השושנה של סוורוס.

ליבו של ג'ייקוב פרפר בחזהו כמו ציפור המנסה להימלט מכלוב בו היא כלואה. ברכיו רעדו כשצפה בלילי סנייפ אדומת השיער צועדת לעבר זה-אין-לנקוב-בשמו ויורקת למרגלותיו. עיניו דמעו כששמע אותה מסננת מבין שיניה את שלוש המילים שעליהן חזרה כל כך הרבה פעמים הערב. וליבו התגאה כששמע את השינאה שבקולה.

והוא ניסה לרוץ, אבל מישהו תפס את ידיו וליטף את שיערו. ג'ייקוב הסתובב ולהפתעתו ראה את הפרופסור מקגונגל ועיניה הדומעות ביחד עם שלו השכיחו מעט את הלהט. בצעד שבעיניו נראה כמעט בלתי מובן, הוא תפס בזרועה של האישה הזקנה והיא עצמה את עיניה.

הגבר שחור השיער נאבק באישה בלונדינית שדמתה מאוד לאחד מאוכלי המוות, שעמד כמה מטרים ממנו. ברגע שהבחין באוכל המוות הוא ראה את החיוך הנבזי שריצד על פניו. השרביט נשלף כאילו מעצמו והמילה נפלטה מבין שפתיים חשוקות. הבזק אור אדום ולוציוס מאלפוי נפל ארצה, משותק.

והלחימה התחדשה. אוכלי המוות שבו לפלוט קללות וחברי המסדר צעקו לתלמידים להסתדר מחדש.

ג'ייקוב קפץ אל מאחורי אחד מחברי המסדר וכיוון את שרביטו אל לילי. בלית ברירה הוא לחש "אימפדימנטה" ועצם את עיניו בשעה שלילי נהדפה אחורה, הרחק מזה-שאין-לנקוב-בשמו.

ג'ייקוב זינק ממקומו כשהרגיש יד קשה לופתת את עורפו ומתוך אינסטינקט פלט, "דיפינדו" וגבר בעל פנים מבעיתים זעק בכאב כשחתך עמוק ומכוער נפער בזרועו. זו היתה אלקטו קארו, אוכלת מוות. ברגע שהתאפשר לו לעשות זאת, צעק ג'ייקוב, "שתק!" וכמו קודמיה, גם גופה של קארו נדם.

"תודה, ילד," הגבר שחור השיער. זה היה בעלה של לילי. עיניו השחורות היו כבויות ועל פניו התנוססה הבעה רצחנית כשהסיט לרגע את מבטו מעיניו של ג'ייקוב והתבונן בלילי, שחזרה לעמוד על רגליה. "תודה."

ג'ייקוב בלע את רוקו והנהן. סוורוס סנייפ. זה היה השם של האיש שרץ עכשיו לעזור ללילי. הוא בהה בשובל הגלימה מתנופף מאחוריו, מה שזהכיר לו עטלף וכמעט גרם לו לחייך, מה שהזכיר לו את היילי, ובעקבות כך נמחק כל שמץ של אושר מפניו. ואז הוא החליט לעשות משהו מועיל. הוא הרחיף את אלקטו קארו אל מחוץ לטירה, וכך עשה עם כל גופה משותקת ומתה גם יחד, עד שהאולם התרוקן לחלוטין מלוחמים לא מתפקדים, דבר שקצת הקל על שאר הלוחמים. ג'ייקוב התיישב בפינה חשוכה וירה קללות מכשילות בכל פעם שזיהה אוכל מוות, דבר שקנה יתרון קל ללוחם שנלחם נגדו.

"ג'ייקוב."

מכנסי הג'ינס הקרועים, הצמידים האדומים, חתך מכוער על לחי ימין ועיניים ירוקות ודואגות. לילי.

"לילי!" ג'ייקוב זינק וחיבק אותה. "מה עם אה.. סוורוס?"

