהנו, או תנסו להפיק מזה את המיטב :)

לילי פקחה את עיניה בדיוק כשקרן האור הראשונה חדרה אל פנים החדר, היא מצמצה באיטיות בכדי
להסיר את קורי השינה.
ראשה היה מונח על חזהו של ג'יימס וידה עוד אחזה בשלו.
משקפיו היו מונחים על שידת עץ ממש לידו, באחת מפינות המרפאה של בית הספר הוגוורטס
לכישוף ולקוסמות. שערו השחור היה פרוע על הכרית הלבנה.
היא הסיתה את שערה האדמדם אחורנית והרימה את ראשה, ראתה אותו למרגלותיה. היא הזדקפה
על גבי הכיסא הלבן שהדיף ניחוח של אנטיביוטיקת נומים עליו ישבה במשך הלילה,
והתמתחה במהירות אך בשקט. ודאי נרדמה בשלב מסוים של שיחתם בליל אמש.
אחרי דקות של התפכחות מצידה, ג'יימס התחיל להתעורר, תחילה הוא לקח את משקפיו והניח אותם
ברישול על אפו וסידר את חולצתו שהתפרעה בעקבות לילי. הוא ידע זאת לפי מבטה ולחייה
הסומקות.

"זה בסדר." התחיל לומר.

"סליחה א...אני נרדמתי."

"אמרתי שזה בסדר."

"איך אתה מרגיש?"

"חי... אני מתחיל להרגיש יותר טוב." לילי גיחכה.

"אממ, אני חושבת שכדאי שאתקלח." קבעה, אמרה זאת בעודה מסתכלת
על שמלת הנשף המלוכלכת שלה.

"טוב, נתראה אחר כך?"

"כן. אתה תבוא לארוחת הבוקר?"

"לא, אני חושב שלא."

"אז אני אביא לך משהו לכאן?"

"אין צורך-"

"טוב, אני אביא." היא קמה מהכיסא, סובבה את גבה והלכה משם לכוון המקלחות.

לילי הורידה את שמלת הנשף בעדינות, נכנסה למקלחת חמה, שהציפה את המחשבות משם למקום אחר, יודעת שעוד מעט הן יחלחלו חזרה.
לאחר שלבשה ג'ינס כחול וחולצה אפורה וצמודה, אספה את שערה ולבשה מלמעלה את גלימת גריפינדור עליה מתנוסס אריה, היא ירדה לכוון האולם הגדול.


הדבר האחרון שזכרה ממנו היה הנשף, היא זכרה את וילונות הכסף עטורי הפרחים, את כוסות הבירצפת
המרחפות לידי עוברים וארמון הקרמבואים ואת דמבלדור עומד שם, אך כעת הכול כבר לא היה וארבעת שולחנות הבתים נצבו שוב באיתנם, כולם עוד מתרגשים,
מדברים על חוויות אתמול שלשום.

שולחן המורים חזר אף הוא למקומו.
דמבלדור ישב במרכז השורה, בצד השמאלי ביותר של השולחן ישבה ילדה.

ילדה חיוורת ומצומקת, לובשת שמלת תחרה מלוכלכת, היא התנשמה בכבדות, יכלה לזוז, ואכלה סוף סוף,
אכלה בתיאבון רב כך נראה.
המון מבטים נזרקו לעברה, אך כוונם השתנה בכניסתה של לילי, שנראתה חדשה למדי.

היא פסעה בצעדים שקטים ומתעלמים בין שורת השולחנות וישבה לצד טונקס, חברתה, שהדבר היחיד שנכחה בו הייתה היעלמותה.

"לילי?" פנתה אליה והפסיקה את שיחתה עם אמה ג'פרסון "איפה היית? את נעלמת אתמול ולא חזרת לחדר שלנו...מה קרה?"

"כ...כלום" מלמלה לילי בעודה שותה ממיץ הדלעת ונוגסת בנקניקיה.

"אז איפה היית?"

היא הייתה צריכה לחשוב, לחשוב מהר.

"זה מייקל," כחכחה בגרונה "הוא עזב אתמול, אז...הלכתי אחריו."

