אורות, מצלמות ודראקו מאלפוי

כי היה לי היום הרבה זמן פנוי וכי אני אוהבת אותכן

-----------------------------------------------------

נקודת מבט - הרמיוני

זה היה הריח שהוביל אותי למטה.

הרגשתי כאילו יצאתי מחדר האמבטיה הישר למסעדה איטלקית. לא הבנתי כמה רעבה הייתי עד עכשיו. הבטן שלי קרקרה וכל מה שיכולתי לעשות זה לעמוד ליד גרם המדרגות ולנשום את הריח השמימי. אלוהים, זה הריח כך כך טוב. וזה שיגע אותי.

"את פשוט הולכת לעמוד שם כמו אידיוטית?" קול עמוק הוציא אותי מהטראנס שלי. כיחכחתי בגרוני, סידרתי את הגופיה השחורה שלי וניכנסתי למטבח. דראקו עמד ליד התנור, מחייך אליי. הוא שם מיכנס טרנינג אבל עדיין היה בלי חולצה. ניסיתי להתעלם מזה, הולכת ונעמדת ליד התנור.

"מממ," שאפתי את הריח, עוצמת את עיניי לשניה. "פסטה?"

"כן," דראקו הודיע לי די בגאווה. "פטוצ'יני קרבונרה. המומחיות שלי." היסתכלתי עליו, מהנהנת ומחייכת.

"אני מורשמת. מריח נהדר." החמאתי. דראקו חייך.

"באמת?"

"בהחלט." הושטתי יד ונגעתי בפטמה הימנית שלו, מגחכת כשמשנה את הנושא. "אף פעם לא הבנתי את הפטמות שלך."

דראקו קפץ, מזייף פגיעה. "יש בעיה עם הפטמות שלי?"

"לא, לא." אמרתי במהירות. "למעשה הן די חמודות."

שיט. שיט, שיט, שיט. אמרתי את זה בקול רם? אני לא מאמינה שהרגע אמרתי את זה. אלוהים אדירים, כמה משפיל. אני אפילו לא מחבבת אותו! אז למה אמרתי את זה?

דראקו הרים גבה, חיוך קטן עולה על שפתיו. היסתכלתי למטה. או, מיי גאד.

"חמודות?" דראקו גיחך. "את חושבת שהן חמודות?" 

"טוב, אני-אני חושבת- אני רק..." חיפשתי אחר המילה הנכונה. "הן פשוט כל כך קטנות...ו...דברים קטנים הם...חמודים." הצלה איומה, חשבתי לעצמי. נוראית. מה אני חושבת? אני פשוט צריכה לזחול לאיזה בור ולהישאר שם לנצח.

דראקו צחק, מעיף את השיער שלו מהפנים. "את שקרנית גרועה." קימטתי את מצחי, הולכת למקפיא ופותחת אותו. דראקו רק צפה בי, מבט מבולבל על פניו. הוא קרא לי עכשיו שקרנית? בסדר, אולי אני כזאת אבל אני לא אסבול שיקראו לי שקרנית. לקחתי את הפחית עם הקצפת, מורידה את הפקק וזורקת אותו הצידה.

"הרמיוני, מה את-" דראקו התחיל לדבר אבל קטעתי אותו, מכוונת את פחית הקצפת אליו ולוחצת על החלק העליון. הקצפת הקרה והלבנה ניתזת על כל הראש והבטן של דראקו. המבט שעל פניו היה שווה כל רגע. העניים שלו התרחבו, ידיו ניסו לחסום את הקצפת המתקרבת אבל לא הצליחו. חייכתי, הורדתי את האצבע מהפחית, מחזיקה את זה למטה.

"אני לא שקרנית."

דראקו פער את פיו, מנגב את הקרם מעיניו ומשיערו. "אני לא מאמין שעשית את זה."

"אבל עשיתי." הוצאתי את לשוני, מתגרה בו. "ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בקשר זה." ניצוץ של שובבות הופיע בעיניו הכסופות של דראקו ומיד התחרטתי על מה שאמרתי. הוא לקח צעד והתקרב אליי, חיוך נפל על פניו. בלעתי את הרוק שלי, לוקחת צעד אחורה.

"דראקו, אני מצטערת. בבקשה לא-" בזמן שחשבתי שהוא הולך לנסות לחטוף את הפחית ממני, טעיתי. דראקו כרך את ידיו סביב מותניי כשצרחתי, כל הקצפת שהייתה מרוחה עליו נידבקה אל בגדיי.

"דראקו!!!" צעקתי, מנסה להרחיק אותו ממני. ללא הצלחה. הידיים שלו כרוכות בחוזקה סביבי, הצחוק שלו מהדהד באוזניי. הרגשתי אותו מעלה אותי מהריצפה כשהמשכתי לצווח, צועקת עליו להוריד אותי.

"זה מגיע לך!" דראקו צחק, מוודא לנער את השיער המכוסה בקצפת בפנים שלי.

"לא! דרייק, סליחה!" התנצלתי שוב ושוב. "עזוב אותי! הרגע התקלחתי-" נפלנו. הוא בדיוק עמד להוריד אותי לריצפה כשהרגל שלי החליקה על קצפת, שולחת אותי אחורה. לשניה שם חשבתי שדראקו הולך לתפוס ולהציל אותי. טעיתי. הוא עדיין החזיק במותניים שלי, גורם לו ליפול יחד איתי. לא היה לי זמן לצעוק כי הגב שלי בריצפה חזק, חזק מספיק כדי להוציא ממני את האוויר. ואז דראקו נפל על החזה שלי בתנופה ולא יכולתי שלא לגנוח בחוזקה.

אאוץ'.

"שיט, הרמיוני. אני מצטער." דראקו התנצל הפעם. ההתנצלות שלו לא נחשבה בהתחשב בכך שהוא אפילו לא זז קצת ממני. עדיין סבלתי מכאבים. עדיין היינו מכוסים בקצפת. מתישהו בזמן המאבק שלנו, הפחית נפלה מידיי והייתה ברשותו של דראקו עכשיו. זה הדאיג אותי מאוד.

"אתה מתכוון לרדת?" נאנחתי. הכאב התחיל להעלם אבל זה לא עזר לעובדה שדראקו שקל טון. הוא לא שמן, זה פשוט שאני מקלון.

"אחרי שאני אעשה את זה." דראקו פתאום החזיק את פחית הקצפת מול פניי. הוא לחץ על זה, קצפת לבנה ניתזת על העיניים שלי, הצוואר והשפתיים. לעזאזל איתך, דראקו, חשבתי לעצמי. שמעתי את הפחית פוגעת ברצפה, דראקו מגחך מעליי.

"סורי, בייב." הוא אמר. "אבל לא יכולתי לתת לך להתחמק בקלות כזאת."

בייב. הוא קרא לי הרגע בייב? דחפתי את המחשבה הצידה, מנסה לקום ולנגב את הקצפת מהעיניים שלי. דראקו השיג אותי בזה, האגודל שלו מנגב בעדינות את הקצפת ממני. הלב שלי פרפר כרגע. זה מוזר. אני לא מבינה למה אני מרגישה ככה. אולי זה פשוט מצבי רוח משתנים. זה כמעט הזמן הזה של החודש אחרי הכל.

"דראקו..." הקול שלי נמוג. הגודל שלו עדיין על העור שלי, העיניים שלו שקועות על השפתיים שלי. הוא תמיד עשה את זה, מסתכל על שפתיהם של אנשים כשהם מדברים. הקטע הוא שלא דיברתי... אבל הוא לגמרי בהה. בלעתי רוק, תוהה למה הכל נהיה שקט פתאום. יכולתי לשמוע את הגלים בחוץ ואת השירה היפה של הציפורים. מהמרחק, אני כמעט נשבעתי שיכולתי לשמוע את הקולות של הדולפינים.

העיניים שלי חזרו לחפש את של דראקו. פתאום, הלב שלי הגיע לעצירה מוחלטת. הראש שלו רוכן קדימה, לאט אבל בטוח. אני יכולה להרגיש את הנשימות שלו על הפנים שלי באות ומתקרבות. העיניים הכסופות שלו ליד שלי. אלוהים. הוא הולך לנשק אותי. הוא לא יכול. הוא לא. הוא שונא אותי. אולי אני פשוט הוזה. הוא לא יכול לנשק אותי. הוא לא יכול-

רעש של דלת ניפתחת הפרידה בינינו. דראקו ירד ממני, לוקח את ידי ומושך אותי על רגליי במהירות. אני לא יודעת אם מה שהרגשתי היה הקלה או אכזבה. כנראה הקלה. לנשק את דראקו? זה לא יהיה נכון. אנחנו לא אוהבים אחד את השני למען השם!

העיניים שלי התרוצצו לכיוון הדלת ששם מרכוס עמד, מישהי גבוהה, בעלת שיער ברונטי ומקורזל עמדה מאחוריו. לקח כמה זמן עד שהעיניים שלו הגיעו אלינו... ולבלאגן שעשינו. הבחורה, החברה של מרכוס שאת שמה עוד לא ידעתי, עקבה אחר מבטו של חבר שלה. מרכוס סחב את המזוודות שלה, מבט סקרני עולה על פניו כשהוא סגר את הדלת מאחוריו.

"מה קרה כאן?" הוא שאל, זורק את המזוודות ליד המדרגות וניכנס למטבח. הבחורה שלו עקבה אחריו וראיתי שידו כרוכה סביב מותנה.

"הייתה לנו, אמ, תאונה." שיקרתי, הלחיים שלי מאדימות טיפה. טוב, זה היה מביך. הבחורה של מרכוס צחקה, דוחקת בחבר שלה עם ירכה ולוחשת לו משהו באוזן. מרכוס צחק, העיניים שלו נוצצות. וואו, חשבתי. הוא ניראה מאושר לידה. מאוד. תהיתי מה היא אמרה לו.

"נחמד לראות אותך, דניאל." מרכוס פלט, משנה את הנושא ומחייך אל הבחורה של מרכוס. הבחורה, דניאל, גיחכה.

"גם אותך. הייתי מחבקת אותך אבל אתה קצת מלוכלך."

מרכוס צחק. "זה קצפת."

"אני רואה." דניאל חייכה ואז פנתה אליי, מחייכת. "את חייבת להיות הרמיוני." הנהנתי, מחייכת חזרה בנימוס.

"ואת הבחורה שגנבה את ליבו של מרכוס." חייכתי. "נחמד לפגוש אותך."

דניאל גיחכה, מסמיקה קצת. "גם אותך."

"אמ, דראקו?" מרכוס קימט את גבותיו. "יש איזשהו סיכוי שאתה מבשל פסטה שרופה?" עיניו של דראקו התרחבו בהבנה פתאומית. זה הרגע שהריח הכה בי. מה שהיה פעם פסטה טעימה ומעולה, עכשיו הריח כמו אפר שרוף.

"שיט!" דראקו הסתובב סביב, מושיט יד ומכבה את הגז. הוא הרים את הסיר וזרק אותו לכיור, פותח את המים הקרים. טוב, חשבתי. הנה הלכה הפסטה. באמת ציפיתי לטעום את זה. 

"זה... חי?" שאלתי, נישענת על הכתף החשופה של דראקו. דראקו נאנח, מעביר יד בשיערו ומניד את ראשו בעצבות.

"זה הלך."

שירבבתי את שפתיי, מיסתכלת על הפסטה השרופה. "אם תירצה לשחזר את זה, אני אשמח לעזור." הצעתי, מרגישה קצת רע. אם לא הייתי משפריצה עליו קצפת, דעתו לא הייתה מוסחת. אם דעתו לא הייתה מוסחת, פסטה לא הייתה נישרפת. זו אשמתי המלאה.

"זה בסדר-" דראקו התחיל לדבר אבל לא נתתי לא לסיים.

"לא, זה לא. אני רוצה לעזור." שילבתי את ידיי, מקמטת את מיצחי. הוא נאנח שוב, מיסתכל למטה ופוגש את עיניי. קבוצת שיער נפלה על עיניו והוא הזיז אותו, לא שובר את המבט שלנו. מרכוס כיחכח בגרונו.

"הרמיוני, זה בסדר אם דניאל תחלוק איתך בחדר?"

פניתי הצידה מדראקו, מסתכלת על מרכוס. לא היססתי להנהן. באמת רציתי להיות בסביבה של עוד בת. זה יהיה נהדר. חוץ מזה, דניאל ניראת ממש נחמדה.

"לגמרי!" קראתי. "אין בעיה!"

"נהדר." מרכוס חייך, מנשק את ראשה של דניאל. היא גיחכה, מגלגלת את עינייה.

"אני רק אקח את המזוודות שלה למעלה ואנחנו נהיה בחוף אם תצטרכו אותנו." הוא עצר לפני שפנה, מסתכל ביני לבין דראקו. "אתם באמת הולכים לבשל ככה?" הוא התייחס לעובדה ששנינו מכוסים בקצפת. הסתכלתי על דראקו שוב ושנינו משכנו בכתפיים. אישית, לא רציתי להתקלח שוב. אולי אני רק אנגב את הקצפת עם מגבון ואמשיך הלאה. מרכוס רק הניד בראשו, מגחך כשהוא הוביל את דניאל למעלה. כששניהם נעלמו, שברתי את השתיקה שנוצרה בין הילד הבלונדיני לביני.

"אני אביא את המצרכים. מה אני צריכה?" שאלתי אותו, כבר מתקדמת לכיוון המקרר. דראקו כבר התחיל לחטט בארונות בזמן שאומר כל דבר שאני צריכה.

"שתי רצועות של בייקון, בצל קטן, שתי שיניי שום, חבילה אחת של פטוצ'יני," הוא עצר לשניה כשקיבצתי את כל המצרכים שהוא כבר הזכיר. "גבינת פרמזן, שמנת וביצה." הוא סיים, נעמד. הוא מחזיק סיר ומחבת, מניח אותם על התנור.

"אני אטגן את הבייקון, הבצל והשום." הוא אמר לי. "את תתקדמי ותבשלי את הפטוצ'יני." הנהנתי, עוקבת אחר ההוראות על חבילת הפטוצ'יני כשמזגתי לסיר.

"ארזת את כל זה?" שאלתי אותו, סקרנית לדעת איך היה לו בדיוק את כל המצרכים הדרושים. בהפתעה, הארי הנהן.

"אנחנו לא יכולים לאכול ג'אנק פוד כל יום, לא ככה?"

הוא ציין. העדפתי לאכול אוכל ביתי מאשר להזמין פיצה או לאכול בחוץ. אכלתי בחוץ יותר מידי פעמים. בהתחשב בעובדה שאני לא הבשלנית הכי טובה ואמא שלי בקושי הייתי איתי כדי לבשל לי. מסעדות ואוכל מהיר הפכו לאפשרות היחידה שלי. אני די מופתעת שלא עליתי במשקל. .

בזמן שדראקו טיגן את הבייקון, הבצל והשום, אני חיכיתי שהפטוצ'יני יתבשל כדי שאוכל לייבש אותו. הריח שמגיע מהמחבת של דראקו כבר מדהים. זה כאילו שיש לו מגע קסם או משהו. לא ניסיתי שום דבר שהוא בישל, אבל אני כבר יודעת שזה יהיה נהדר.

"את יכולה לשלב את הביצה והשמנת בקערת עירבוב אם משעמם לך." דראקו אמר, העיניים שלו לא עוזבות את המחבת. לא אמרתי כלום. רק פתחתי את המזווה והוצאתי קערה, תופסת את השמנת ושופכת אותה פנימה. שברתי את הביצה ועשיתי את אותו הדבר, לוקחת מזלג ומערבבת אותם ביחד. סיימתי במהירות ועמדתי בצד והיסתכלתי על דראקו שכיבה את התנור, מסיים גם.

"עדיין יש לך קצפת בשיער." התבוננתי, מחייכת קצת. זה לא היה רק השיער שלו, זה היה גם הצוואר ופלג גוף העליון. בטח לא ניראתי ממש שונה. דראקו חייך אליי בחזרה, מושיט את ידו ומכניס את אצבעו לשיער הדביק שלי.

"גם לך."

גילגלתי את עיניי, לוקחת מגבת מטבח קטנה ומניחה אותה בכיור. נתתי למים להישפך קצת על המגבת לפני שכיביתי אותם. דראקו צפה בי כשניסיתי לנגב את הקצפת מהשיער ומהגוף שלי, בתקווה לנקות את הכל. השיער שלי היה מטרה אבודה והעובדה שלא היה לי מראה להיסתכל בה לא עזרה.

"זה הכל?" שאלתי, העיניים שלי סרקו את גופי. דראקו קימט את גבותיו, מיסתכל עליי. הוא הנהן באיטיות.

"כן. חוץ מהשיער שלך."

כיווצתי את שפתיי, נותנת לו מכות קטנות עם המגבת. "אני יודעת!" הוא צחק, חוטף את המגבת ממני כדי לנקות את עצמו. התנשמתי, קצת מגחכת כשבדקתי את הפטוצ'יני. זה ניראה מוכן לייבוש אז לקחתי את הסיר ושפכתי לכיור. הרגשתי את העיניים של דראקו עליי כשייבשתי את הפסטה. תהיתי מה הלך בראשו. אנחנו עדיין שונאים אחד את השני? אחרי היום, זה אפשרי שאנחנו נהפכים לחברים? הדחקתי את המחשבה הזאת, מתרכזת על הפטוצ'יני. כשהחזרתי את הסיר לתנור, דראקו שם בצד את המגבת ולקח את המחבת שלו, שופך את הבייקון, הבצל והשום אל הנודלס. אחרי זמן מה, הוא אמר לי להוסיף את הביצה והשמנת. עשיתי את זה ושנינו נעמדו בצד, מסיימים לבשל.

"אני אקרא לך כשזה יהיה מוכן." דראקו פלט. "את יכולה לעלות ולהתרחץ." נאנחתי, פעם ראשונה בחיי שלא רציתי להתקלח.

"בסדר." נכנעתי. "אל תשרוף את זה!"

"אני לא!" דראקו צחק כשפניתי לכיוון השני. חלק ממני רצה להישאר שם ולצפות בפטוצ'יני איתו. וחלק אחר אומר לי לשמור מרחק מהילד הבלונדיני. אני לא רוצה לסבול שוב, במיוחד לא מאותו אדם. הכי טוב אם אני פשוט אשמור מרחק. למרות שבכל יום זה נהיה קשה וקשה יותר להתרחק ממנו. מה קורה כאן?

- - -

יצאתי מהמקלחת בפעם השניה היום. השיער הרטוב שלי נפל על הכתפיים שלי ואני הייתי לבושה בגופיה לבנה, צמודה. אחרי הכל, שמחתי להוציא את כל הקצפת הזאת מהשיער שלי. ירדתי במורד המדרגות, מזמזמת מנגינה אקראית כשניכנסתי למטבח. ראיתי את גויל יושב בשולחן האוכל, צלחת גדולה של פטוצ'יני מולו. הוא מהיר, חשבתי. דראקו בטח קרא לו למטה. אפרופו דראקו, הוא הגיש פטוצ'יני לשש צלחות, ניראה מאוד מרוכז.

"חזרתי." צייצתי, קפצתי מעל הילד עם העיניים הכסופות. דראקו חייך אליי, מושיט לי את הצלחת.

"בשבילך, לאב." מתעלמת מהעובדה שהוא קרא לי לאב, לקחתי את הצלחת בשימחה והתיישבתי ליד גויל.

"זה בשביל שאר הבנים?" שאלתי את דראקו. הוא הנהנן, מניח את הצלחות על השולחן ולוקח שתיים נוספות.

"אני צריך לקחת את זה למעלה בשבילם. הם שני עצלנים." דראקו גיחך ובעצם התכוון לבלייז וקראב. הוא העיף כמה קבוצות שיער מעיניו והתחיל לעלות במדרגות, שתי צלחות בידיו. השתיים האחרים הנחתי שהיו למרכוס ודניאל. כאילו כמו עם סימן, הדלת ניפתחה ושניהם ניכנסו, מצחקקים ומאושרים.

"תשתוק, מרכוס." דניאל אמרה לחברה. "אתה כל כך חצוף."

מרכוס הניד את גבותיו בכיוונה. "חצוף? אני חושב שדראקו משפיע עליי."

"בטוח." דניאל גילגלה את עיניה ונישקה את הפה של מרכוס. הסתכלתי עליהם וחייכתי. הם כל כך חמודים ביחד. רציתי את סוג המערכת יחסים שלהם. זה ניראה כמעט מושלם.

"דראקו עשה פטוצ'יני קרבונרה." קראתי להם והצבעתי על הצלחות שלהם.

"אווו." דניאל מחאה כפיים בשמחה. "כל מה שדראקו מכין מדהים. אני לא יכולה לחכות לנסות את זה." היא לקחה את הצלחת שלה והתיישבה בצד השני של גויל. מרכוס עשה את אותו הדבר, מתיישב ליד חברתו. כששניהם התחילו לאכול, העיניים שלי הציצו על הפטוצ'יני המושלם. זה הריח וניראה מעולה. לא יכולתי לחכות לטעום את זה. בדיוק ברגע שעמדתי להכניס מזלג מלא אל תוך הפה שלי, דראקו ניכנס בריקוד אל תוך המטבח. הוא התיישב בכיסא לידי, מביט בי בציפיה.

"אז?" הוא שאל.

"לא טעמתי עדיין." חייכתי, מזיזה אחורה קצוות שיער רטובה.

"אז תטעמי." דראקו אמר.

"בלייז וקראב טעמו את שלהם?" שיניתי את הנושא ממני. דראקו הנהנן.

"הם בלעו את זה כמו שני הומלסים." הוא צחקק. צחקתי, מעלה את המזלג עוד פעם אל שפתיי. עצרתי, מתגרה בדראקו כשהוא המשיך לחכות. אלוהים, הוא חסר סבלנות. עם גלגול עיניי, דחפתי את המזלג אל פי. זה הרגיש כאילו גן עדן נישפך אל תוך פי. הפטוצ'יני היה מוקרם וכל ביס שלו היה מושלם. הרגשתי את האנחות שלי מכל ביס יוצאות החוצה. זה היה נהדר.

"אז?" דראקו שאל שוב, עיניו כבר נוצצות מהתגובה שלי.

"מעולה." הצלחתי להגיד, מניחה את המרפק שלי על השולחן ונהנהת מהרגע. אף פעם לא טעמתי משהו כל כך טוב. דראקו חייך אליי, נשען אחורה בכיסא בגאווה. הוא מעולם לא ניראה כל כך מיומן. כשדראקו התחיל לחפור בצלחת שלו, אני הלכתי על מזלג נוסף של פטוצ'יני. אני לא רוצה שזה ייגמר. זה היה נפלא. אין מספיק מילים בעולם לתאר אותו. דראקו הוא באופן רשמי הטבח האהוב עליי.

"זה נהדר, דראקן" דניאל החמיאה לו, התגובה שלה דומה לשלי. מרכוס רק הנהן להסכמה. עיניי מביטות בגויל כדי לראות מה התגובה שלו, אבל הבחור הזה רק בהה בעצבות בצלחת הריקה שלו. שמעתי את דראקו מצחקק.

"יש עוד בסיר, גויל." הוא הודיע לו. גויל קפץ מכסאו והלך לעבר הסיר, שם לעצמו עוד מנה. כבר תיכננתי על לעשות את אותו הדבר. אף פעם לא אכלתי את המנה השניה שלי, אבל זו הייתה טובה מכדי לאכול רק פעם אחת.

לפני שיכולנו לסיים, דראקו נעמד, הצלחת שלו ריקה. היסתכלתי איך שהוא הלך לשים את זה בכיור, לא טורח לשטוף את זה.

"לאן אתה הולך?" שאלתי אותו בפה מלא.

"אני עדיין צריך להתקלח." הוא אמר, מתכוון לשיערו. הקצפת עדיין הייתה בשיערו. נשכתי את שפתי, מחזיקה צחוק קטן. דראקו רק חייך אליי לפני שנעלם למדרגות, משאיר אותי עם גויל, מרכוס ודניאל.

"אז, מה הולך בינך לבין דראקו?" דניאל שברה את השקט, מפתיעה אותי. העיניים שלי התרחבו ומיד הינדתי בראשי.

"כלום! למה שתחשבי כזה דבר?"

דניאל הרימה גבה, נישענת קדימה. "בכנות, הרמיוני. את לא רואה איך הוא מיסתכל עלייך?"

"דראקו לא מחבב אותי." אמרתי בהגנה. "וכך גם אני לא." עם המילים האלו, דחפתי עוד פטוצ'יני לפה שלי. אני לא מחבבת את דראקו. אני לא, באמת. אין שום דבר ביני לבינו. אנחנו רק... חברים? זה מה שאנחנו? חברים? אויבים? אני לא יודעת איזו כותרת לתת לנו יותר. ולמה דניאל מתכוונת בזה שאני לא רואה איך דראקו מסתכל עליי? דראקו לא מסתכל עליי בדרך מסוימת. הוא לא, נכון? וכשהוא רכן מוקדם יותר... אני בטוחה שהיה הסבר גם לזה. לא עמד לנשק אותי. הוא לא. אנחנו לא מחבבים אחד את השני. בהחלט לא. דראקו רק נהיה... ידידותי יותר. זה הכל, החלטתי. אולי הוא הבין איזה חרא הוא היה קודם ועכשיו הוא מנסה לכפר על זה. אבל אנחנו בהחלט לא מחבבים אחד את השני. אנחנו לא יכולים.

אנחנו יכולים?

הפרק הקודם		הפרק הבא