עתידנו

רון, הרמיוני ודמיאן דיברו. הסבירו לו הכל. הוא הקשיב, ואמר להם שהוא יודע לקרוא ולכתוב, אז לא תהיה לו בעיה כלל.

זה היה יום למחרת, השעה הייתה 21:30. 

"דמיאן, אני מזכירה לך שיש לי אמצעים לקחת אותך למיטה," שילבה הרמיוני את ידיה.

"עכשיו רק 21:30, מיוני! בבקשה, תיתני לי להיות ער עד עשר!"

"דמיאן, זה לא נושא לוויכוח. אני סופרת עד שלוש. אחד. שתיים..."

דמיאן עלה בריצה למעלה, סגר את דלת חדרו ונכנס למיטתו. הרמיוני נאנחה על הספה. רון יצא בשבע מהבית, כך שהרמיוני לא ראתה אותו, כי התעוררה בשמונה, והעירה את דמיאן בתשע.

הרמיוני עלתה למיטתה עשר דקות לאחר הריב-לא-ריב שלה עם דמיאן. היא נכנסה למיטתה. כמה שניסתה להירדם היא לא הצליחה. עדיין היו לה סיוטים. והיא פלדה שדמיאן ייבהל, כי היא ידעה שהיא צורחת באמצע הלילה.

היא עצמה את עיניה והן נפתחו ברגע. היא כל כך רוצה לישון, אך היא לא יכולה להירדם. ברגע שהבינה זאת, הרמיוני ירדה למטה לסלון. 

היא ישבה עד אחד עשרה. לא נרדמה, לא הרשתה לעצמה וגם לא יכלה. הדלת נפתחה, ושם עמד רון, מופתע. הוא סגר את הדלת והניח את תיק העבודה שלו על הרצפה.

"היי, מה את עושה פה?" הוא פתח את ידיו לרווחה. "את לא אמורה לישון?"

"רציתי לחכות לך. למקרה שיהיו לי סיוטים." היא חיבקה אותו. היא הניחה את ראשה על חזהו וכרכה את ידיה סביב מותניו. הוא קירב אותה אליו והניח את ראשו על ראשה.

"טוב, כדאי שנלך לישון. מחר יגיע המכתב של דמיאן, והזאטוט הקטן לא יפסיק להציק לנו."

היא התנתקה ממנו ועלתה למעלה, הוא אחריה. היא נכנסה למיטה לאחר שרון החליף את מכנסיו והוריד את חולצתו, והרמיוני לבשה את כותונת הלילה שלה. מחשבותיה נדדו לאוטר, החתול הג'ינג'י שרון קנה לה כשהיו בני 22, כשקרוקשנקס מת. החתול הג'ינג'י השעיר בעל העיניים הכחולות נמנם עם דמיאן במיטתו.

"לאן אתה חושב שדמיאן יתמיין?" פלטה הרמיוני. רון הסתכל עליה, על עיניה החומות שהתכהו בחשיכה.

"אני מקווה שלגריפינדור." הוא חייך. "לכי לישון, מיוני."

"לילה טוב, רונלד."

"לילה טוב, הרמיוני."

אבל זה לא היה הסוף. כפי שחשדה, היו לה סיוטים. גם אחרי שמונה שנים. היא שנאה את זה, שהיא צורחת באמצע הלילה, מדמיינת שבלטריקס מענה אותה, ושג'יני נבהלת וקוראת לרון שירגיע אותה. והקול שלו היחיד שמצליח להרגיע אותה, להשקיט אותה. והוא נשאר לישון לצד המיטה. 

"הכל בסדר." היא שמעה לחישות, את קולו של רון מרגיע אותה שוב. היא לא הפסיקה לזוז, כמו בפירכוסים. היא נשמה עמוק, עיניה עדיין עצומות. הוא חיבק את מותניה והצמיד אותה אליו. 

"הכל בסדר, הרמיוני. הכל בסדר."

הפרק הקודם		הפרק הבא