דראקו מאוהב

"דראקו. דראקו!" קרא לוציוס. "אה...כן, אבא?" ענה הנער. "אני קורא לך כבר 5 פעמים! תפסיק לבהות במה-שזה-לא-יהיה ותבוא כבר! אנחנו לא יכולים להישאר בתחנת הרכבת לנצח!" אמר לוציוס והתחיל ללכת. דראקו מיהר אחריו, אבל המשיך לעקוב במבטו אחר אנבל ווויזלי המטונף הזה.

***

ערב חג המולד הגיע, שלל מתנות, חגיגה סביב העץ הגבוה. אנבל חשבה שכל הדבר הזה די מטופש, אבל היא לא יכלה להכחיש היא ניהנתה מתחושת השייכות שמשפחתו של צ'ארלי הביאה לה. היא וצ'ארלי היו בהפסקה במשך חודש, ואז הגיע דראקו. היא אמרה לצ'ארלי שהם נפרדים סופית, ושהיא רוצה להיות עם דראקו, וצ'ארלי אמר שהוא יחכה. שהוא בטוח שהעניין עם דראקו לא יחזיק הרבה זמן, ושבסופו של דבר היא תחזור אליו. והוא צדק. היא ודראקו באמת נפרדו. והיא באמת חזרה אל צ'ארלי.

דפיקה נשמע בדלת. "פרד, לך לבדוק מי זה בבקשה" אמרה מולי וויזלי, ופרד הנהן והלך אל הדלת. הוא פתח אותה, וכמעט שחטף התקף לב ממה שראה. דראקו מאלפוי, מדמם, מלוכלך, עם בגדים קרועים, נפל עליו חסר הכרה.

"א-אמא!!!" קרא פרד, וכל הנוכחים בבית רצו לראות מה קרה. כולם היו מופתעים כמו פרד.

***

דראקו התעורר, ופיהק. הוא הסתכל סביבו. הוא היה בחדר כתום. הכול היה כתום. דראקו הסתכל על המצעים ועל הפוסטרים של קבוצת הקווידיץ'. 'החדר של רון מן הסתם' חשב לעצמו, וניסה להתיישב, כשכאב חד תקף את כל גופו. עכשיו הוא שם לב שהוא היה ללא חולצה, ותחבושת הקיפה את חזהו, וחלק מבטנו. הכול התחיל לחזור אליו. אביו, הוא רצה שדראקו יהפוך לאוכל מוות. הוא רצה שהוא ילך להרוג את אנבל. הוא לא הסכים. וולדמורט כעס. אנשים בברדסים שחורים ומסכות גררו אותו לצינוק של אחוזת מאלפוי ו...עינו אותו. דראקו סגר את עיניו, וניער את ראשו, מנסה לשכוח את המחזוק שרצו במוחו.

"מאלפוי? אתה ער?" הגיע קול מן הדלת.

"כן דארקר. אני ער"

"יופי. באתי להטיל לחש שיעזור לפצעים. הייתה ממש פצוע אתמול...כל הקסמים שרק רצינו להטיל היו חלשים מידי כדי לרפות את כולך...אז, כן. הלחש נגד הכאב. ואז אתה תוכל לבוא לאכול למטה" אמרה אנבל, כיוונה אל דראקו את שרביטה והזיזה את שפתייה. שום לחש לא נשמע, אבל דראקו לא הרגיש יותר את הכאב.

"דארקר...תו-"

"תחסוך ממני את זה, מאלפוי" אמרה אנבל ויצאה מהחדר.

דראקו הרגיש ריקנות נוראה בתוכו.

הוא ישב במשך רבע שעה במיטתו, עד שלבסוף הוא קם ולבש את הבגדים שהונחו לידו, של רון כנראה, ויצא החוצה. הוא הלך לכיוון המדרגות כששמע קולות בוקעים מחדר בקצה המזדרון. הוא הלך לכיוון החדר, התכופף, והסתכל החור המנעול.

'זו אנבל!' הוא חשב לעצמו. 'עם...עם...עם וויזלי הזה!'. 'מי הוא חושב שהוא?! רגע, מה...מה הוא עושה?! הוא, יורד לה?? מה?! שיעיף את הלשון המזדרגגת שלו משם! מה?! לא! לא ככה!! הו, האירוניה המחרידה. אני מבקש שהוא יזיז את הלשון והוא עושה את זה. ומכניס את הזין המפגר שלו במקום' אמר דראקו במוחו וגלגל את עיניו ביאוש, הסתובב במהרה וירד כולו נוקשה מהמחזה שהוא ראה עכשיו לסטפני. הוא רצה לדבר עם מישהו, והיא הדבר הראשון שעלה לו לראש. הוא ידע איפה סטפני לפי צליל הגיטרה שנפלה, הוא כל הזמן ראה את סטפני ליד האגם, מנגנת, מנגנת את מנגינות הכי יפות שהוא שמע אי פעם. "היי סטפני, אני רצי-". הוא נקטע על ידי סטפני "מאלפוי שמעת פעם על לדפוק?!" היא צעקה עליו. דראקו הרים את מבטו וקלט את סטפני עומדת מולו רק עם מגבת. "אנ-אני מצטער" אמר הנער הבלונדיני ומיהר לצאת, הוא שמע את סטפני אומרת איזו כישוף שהוא לא מכיר,ופתאום הופיעה עליה שמלה לבנה יפייפיה.
"את באמת הולך להצטער על זה," אמרה סטפני "אבל לא כאן. משרד הקסמים אסר עליי להשתמש בכוחות המיוחדים שלי מחוץ להוגוורטס, למקרה שאני אאבד שליטה עליהם". "אני ב-באמת מצטער" דראקו מלמל.

"זה בסדר מאלפוי, אני כבר התרגלתי לזה שכל הזמן מתפרצים לכאן בלי לדפוק. וחוץ מזה, ממתי אתה קורא לי סטפני ולא פוטר הבת?" היא התיישבה על המיטה וסימנה לו עם הראש לשבת לידה. הוא התיישב על המיטה לצידה. "אני רציתי לדבר עם מישהו, ואת היחידה שחשבתי שתסכים להקשיב לי." הוא אמר לה. "תן לי לנחש, זה לגבי אנבל?" היא שאלה אותו, "כן, איך ידעת על מה רציתי לדבר?" שאל אותה הנער הבלונדיני."זה די קל לנחש. וחוץ מזה, קראתי את המחשבות שלך." אמרה לו, דראקו שכח שקריאת מחשבות לא נחשבת לכוח מיוחד בגלל שיש גם קוסמים שאין להם כוחות מיוחדים ויש להם את הכוח הזה."היי, רומיאו, אתה רוצה לדבר או להמשיך לבהות בי עם חיוך דבילי על הפרצוף?" היא אמרה לו. פתאום דראקו שם לב למה שהוא עשה, "אה כן, מצטער" הוא אמר, סטפני גיחכה. ודראקו התחיל לספר לה מה קרה לו עם אנבל.

הפרק הקודם		הפרק הבא