"מה? מה הוא אמר?"

"אה...ש...הוא לא רוצה את זה, שלא כיף לו ו..."

"אז מה עכשיו? נפרדתם?"

"אף פעם לא היינו ביחד, טי, זה פשוט לא הולך לנו ...כידידים."

"אז אני מבינה-"

"-איך היה אתמול עם לופין?"

"היה."

"כן?"

"ובכן...היה נחמד, אבל הייתי צריכה לחכות שעתיים לפני ש..."

"מה?"

"את מבטיחה לא לספר לאף אחד? כי אני עשיתי את השבועה שלי, ועכשיו אני מפרה אותה."

"מבטיחה. מה זה?" טונקס התקרבה לאזנה, לחשה לה את כל מה שקרה באותו יום, האלה
המפליקה, איש הזאב, הכלב, הצבי... הכול.

"אני לא מאמינה. אנימאגוסים? טוב, זה לא צפוי, שהם יהיו..."

"תבטיחי לא לספר."

" מבטיחה."

"עוד משהו. אני ולופין...איך לקרוא לזה? חברים?"

"חברים? מתי? איך?"

"הוא הציע לי בנשף, ו...הסכמתי, התנשקנו קצת."

"איך לא רצת לספר לי את זה?"

"את לא היית כאן, זוכרת?"

"הו, נכון. אז זהו?"

"כן, בערך."

דלתות האולם נפתחו בחריקה עזה, קבוצה לא קטנה של תלמידי סלית'רין כאילו נשאבו פנימה ויצרו רעש גדול בהרבה משהיה עד עכשיו.
לילי הביטה לכוונם כמו כל אחד אחר שנכח בחדר, הם לא התביישו לזרוק מאכלים ולהפיל כוסות משקה קרים וצלולים והרשו לעצמם לקלל
את חבריהם לבית ואחרים, בתור בדיחה.

אחרי כן נכנסו גם תלמידים מבית הפלפאף ורייבנקלו, גם להם לא היה אכפת להרעיש.
ומיד אחר כך קבוצת הקונדסאים נכנסה פנימה, לפחות חלק ממנה, סיריוס, לופין...ופיטר פטיגרו.
לילי פקחה את עיניה, לאחר כווצה את גבותיה, כשהוא חלף על פניה וחייך חיוך נבוך אך מתנשא.

"פיטר..." טונקס התפלאה שהיא קוראת לו בשמו הפרטי "מה אתה עושה כאן?"

"אני לומד כאן." אמר בנימה מתנשאת, שלא התאימה לאופי הרגיל שלו, משהו שהיא ידעה בבהירות מה מקורו.

"לא...מה אתה עושה כאן? אתה...-"

"-מה לילי?" התפרצה טונקס לדבריה, לילי יכלה לראות במבטו את האמת המרצדת כמו אש בחדר חשוך.

"כלום." כווצה את גבותיה יותר, ראתה במעורפל את לופין מגניב נשיקה חטופה אל טונקס שהחלה להסמיק ולחייך.
'הוא כאן, אני בטוחה שאני לא הוזה,' חשבה לעצמה. 
'זה לא אפשרי, ו...אם הוא כאן, זה אומר שגם הוא?' היא שלחה את מבטה לשולחן
סלית'רין שכוסה בשאריות אוכל ומיץ דלעת שהחל מטפטף על רצפת האריחים.
היא סרקה את יושבי השולחן והוא ישב קצת לפני סופו, מייקל שילד.
ברגע שקלטה אותו במבטה החושש, הוא העלה חיוך, חיוך האמת, הסתכל עליה.
היא קפצה ממקומה קפיצה קטנה, והסיתה את מבטה לצלחתה עמוסת האוכל.


היא אספה בידיה עוד פרוסת לחם ויצאה בריצה מהאולם, בלי לומר דבר, הרגישה שרק ארבע עיניים מסתכלות בה,
זוג העיניים של פיטר פטיגרו וזוג העיניים של מייקל שילד.