"הוא נלחם." היא נראתה מעט מהוססת.

"אה..." ולפתע, לילי התרוממה על קצות אצבעותיה ונשקה על מצחו. "ממה...?"

"אתה ילד טוב, ג'ייקוב מקפדיין," חיוך, שהוא כמעט ולא זכה לראות הלילה.

"ואת, לילי סנייפ, אישה אמיצה," צחוק קטוע נפלט מפיה. "מה אתה אומר, ג'ייקוב מקפדיין, שנלך לעזור?"

"בהחלט." והם צעדו ביחד, כתף אל כתף אל תוך זירת הקרב.

                                           -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

סוורוס בדיוק שיתק את אוכל המוות שנגדו נלחם. עינו צדה את לילי והנער צועדים ביחד בשרביטים מורמים. ואז קלטה עינו דבר אחד לגמרי. רעמת שיער לבן.

ואז היכתה בו ההבנה. במשך כל הזמן הזה. מהרגע שבלטריקס לסטריינג' ופנריר גרייבק פרצו לביתם ועינו אותו ואת רמוס, הוא נתון למעקב של אוכלי המוות. והוא הרגיש כל כך בטוח, טיפש שכמותו!

"האם כולכם פחדנים?!" כבר נמאס לסוורוס מהקול הזה. "אין אף אחד שילחם נגדי?"

'אז בסדר. יריב ביקשת, יריב תקבל!'

סוורוס ידע שלא ייתכן שיצליח להישאר בחיים אחרי צעד שכזה. הוא חש צער על מה שעומד לקרות אבל לא הצליח למנוע מעצמו לעשות זאת. הוא ראה רבים מחבריו נופלים. הוא ראה ילדים, צונחים ונחבטים בקרעקע על לא עוול בכפם.

"בסדר, וולדמורט. הפעם זה אני," השלווה שבקולו הפתיעה אפילו אותו כשמשך אליו את תשומת ליבו של האיש בעל עיני הנחש. "אף אחד לא יוכל לעצור אותך. עשה מה שאתה רוצה. כמו שכבר שמעת, נמאס לי לברוח."

"סוורוס סנייפ," היד הלבנה עברה על ראש קירח וחיוור לא פחות ."או שאתה אמיץ מאוד, או שאתה טיפש מאוד. אני, אישית, נוטה להאמין באפשרות השניה."

סוורוס נשם עמוק. "מספיק. מילים חלקלקות רק מושכות את הזמן," ראשו של סוורוס התרוקן בקושי ממחשבות. כל מה שנשאר היה חלל שחור וריק. רק מחשבה הדהדה שם, מנסה לפרוץ דרך החוצה. סוורוס ידע מה וולדמורט עושה, וקיווה שישמע את מה שיש לו לומר. החיוך המלגלג סימן לו שההודעה נמסרה.

"תמות, וולדמורט?" הראש הוטה הצידה.

"זה מה שיש לי לומר. לא יותר," ואז הוא רוקן את ראשו לגמרי, עד שהפך אטום ובלתי ניתן לפריצה.

"אם מוות הוא משאלתך, סנייפ, אני השליח שנשלח כדי לקיים אותה!"

"עשה זאת, פני נחש! עשה את מה שתעשה, רק עשה זאת מהר!"

"קרושיו!"

סוורוס חסם את המתקפה, אבל בקושי רב. העוצמה שבעזרתה נדחף לחש הקסם קדימה היתה עצומה.

כשהביט בעיניו של וולדמורט הוא ידע שנגמרו המשחקים. וולדמורט אולי אוהב לשחק בטרפו, אבל באותה מידה הוא אוהב גם להרוג אותו, ואם האפשרות הראשונה בלתי אפשרית, השניה בהחלט תשביע את רעבונו.

ושוב הבזק אור ירוק.

והפעם, נדם גופו של סוורוס סנייפ לתמיד. החיים ניטלו מגופו ונשמתו פרחה לאוויר. וכך זה קרה. באמצעה של זירת הקרב על טירת הוגוורטס. מותו של סוורוס סנייפ היה שקט, ונראה היה שאף אחד לא הבחין בכך. הדי הצחוק של הלורד וולדמורט התנחלו בכל פינה.

                                           -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

נגמר...

"זה נגמר, ג'ייקוב! הכל נגמר!" לילי רצה אליו וחיבקה אותו כשעמד שם. האולם היה מלא באנשים נאנחים, משותקים ומתים. מתי המסדר סודרו בשורה לצד נערים ונערות, עיניהם עצומות ועל פניהם הבעה של שלווה שלה לא זכו בהיותם בין החיים. גופותיהם של אוכלי מוות רבים סודרו בשורה בחדר אחר. היחיד שלא נמצא היה הלורד וולדמורט, לא בין המתים ולא בין החיים.

"ג'ייקוב, ראיתי את סוורוס?" היא לא ראתה? ג'ייקוב כן. הוא ראה אותו נופל. הוא ראה את האור הירוק נמוג ואחריו- חלל.

"לילי... סוורוס... הוא מת, לילי.." האימה שעל פניה פגעה בו כמו סכינים חדות. "זה היה וולדמורט, לילי.."ועכשיו עיניהם של השניים דומעות והם מתרפקים אחד על השניה. היא בוכה על בעלה האהוב והוא- הוא על כאבה הבלתי נסבל.

"בוא. אני רוצה לראות אותו," הם נפרדו ועיניה הנוגות נדדו אל שורת המתים.

ג'ייקוב צעד מאחוריה וכשהגיעו אליו לילי התמוטטה; ברכיה קרסו ויבבה נפלטה מפיה, כשבאותו רגע עיניו של ג'ייקוב, שריצדו בלי לקלוט את המראות, חלפו על פני אישה שחורת שיער ונפוחת בטן ולידה, כשצווארה משוסע שכבה היילי. הוא יצא מהאולם בריצה, אבל לא הצליח לברוח ממראות הזוועה שאחזו בליבו ושרטו את נשמתו. הוא נתקל בגבר שחור שיער בעל משקפיים עגולים, אבל לא עצר, אפילו לא כדי להתנצל. גם הגבר המשיך לרוץ ונכנס אל האולם. כמה שניות אחר כך ג'ייקוב שמע זעקה נוראה.

ושוב הוא לא עצר, רק האט. לפניו, כתפיו רועדות ועיניו פעורות לרווחה, כרע על ברך גבר בעל שיער חום ועיניים חומות. הוא נראה זקן אך משהו בתוכו אמר לג'ייקוב שהוא צעיר, אולי אפילו בגיל של לילי.. הגבר רכן מעל לאישה זהובת שיער וידו אחזה בידה, רועדת. ג'ייקוב לא הכיר את האיש, אך משהו אמר לו לעצור ולנסות לנחמו. ולכן הוא כרע ברך לצידו נאנח ואמר, "ג'ייקוב."

האיש הרים את עיניו. "מה?"

"קוראים לי ג'ייקוב."

"אהא..." האיש המהם לעצמו משהו ואז הוסיף, "רמוס. רמוס לופין."

"מי היא היתה, רמוס?" יציבתו התערערה.

"היא- היא היתה אישתי...!" והאור הקטן שנותר דלוק בעיניים החומות, נכבה.

"אתה רוצה שאעזור לקחת אותה לאולם?"

"לא, תודה. אני אסתדר," ג'ייקוב קם במהירות על רגליו והושיט את ידו לעזור לרמוס, שהרים את עיניו ובהה בו. כך ג'ייקוב עמד שם, ידו עוד מושטת, עד שרמוס השפיל את מבטו וקם בכוחות עצמו. ג'ייקוב משך אליו את ידו.

                                           -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

רמוס לא הבין את הילד. זה היה אותו הילד שאיתו לילי רצה ונלחמה. מה הוא רוצה?

"ג'ייקוב." פלט הילד לאחר אנחה כאובה.

"מה?" רמוס התנער מתוך קהות החושים שבה היה שרוי והביט בילד.

"קוראים לי ג'ייקוב."

"אהא... מה אתה עושה כאן?" המילים נפלטו מפיו של רמוס ללא כוונה, אך נראה היה שהילד לא שמע. במהירות הוסיף רמוס, "רמוס. רמוס לופין."

"מי היא היתה, רמוס?" רמוס נרעד.

"היא-היא היתה אישתי..!" המילים הנוראות הכאיבו לו והתנגשו בו בעוצמה.

"אתה רוצה שאעזור לך לקחת אותה לאולם?" לעזאזל, לא!

"לא, תודה. אני אסתדר," הילד קם במהירות והושיט את ידו לרמוס, שהרים את עיניו. במשך כמה רגעים רמוס פשוט בהה בפניו של הילד, ולאחר מכן בידו המושטת. אחר כך הוא השפיל את עיניו וקם לבדו. הילד, ג'ייקוב, משך אליו את ידו במבוכה.

רמוס רכן אל אמילי ולקח אותה על ידיו. עיניה עוד היו פקוחות והוא כמעט נשבע שהיא עוד חיה, מביטה בו. אבל היא לא.

רמוס הלך לדרכו, מדדה תחת כובד משקלה של אמילי ועזב את הנער לבדו. לנגד עיניו חלפו תמונות מחייו.

'"לא תתפסי אותי, אם!" רמוס לופין, צעיר בשתים עשרה שנים, רץ ברחבי המדשאות, ואחריו דולקת אמילי אינגרייט, צוחקת ומושיטה אליו את ידיה.

זה היה יום היציאה להוגסמיד, וכל תלמידי השנה השלישית ומעלה בלי יוצא מן הכלל מבלים מחוץ לבית הספר בעיירה. תלמידי השנים הראשונות בכיתות, לומדים, ולאמילי ורמוס יש ארבע שעות של חופש מלילי אוואנס, מהמריבות שלה עם ג'יימס וחופש מוחלט מסיריוס הציני ופיטר. פיטר. בזמן האחרון הוא נראה אחר. הוא אוכל פחות, מה שאומר הרבה מאוד...

אבל עכשיו הוא לא חושב על דברים כאלה. הוא מרוכז כולו בלברוח מאמילי, שבאותו רגע תופסת את חולצתו ומושכת אותו אליה. היא נישקה את שפתיו...'

'רמוס לופין, כורע ברך בנשף הסיום של השנה השביעית. הוא אומנם רק בן שבע עשרה, אבל הוא יודע טוב מאוד מה הוא רוצה ואת מי. אמילי מוחה דמעה מלחיה ומחייכת חיוך נרגש. היא כורעת על ברכה לצידו ומחבקת אותו, מנשקת אותו. בכל פעם שנפרדו שפתיהם, הוא שמע אותה ממלמלת, "כן..."'

'הם נכנסים אל ביתם הקטן ואל הסלון המוכר כל כך. אמילי אוחזת בידיה את לונה, ורמוס כמעט מדלג מאושר. אמילי מניחה את לונה המכוסה מכף רגל ועד ראש בתוך העריסה שנקנתה על ידי סיריוס. הם עומדים ליד העריסה ומביטים בבתם הראשונה מפהקת פיהוק קטן. אמילי מחייכת ומשעינה את ראשה על כתפו.'

רמוס נכנס אל האולם. ראייתו היתה מטושטשת, אך בכל זאת הוא הצליח לראות את איימי בוכה, ומטר ממנה לילי. היא מלטפת את פניו של הגבר שחור השיער. ידה אוחזת בידו בחוזקה, והיא מתנדנדת כשיכורה. שיכורה מעצב. עיניו של סוורוס סנייפ היו עצומות.

וג'יימס. אותו הוא יכל לראות בבירור. לחרדתו הרבה, ג'יימס ישב על ספסל במרחק ניכר משורת המתים החיוורים וראשו טמון בידיו. רמוס מעולם לא ראה אותו בוכה.

והנה הוא. רמוס גרר את רגליו אל השורה והניח את אמילי לצד גופתו של אלבוס דמבלדור. שניים מהאנשים החשובים לו ביותר אבדו. אפילו יותר. אלבוס דמבלדור. האגדה. אלבוס דמבלדור- המושיע. אלבוס נתן לו הזדמנות שנייה. אלבוס עזר לו להגיע אל הוגוורטס, דבר שעליו חלם מאז שמע על בית הספר.

אמילי אינגרייט, שאהבה אותו כמו שאף אחד לא יכול. אמילי- אם ילדיו. ועכשיו שניהם מתים.

וסיריוס שוכב באמצע השורה.

ליבו של רמוס בכה ביחד עם גופו. בכה על מה שהיה. בכה על מה שקורה. ובכה אפילו יותר על מה שהולך לקרות.

                                           -*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*-*

איך זה קרה? למה זה קרה? מתי?

סוורוס שכב לפניה, פניו קרות וחיוורות, עיניו עצומות.

לילי היתה חייבת להשלים עם האמת. ידיו לא ילטפו אותה יותר. שפתיו לא יגעו עוד בשפתיה ועיניו לא יסרקו את פניה. כל מה שישאר ממנו בעתיד, יהיה קבר ומצבה. לילי חשבה על הילדים.

מאחוריה, רחוק מאחוריה, היא שמעה יפחת בכי. היא הסתובבה ולא האמינה למראה עיניה.

ג'יימס פוטר בוכה. בוכה כאילו עולמו חרב עליו. לילי סרקה פעם נוספת ואחרונה ועינה נעצרה עליה. עולמו של ג'יימס באמת חרב עליו. נעלם ביחד עם אשתו מרי, ובנו שעוד לא נולד. לילי קמה. היא החליטה שלערב זה בכתה מספיק. בהחלטה נחושה ואיתנה כברזל היא מיהרה אל ג'יימס והתיישבה לידו על הספסל.

"ג'יימס..." אבל שוב הדמעות זולגות. "ג'יימס, אני כל כך מצטערת."

"הוא אפילו לא נולד. לא היתה לו עוד הזדמנות לחיות! ומרי..." ג'יימס ניער את ראשו כמנסה להתנער ממחשבה מכאיבה במיוחד.

"אוי, ג'יימס, זה לא היה אמור לקרות..!" היא חיבקה אותו והוא בכה על כתפה. ושוב היא בוכה. בוכה ללא יכולת לעצור. מנחמת ומתנחמת גם יחד. היא נזכרה בהחלטה שקיבלה לפני הקרב, והיא החליטה שגם תקיים אותה.

"גם אני מצטער, לילי. על סוורוס..." ג'יימס הפסיק והמשיך כמעט מיד, "הוא באמת השתנה."

"כולנו השתנינו, ג'יימס. אף אחד מאיתנו לא נשאר כמו שהיה בהוגוורטס. המלחמה הארורה הזו שניתה אותנו. היא, ולא אף אחד אחר."

""את טועה, לילי. כל אחד מאיתנו השתנה מסיבות שונות. את שינית את סוורוס, הוא שינה אותך. כן, גם את השתנית. מרי שינתה אותי ו.. אי אפשר לומר שמרי השתנתה. היא תמיד נשארה היא. סיריוס... איימי שינתה אותו, זה בטוח."

"ורמוס?"

"רמוס?" ג'יימס נאנח. "רמוס תמיד היה שונה."

אוטומטית נדדו שניהם אל גופו של רמוס, רכון מעל לגופתה של אמילי. לילי עזבה את ג'יימס וניגשה אל רמוס.

"רמוס..." היא כמעט נבהלה כשהרים אליה את מבטו. עיניו היו אדומות ושקועות, כאילו בילה שנים במרתף חשוך ועכשיו אחרי הרבה מאוד זמן, הוא יצא אל האור.

"לילי, מה אגיד ללונה? ומה עם אוליבר?" קולו רעד ולילי ריחמה עליו כל כך. "מה אעשה בלעדיה? איך אסתדר?"

"אתה תסדר, רמוס. אני יודעת שאתה חזק. אני יודעת טוב מאוד," לילי משכה אותו אליה ולמרות שבהתחלה התנגד, הוא שקע בתוך חיבוקה ובכה. לילי הצליחה לשמוע את הכעס, העצב והיגון בתוך הבכי. אפילו פחד. "אנחנו לא נעזוב אותך. כולנו נצטרך עזרה מעכשיו. וכולנו גם נקבל אותה."

וכך הם ישבו על הריצפה. שקועים בתוך צערם, ומסביבם מסתובבים אנשים כאובדי עצות.

"רמוס. אני רוצה לצאת קצת החוצה," הם נפרדו. "לנשום קצת אוויר צח..."

קר.

זה היה הדבר הראשון שקלטה ברגע שיצאה החוצה.

לילי חיבקה את עצמה והמשיכה ללכת. מטרתה היתה עץ האשור הגדול, שמתחתיו עבר עליה כל כך הרבה. העץ נשאר כפי שהיה. לילי התיישבה מתחתיו ועצמה את עיניה בכוח. מאורעות לא חשובים מחייה עם סוורוס חלפו מול עיניה, אבל היא דחקה אותם הצידה בכוח. עכשיו זה לא הזמן לשקוע בזכרונות.

לילי נזכרה לפתע בדבר ששמעה מאלבוס. היא ראתה אותו לנגד עיניה וליבה נצבט. קולו היה שליו והיא אפילו זכרה מתי זה היה. אחרי אחת מישיבות המסדר, לילי נשארה בחדר ושאלה אותו על כישוף עתיק שמצאה באחד מספרי הכישוף העתיקים של הוגוורטס בשנתה השביעית.

זכר חיוכו של אלבוס חימם את ליבה ועיניו התכולות, שנראו כאילו הן סורקות אותה בקרני רנטגן,  העבירו צמרמורת בגופה.

"זהו קסם עתיק מאוד, לילי. כשאדם מקריב את חייו למען אדם אחר, שהוא אוהב ואיכפת לו ממנו, לחש הקסם מוטל מעצמו. אם, למשל, נילחם נגד הלורד וולדמורט והוא יתקוף אותך בקללה הורגת, אני אקפוץ לפנייך ואציל אותך. אני אמות ואת תחיי. באותו הרגע, הקסם יוטל, ללא שום סימן או אות מצדי. את תהיי מוגנת מפני כוחות שדומים לאלה שניסו להרוג אותך מלכתחילה. אם וולדמורט ניסה להרוג אותך שוב, הלחש יחזור אליו, ומכאן את בוודאי יודעת מה יקרה. ובכל זאת, לילי, אני רוצה שתזכרי. זו רק השערה...."

"זו רק השערה?" לילי זרקה את ראשה לאחור בייאוש. 'ואם כן, אלבוס, אז למה ניסית? לא קרה כלום, בזה אני בטוחה. אני לא מרגישה מוגנת. להיפך..!'

זהו זה. נראה שמעתה והלאה, אין עוד מי שיציל אותם. חברי מסדר עוף החול, ולצידם כל העולם, יצטרכו ללמוד לחיות בלי אלבוס דמבלדור. הגיע הזמן שיקחו את גורלם לידיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא