רק טעות אנוש קטנה

"בוקר, רון."
רון בקושי פקח את עיניו עד שנזרקה עליו כרית שאיימה לחנוק אותו לשנייה אחת.
"איה!" הוא נהיה עירני, ופתח אותן מיד; אחותו הקטנה, כמו בימים הטובים ששניהם עוד גרו בבית הוריהם, צחקה עליו בעת שמיהרה להתחמק מהכרית שכיוון בחזרה לעברה.
רון לא חייך כשקם. על המדף הרחב, שהיה שייך פעם לסיריוס בלק וכעת הוא רכושו של ג'יימס פוטר הצעיר, חיכתה לו חליפה שהייתה שייכת ככל הנראה להארי. הוא הזכיר לעצמו להודות לו על כך דבר ראשון בארוחת הבוקר.
בעוד רון השתדל להתארגן במהירות, ריח של ירקות טריים חלחל לאפו; הפוטרים כבר עמלים על ארוחת הבוקר.
היה בזה מן האירוניה. אמש, הארי סיפר לו מה בדיוק מעיר אותו ואת רעייתו- הלוא היא ג'יני אחותו- כל כך מוקדם, והלילה הוא שמע הכל בשידור חי.
"בוקר טוב." הוא נמנע מלהביט בעיניהם של מארחיו כשחבר אליהם במטבח. "תודה על הבגדים, הארי."
"בשמחה." הארי הוביל אותם לשולחן האוכל, מתעלם לגמרי מאירועי הלילה השגרתיים. השולחן כבר היה ערוך ועמוס, מעשה ידי ג'יני.
"הגיע מידע חדש על הרמיוני?" הוא שיער מה תהיה התשובה, אולם בכל זאת הרגיש חובה לשאול.
"יעדכנו אותנו ברגע שהיא תתעורר, רון." הארי הבטיח.
רון הצר על כך שהוא לא עם אשתו, ששוכבת חסרת הכרה ב'קדוש מנגו', אולם הוא הבין כי אין בכך טעם- חיפוש אחר מה שרצתה לומר לו יכול להועיל בהרבה על-פני נוכחותו כשתתעורר.
ובכל זאת, ליבו נחמץ בקרבו מהמחשבה שהרמיוני תתעורר ולא תראה אותו שם.
"תאכל כמו בן אדם, רון!" ג'יני נזפה בו; שניהם כבר ישבו סביב השולחן.
"מצטער; אני חייב ללכת להוגוורטס, הפרופסור מקגונגל מחכה לי שם."
"רגע, רון-" הארי אמר לאט. "אתה לא מתכוון לספר לה הכל, נכון?"
רון חשב שזה לא הוגן- חברו הציב אותו מול דילמה קשה במיוחד: "להסגיר" את הארי, או להסתיר מידע מהפרופסור?
"למה לא סיפרת לי על זה עד היום, הארי?" הוא ניסה להרוויח זמן. "אני החבר הכי טוב שלך."
"שנינו החלטנו יחד לא לספר לאיש, גם לך לך." ג'יני התערבה וענתה במקומו. "לא רצינו שיתפשטו שמועות שיגרמו לנו לסיים בקדוש מנגו, רון. אתה חייב להבין."
"אני רק דואג לכם." רון קימט את פניו; החשיבה הזאת הייתה גדולה עליו. "מישהו יגלה בסוף, וזה עלול להיות מאוד לא נעים. ככל שתקדימו לספר, כך עדיף."
"לא, רון-"
"ג'יני, מה שקרה כאן זה רצח! אם המוסר לא מספיק כדי לספר את האמת, אז חקירה תעשה זאת- והחקירה לא תסתיים עד אשר ימצאו אשמים. לא אשקר לכם- הארי, ג'יני- הארי כרגע על הכוונת. בקרוב יתחילו לשאול אתכם שאלות, ולהסתיר הכל לא בטוח יהיה הצעד הכי חכם."
"תמיד אפשר לסדר סיפור כיסוי..."
"הארי!"
"רון, קרו גם דברים שכלל לא קשורים אלינו- אני אפילו לא יודע איך ניק סמפר נראה, ובטח שלא דיברתי איתו או העלמתי אותו..."
אולם, שלושתם ידעו שידו של הארי בדבר; גם אם לא ישירות, הוא היווה חלק מרצף אירועים נוראי למדי.
"נו, כולנו משוגעים." ג'יני ניסתה לשווא להשוות לשיחה נימה קלילה יותר.
"אני חייב ללכת למקגונגל, הארי. ובכנות, אני לא יודע מה לספר לה." רון נאנח בכבדות. הוא שנא את זה.
"שום דבר!" ג'יני הטיחה בו. "אם אנחנו חשובים לך, תסדר את זה למעננו!"
"בחייך, ג'יני. אם יש מישהו בעולם הזה שאפשר לסמוך עליו כעת, זו הפרופסור-"
"מספיק, רון." הארי היסה אותו. "תן לנו להתמודד עם זה."
"אתם קורסים!" רון המשיך להתקדם לכיוון הדלת, בלי לגעת כלל בארוחת הבוקר. "אתם חשובים לי, ולכן אעשה את הצעד הטוב ביותר עבורכם."
"רון!" הוא שמע את קולו של חברו הטוב מפציר בו להישאר, אולם התעלם ממנו כליל.
כאשר הוא הגיע לדלת ופתח אותה, שלושה ינשופים התעופפו הישר לכיוונו ואילצו אותו להתכופף כדי שלא להוות מכשול בדרכם למטבח.
"לפחות תישאר כאן עד שנקרא את הדואר," הארי הפציר בו. "אולי יהיו חדשות על הרמיוני..."
רון הסתובב בזעם מתון; שניהם נעצו בו מבטים בתחינה אילמת.
"וגם תאכל משהו..." מאז הפכה ג'יני לאם, היא מרבה להידמות לאמא שלהם ולדאוג לו יותר מדי.
"בסדר." הוא התרצה לאחר מחשבה קלה, וצפה במבט של חברו הטוב מפשיר במהירות. "אבל רק לכמה דקות."
"בטח גם אתה קיבלת מכתב כזה, רון." אמרה ג'יני, שכבר פתחה את אחד המכתבים. "זה מהדוד וויל... איזה יופי, מרי ילדה!" היא אמרה בהתרגשות, וכמו כדי להוכיח זאת היא הושיטה לו את המכתב. סריקה קצרה בהחלט סיפקה לו את כל המידע הרלוונטי; שכן, את העיקר ג'יני כבר אמרה.
הארי פתח את החבילה השנייה, שהכילה את הנביא היומי, והחל לעלעל בו בחיפוש אחר חדשות מעניינות.
ג'יני פתחה גם את החבילה השלישית. ברגע שעשתה זאת, היא חייכה.
"רון," היא אמרה עוד לפני שהספיק לשאול מה קרה. "זה מהקדוש מנגו- הרמיוני התעוררה!"
רון פלט צליל של הקלה ושמחה. אלה היו חדשות נפלאות.
"תראו." הארי זרק לפניהם את העיתון כשרון כבר קם בהתרגשות ממקומו. בשער, באותיות קטנות בפינה הימנית של הדף, תחת הכותרת: 'מחדל חמור בהוגוורטס- נער נמצא מת' הופיעה תמונה של הפרופסור מקגונגל חמורת הסבר, ומתחתיה נכתב באותיות קטנות אפילו יותר- אם זה בכלל היה אפשרי- 'הפרופסור מקגונגל. אולי כבר לא צלולה כמו פעם- ראו עמוד 5.'

ג'יני העבירה את הדפים במהירות. בעמוד 5 הופיעה כתבה מרשימה במיוחד שהיה קשה לפספס. שלושתם החלו לקרוא:
'האם זה מחדל, גורם עוין או זקנה?
לאיש אין תשובה, אולם העובדות שבשטח ברורות: זה כבר כמה ימים שמנהלת הוגוורטס, מינרווה מקגונגל (ראו אודותיה בעמוד 9), כמעט לא ישנה בלילות. עד אמש איש לא הבין מדוע- אולם עדי ראייה רבים פנו הלילה בסערה למשרד הקסמים בטענה ששני תלמידים נעלמו לפני ימים אחדים מבית הספר. אמש, אחד מהם נמצא מת.
"אנו חוששים לחיי בננו." אמר אחד ההורים, שבנו בשנתו השלישית בבית הספר. "ולא פחות מכך, אנחנו מודאגים מהעובדה שמנהלת בית הספר לא יידעה אף אחד מהמשרד!"
"אנו דורשים הסבר על האיום החדש שתקף את הוגוורטס!" אם אחרת מצטרפת אליו. "לא נעמיד את ילדינו בסכנה, נחזיר אותם הביתה כבר מחר!" ואכן, רבים מהורי התלמידים הבטיחו כי יוציאו את ילדיהם דבר ראשון בבוקר.
הפאניקה עודנה מורגשת בתוך כתלי בית הספר ומחוצה לו, ואילו הפרופסור מקגונגל מסרבת להגיב בשלב זה, מה שמותיר אותנו עם שאלות קשות, כגון: מה הפרופסור יודעת בעוד משרד הקסמים מגשש באפלה? האם הזקנה מתחילה להשפיע על המנהלת המוכשרת? ומעל הכל- מה שוכן בהוגוורטס בימים אלו? האם כל ילדי בית הספר חשופים כעת לסכנת מוות?
איש עוד לא יודע, אולם העובדות הן שתלמיד בשם ניק סמפר נמצא מת בעוד אחיו ברייס מוגדר כנעדר. אם מישהו רואה את הנעדר או יכול לספק מידע בקשר למקום הימצאו, חובה עליו לדווח במיידי למשרד הקסמים.'
רון הביט בתמונה שהתנוססה בהמשך העמוד, תחתיה נכתב באותיות בולטות: 'ברייס סמפר, תלמיד נעדר.' והתמלא אימה טהורה.
"מה זאת אומרת ניק סמפר נמצא מת?" רון קפץ למשמע שאגתו של הארי. "אני לא-"
ואז, כשמבטו נתקל בתמונה, הוא קפא במקומו.
"הארי? רון?" ג'יני הביטה בהם. הם הבינו דבר-מה שהיא עוד לא קלטה.
"זה לא מי שמצאתי. זה לא הנער שהבאתי מת למשרד המנהלת." לחש רון בקול צרוד. ג'יני החווירה. משהו רע קרה, משהו השתבש להארי בדרך...
ואז, האמת הנוראה מכל היכתה בהם כמו ברק- הארי לא הרג את ברייס סמפר, אלא את אחיו. זאת וודאי הייתה התוכנית המוצלחת של הנער, בהחלט שנונה ומתוחכמת משציפה... אבל, איך זה ייתכן? לנער לא היה מספיק זמן או יכולת להכין שיקוי פולימיצי. הארי הבין הכל, אולם לא הבין דבר.
"מסכן הנער... ניק סמפר." דמעות החלו למלא את עיניה הנשיות של ג'יני וויזלי. "ואיפה בכלל הבן של וולדמורט עכשיו?"
לאף אחד לא היה תשובה עבורה. למעשה, שלושתם שקעו בשתיקה שנשברה רק כאשר ינשוף רביעי נכנס לבית וביקש שיתירו ממנו את מכתבו. בתחילה, איש לא התייחס אליו. אולם כאשר התעצבן והחל לנקר את ידיו של הארי, הוא נכנע.
"בסדר, בסדר!" הוא רעם על הינשוף, כאילו הוא האשם בכל ההתרחשויות. "הנה לך." הוא שחרר את המכתב שהיה קשור לרגליו.
"זה מהרמיוני." הוא עדכן קצרות. "היא שואלת למה אנחנו לא איתה עכשיו, ומבקשת שנגיע. רון, היא כותבת שלוציוס מאלפוי היה זה שתקף אותה! ו- בשם תחתוניו של מרלין!" הוא הביט ברון ובג'יני, שהביטו בו בפליאה, ואז הגיש להם את המכתב.
'היי, הארי.' רון קרא ברפרוף. '...לוציוס מאלפוי תקף אותי. הייתי ב"קלחת הרותחת" ופתאום ראיתי אותו מדבר עם איזה נער זר. השם שלך עלה כמה פעמים, אז הקשבתי... הארי, אתה חייב לבוא הנה עכשיו!'
"אתם חושבים שהנער הזה הוא ברייס סמפר?" רון שאל באימה.
"תמשיך לקרוא, רון."
'...קראתי את הנביא הבוקר... הנער שדיבר עם מאלפוי הופיע בכותרות! כתוב שהוא נעדר... הארי, בואו עכשיו, אנחנו חייבים לדבר!'
שלושתם החליפו ביניהם מבטים המומים.

"שכחתי לומר לכם: לוציוס מאלפוי ביקש ממני להיפגש איתו היום. לא רציתי, אבל הוא התעקש. קבענו בקלחת הרותחת בעוד... ארבעים דקות מעכשיו."

"דיברת עם לוציוס ולא סיפרת לי?" ג'יני כלל לא אהבה את זה.

"שכחתי; בכלל לא התכוונתי ללכת... אני מצטער." הארי ענה. ג'יני הביטה בו בשתיקה מפויסת, אולם מבטה היה קשוח. אף אחד מהבנים לא רצה לנסות להתעסק איתה כרגע.

"אני חושבת שמקגונגל תסלח לך אם לא תגיע למשרדה הבוקר, רון." היא אמרה לבסוף. "בואו נזוז."
ומקץ חמש דקות, ארוחת הבוקר המושקעת נותרה יתומה מאדם.

הפרק הקודם		הפרק הבא