היא שבה בריצה למרפאה בה ג'יימס עדיין שכב, הוא ראה אותה רצה עם צלחת האוכל והחל לחייך חיוך עקמומי שכזה.

"אמרתי לך לא להביא כלום."

"אז? תאכל."

היא הניחה את הצלחת עם פרוסות הנקניק, הלחם והביצים על בטנו והוא הזדקף, אכל מהצלחת בהנאה.

"תודה." זרק בין הנגיסות.

"אין בעיה," היא הביטה ברצפה ואז שוב עליו. " סליחה שאני עוצרת אותך מכל זה, אתה יכול להקשיב?"

"כן, ברור, מה זה?"

"זה הם, פיטר ומייקל, הם כאן."

"מה? אבל הם לא יכולים להיות כאן-" הפסיק מאכילתו ונעץ בה את אותו מבט חושד.

"אני יודעת, הרגע שאלתי את פיטר מה הוא עושה כאן והוא אמר שהוא  לומד כאן...כאילו שהוא לא יודע."

"אז הוא משקר? מה אמר מייקל?"

"אני לא דיברתי איתו אבל הוא הסתכל עליי, וגם אני חושבת שהוא משקר."

"איך הם הצליחו לחזור בכל מקרה? הארון שבור."

"אני לא יודעת. אולי הם מצאו דרך אחרת, בכל מקרה דמבלדור והשאר לא יודעים שהם מעורבים."

"כדאי שנדבר יותר בשקט, מישהו עלול לשמוע."

"מה זה כבר יעשה לשומע?"

"תראה מה זה גרם לך."
לילי שתקה ובהתה בו, השתיקה העיקה על שניהם, גם אם קצרה היא. ג'יימס שבר אותה.

"אז מה את חושבת?"

"אני לא יודעת מה אני חושבת, אין לי דרך שבה אוכל לשאול אחד מהם ולהגיד את הנימוקים שלי בלי שעוד מישהו שומע."

"אז תגידי לו לבוא לאין שהוא בשעה מסוימת, כמו שהם עשו את הפגישות שלהם."

"כן, רק שעכשיו אני לא חושבת שאפשר לעשות את זה."

"למה?"

"כי הם יודעים שאני יודעת, הם יודעים שאתה יודע, והם לא יפחדו לעשות לנו משהו, אני משערת ששמת לב לזה."

"נכון. אז אל."

"לא לשאול? אבל אנחנו חייבים לעצור אותם איך שהוא. אולי נספר לדמבלדור או למשרד הקסמים."

"זה מאוחר מדי, ליל, אנחנו ניענש, שיקרנו כבר. יותר מדי."

"אבל אנשים יפצעו, זה לא משחק."

"אני יודע שלא, אבל כדאי שנמשיך עם זה לבד."

"אנחנו לא יודעים כלום, איך אפשר להמשיך לעשות משהו כשלא יודעים מה צריך לעשות?"

"תמיד אפשר. רק מחכים."

"אז נחכה, אבל אני מפחדת ,ג'יימס."

"גם אני."

"לא אתה לא," חייכה "אתה נולדת בשביל סכנות."

"אולי את צודקת, אחרי הכול, אני ג'יימס פוטר הקונדסאי שכולם בורחים מפניו."

"שלא יעלה לך לראש, פוטר."

"אף פעם."

הם צחקו, אבל כל אחד מהם ידע בליבו שאין באמת על מה לצחוק.
כל אחד מהם ידע בבירור את ההשלכות.
כל אחד ידע בבירור מה יכול לקרות אם יכשלו.



*****************************************************



" ציד המכשפות - רדיפת אנשים שהואשמו בשימוש במאגיה שחורה ובכישוף - החל בימי הביניים, אך הגיע לשיאו בתקופת הרנסאנס..."
מלמל פרופסור פליטיק במשך שיעור תולדות הקסם, שעכשיו גם לילי לא טרחה להקשיב בו. היו לה דברים הרבה יותר חשובים לחשוב עליהם.

ג'נט ישבה בשולחן יחד אתה, עליו רק הונח קולמוס וקלף חדש וחלק.

גם היא לא נראתה כמקשיבה, ולמען האמת, כל אחד לא היה נראה כמקשיב.

"גברת אוואנס-"
נזרקו לכוונה של לילי פתקים מרחפים, אך היא כלל לא פתחה אותם, בין אם לא רצתה, בין אם לא שמה לב לקיומם.

"גברת אוואנס?- היא שמעה קולות רקע חזקים, שהפריעו לה בתדר המחשבות "גברת אוואנס-"

רק באותו רגע הבינה שהפרופסור מדבר אליה.

"כן פרופסור פליטיק." נענתה.

"בדיוק אמרתי שהשנה יש תחליפי ספרים, וחבילת הספרים החדשה ממתינה בספריה, אני אשמח אם תלכי להביא אותם, הם לא רבים, בינתיים ספר לכל זוג."

"כן, פרופסור פליטיק." אמרה כשקמה מכיסאה, לזה הסכימה רק כדי שיהיה לה זמן לחשוב בשקט בלי מלמוליו המרגיזים.

היא  הלכה לכוון הספרייה.
היא הגיעה לכניסה ועברה את סורגי הברזל, בקשה מהספרנית בעלת המצנפת הלבנה את הספרים החדשים שהזמין פרופסור פליטיק ואחרי דקות כבר הייתה בדרכה חזרה לכיתה.

לילי פסעה באחד ממסדרונות הוגוורטס אוחזת בשתי ידיה ערימה לא מבוטלת של ספרי לימוד כשראשה מציץ בין הכרכים לראיית הדרך שלפניה.

אך בלי ששמה לב היא נתקלה בדבר מוצק כלשהו. ספריה התפזרו על הרצפה המסותתת הקפואה.

"פעם הבאה תסתכל לאין אתה הולך."
התרגזה, אותו אדם הפריעה לה במחשבותיה.
כשהרימה את מבטה נוכחה לגלות שזהו אינו מי שחשבה שהוא.
הוא נשען על הקיר, הנער בעל השיער השחור והעיניים האפורות והטובעניות.

"הלו, פוטר."

"מייקל?" נשמה בכבדות.

"הנה, אני אעזור לך."

"אין צורך." הניחה את ידיה על חזהו והורידה אותן מיד,
לאחר התכופפה והרימה את ספריה באותה ערימה מרושלת.

"תני לי לעזור לך."

"לא. מאיפה המצב רוח?" שאלה בציניות.

"משום מקום, אסור להציע עזרה?" ענה בציניות גם הוא.

"בטח שאפשר, אבל ממתי...לא משנה." החלה לצעוד בהמשך המסדרון, אך הוא ניצב מולה ומנע ממנה לעשות זאת.

"מייקל, אני צריכה להביא את אלו לכיתה, זוז הצידה, עכשיו!." היא לא רצתה להיות במחציתו ולו שנייה נוספת, ועוד לבד במסדרון.

"אני אלווה אותך."

"בוא נחשוב על זה רגע," הסתכלה במן רחיפות בתקרה המעוטרת נחשי אבן. "לא."
סערת רגשות פרצה בתוכה והרטיטה כל איבר ואיבר בגופה.
למרות סירוביה העיקשים, הקוסם לא הפסיק לחסום את דרכה.

מייקל חטף מבין ידיה שלושה ספרים עטופים בקלף שריחו החדש עוד נידף ממנו.

" תחזיר את זה."

"לא."

"אני לא מתכוונת לריב אתך, אני צריכה לחזור לכיתה." הראתה טיפה של בגרות, שמא מייקל משום מה לא התנהג כך.

" את לא תחזרי עד שיהיו לך את כל הספרים. אני משער שזאת טענה מספיק טובה לשהותך פה, את לא חושבת?" הוא הביט על הספרים ברפרוף ציני ומתעניין.

"תחזיר את הספרים האלו, "

"אז תקשיבי."

"מה?"

"אני אתן לך את הספרים...בתנאי שתקשיבי."

"יש לי הצעה, אתה תיתן לי את הספרים ו...אני אגרום לזה שלא תמות עד הערב." חייכה חיוך זדוני אך כעוס באותה מידה, דבר שתאם ללחיה שקיבלו כעת את גוון שערה.
הוא חייך גם,  זה רק שעשע אותו, הניסיון של לילי לגרום לו להיכנע לרצונותיה.

"אני לא מחזיר לך את הספרים האלו, פוטר, תחשבי...זה אני.  מה כבר יכול לקרות? פעם אחת לדבר. אני מבטיח לך שאת עוד תתחנני שאני אדבר איתך, במיוחד שעל זה."

"כל כך חבל שאי אפשר להרוג בן אדם פעמיים," עקצה אותו "עכשיו תחזיר את הספרים."

"קודם תחשבי על זה."

"אני לא עומדת לדבר איתך, מייקל שילד, אתה עובד איתו."

"על מה את מדברת?"

"אתה עובד עם וולדמורט."

"מה?"

"אל תהפוך לתמים שלא יודע כלום מייקל, אני ראיתי אותך, אתה היית שם. והתדמית של 'את הוזה' לא עובדת עלי, לא עוד."

"אני לא עשיתי כלום, זו את שתעשי."

"על מה אתה מדבר?"

"את אוהבת את אחותך? את אמך?"

"מה?"

"את רוצה שיקרה להן משהו? וכל זה... על מצפונך?" הוא נגע במקום של ליבה, אבל היא נסגה אחורנית.

"זה איום?"

"בדיוק."

"אני לא רוצה אפילו לראות אותך, חשבתי שהיית טוב."

היא המשיכה ללכת, אך הוא הפיל את כל ספריה על הרצפה,
לכד את ידה מאחורי גבו ואת ידו השנייה הניח מלפנים, הוא התקרב לאזנה, לחש באיטיות בעוד לילי נאבקת.

"תפסיקי לשחק אותה בלשית, את רוצה שזה ילך בטוב או ברע?" הוא סובב אותה והחזיק בשתי מפרקי ידיה בחוזקה.

"אני אצעק."

"יופי," חייך, קירב את ראשו לשלה והמשיך ללחוש "תספרי לעולם, הכול. עלי, על פיטר, על וולדמורט, על הילדה, על ההורקרוקסים, על המפלה, על הנבואה, תספרי.
אבל גם אני אספר," לחש עוד יותר, גרם לקולו להיכנס לראשה "אני אספר עלייך, על השקרים שלך, על המחקרים בסודיות שלך, על פוטר. מי יודע? אולי יהיה גם לך תא באזקבאן."

"לא. זה לא יעבוד לך. תשחרר אותי."

"אני אשחרר, אבל תדעי, מילה שלך- מילה שלי, ואני ארדוף אותך, ואני לא אפסיק. עד המוות."

עיניה של לילי האדימו, עד שדמעה זלגה מהן. הוא שחרר את אחיזתו, מפרקיה השתפשפו והאדימו מידיו החמימות ומעוצמת הלפיתה.
הוא רק צחק עוד. היא נתנה לו סטירה. לחיו המוצקה ספגה את המכה, הוא הרים את הספרים והניח אותם בין ידיה הרועדות, הלך משם כרגיל- כתלמיד בהוגוורטס.
"ראי הוזהרת." צעק לה, ונעלם, מה שנשאר היה האור בקצה המסדרון.

לילי חזרה לכיתת תולדות הקסם לאחר המאורע, השפילה מבטה לבל יראו את עיניה הנפוחות מבכי.
הפרופסור הודה ללילי, אבל היא המשיכה לא להקשיב, עכשיו יותר ממקודם.

ג'יימס ישב כל השיעור ונעץ בלילי מבטים, הוא ראה שמשהו קרה.
הוא ראה את זה לפי קצב נשימותיה, לפי נקודת מבטה, לפי שיחוקה בשיערה הרך.
הוא ידע. והוא התכוון לשאול אותה מיד אחר כך.


זהו, כן, זה בדיוק כמו שציינתי בהתחלה.
אז אני אבודה, איתי גם הכתיבה שלי.
אבל אני מקווה שזה מספק אתכם :) אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא