כוח הקסם היהודי

בס"ד

הפרק מסופר בגוף שני. לא ראשון. לא שלישי. הפרק מדבר אליך באופן אישי. מכיוון שגוף שני הוא או זכר או נקבה, הפרק הזה כתוב פעמיים - פעם אחת לקוראים ופעם אחת לקוראות. לכן, קוראות יקרות, אם אתן רוצות לקרוא את הפרק שכתוב בלשון נקבה, זה מופיע כבר עכשיו בפרק הבא. קריאה מהנה!
ובאשר אליכם, קוראים בנים, הפרק שלכם מתחיל עכשיו. קריאה מהנה!

קסטלוברושו. או אולי זה בכלל קסטלוברוחו. זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהחלטתם, אתה ושאר חברי הקבוצה, שבזמן שהילל, ענבר, עומר ורומי הולכים למלון ההוא, אתם תלכו לקסטלוברושו בכבודו ובעצמו.

המקום נראה כמו מקדש שעשוי מאבן מוזהבת. טוב, ככה אמרו לך. אתה לא ראית את המקום הזה מעולם. רק אמרו לך להיזהר מהקאייפורה, שומרי בית הספר שהם קטנים, פרוותיים ושובבים, אבל לא נתקלתם באחד כזה עדיין. אתה מרגיש בטח יותר כשאתה מביט באנשים ההולכים סביבך. שיר, למשל, נראית כאילו היא יודעת מה היא עושה. עדנה, הידע שלה הציל אתכם בעבר כשהתעמתתם עם לילית. כשאתה מביט בכל השאר אתה מבין שאתה בידיים טובות. אבל משום מה, כשאומרים לך שהגענו למקום ואתה רואה רק כמה חורבות עתיקות, אתה לא מבין. זה בית הספר?

"שניכנס?" אתה שואל, "זה בטוח?"

הם מהנהנים ונכנסים ואתה רץ אחריהם כדי להדביק אותם. המקדש הזה נראה כאילו הוא היה בעבר פירמידה מפוארת, אבל חלק גדול מהמשולש האפרורי שהוא היום נראה חסר משום מה. אתה בולע רוק ומדחיק את תחושת חוסר הביטחון. הכל יהיה בסדר כל עוד אתם יחד.

כשאתה נכנס לתוך המבנה אתה נושם לרווחה שהוא לא קרס עליך. אחר כך אתה גם מתפעל מהיופי של המקום, שלמרות שהוא נראה חרב מבחוץ, מבפנים הכל מצופה שיש לבן ומבריק. עם זאת, יש למקום מראה קצת מטולא כיוון שחלקים מהשיש הוחלפו ביהלום. אבל עדיין משהו לא מוצא חן בעיניך. אמנם המסדרון הארון והגדול שנכנסתם אליו יחד משרה אווירה של הוד והדר, אבל למה אין נפש חיה? איפה כל התלמידים?

"קצת מוזר, לא?" אתה שואל וההד שלך עונה לך.

"קצת מוזר, לא? לא? לא..."

אתה מסתובב לאחור ולא רואה אף אחד מחברי הקבוצה. אולי הם התקדמו מבלי ששמת לב? אתה מחליט להתקדם גם אתה. ההד שלך עדיין נשמע, וכל צעד שאתה עושה רק מגביר את הרעש שעד מהרה הופך לבלתי נסבל. אתה מנסה לשלוף שרביט ולהטיל לחש משתיק אבל הידיים שלך הפכו כל כך כבדות פתאום. ואתה שם לב שקשה לך יותר לבצע את פעולת ההליכה הפשוטה של להרים רגל, להזיז אותה כמה סנטימטרים באוויר ולהוריד אותה בחזרה לקרקע. יותר קל לגרור את הרגליים. זה גם מרעיש פחות. וגם הרצפה נראית פתאום קרובה כל כך ומזמינה. למה היא מתקרבת אליך במהירות כזאת?

בום

בסדר, קורה שנופלים. זה באמת לא נורא. קצת כואב לך באיזור האגן. אתה מנסה להתרומם ולהיעמד. עכשיו זה פחות קשה. טוב, זה היה ממש מוזר, לא? משום מה המקום הזה ממש משך אותך אליו. אתה מצליח להיעמד סופסוף ומתחיל להתקדם. ההד פחות חזק משהיה קודם. אבל יש רעש אחר שמפריע את מנוחתך. אמנם אין נפש חיה מסביב, לא אדם או חיה מלבדך, אבל עדיין יש רעש משונה במקצת.

עברת את המסדרון ההוא סופסוף ואתה מתחיל לשוטט ברחבי המקום הגדול ההוא שנראה כמו ארמון מבפנים. עדיין לא מצאת אף אחד מחברי הקבוצה. אתה משוטט בטרקלינים ובאולמות שגם הם מצופים שיש לבן ובוהק ומטולאים ביהלום שמאיר כמו השמש. זה לא מוצא חן בעיניך ולכן אתה שולף את מכשיר הטלפון שנתנו לך ומחייג לאחד האנשים שנכנסו איתך לקסטלוברושו, אם זה באמת קסטלוברושו...

לדאבונך, אין קליטה במקום הזה. אתה זוכר שאמרו לך במפורש שזה טלפון לוייני ואמורה להיות לו קליטה בכל מקום. מה זה אומר על איפה שאתה נמצא עכשיו? שזה לא מקום? אז מה זה כן?

אתה מתפעל מהיופי של המקום, אם כי הוא ריק לגמרי. ובכל זאת אתה עדיין שומע את הרעש המשונה הזה, כמו מוזיקה רחוקה ומסתלסלת. אבל יש משהו מלחיץבמוזיקה הזאת. זה נשמע כמו מקהלת קולות נמוכים ומאיימים, כמו של כל הנזירים המפחידים האלה שמופיעים בסרטים ההוליוודיים האלה שיש בהם כנסיות ומנזרים. ועדיין אין כאן איש.

"אין כאן אף אחד?" אתה זורק לחלל האוויר.

"אין כאן אף אחד..." עונים לך אלפי הדים עמומים. אחרי ההדים אתה שומע את יבבת הרוח, כיבבת ילדים עזובים ומעונים. זה לא מוצא חן בעיניך ואתה פשוט מתכווץ בפינה של החדר בו אתה נמצא, רועד מאימה.

"זה לא קסטלוברושו!" אתה צועק, "זה בפירוש לא קסטלוברושו!"

"שו...." עונה לך ההד המאיים ההוא, ואז הטלפון שלך פתאום מצלצל.

אלויהם אדירים, הטלפון מצלצל. איך זה יכול להיות בכלל?

אתה מוציא את הטלפון מהכיס ועונה.

"הלו?"

אתה שומע צחוק צרוד, נמוך ומצמרר.

"הא הא הא הא הא".

"מי זה?" אתה צועק.

הצחוק נשמע שוב.

"הא הא הא הא הא".

"עזוב אותי!" אתה צורח, מנתק את הטלפון, ומשליך אותו לקצה החדר.

ואז אתה שומע שוב את הצחוק.

"הא הא הא הא הא".

אתה נעמד.

"זה המקום הזה," אתה מחליט, "הוא משחק לי במוח."

אתה לא מוותר ומנסה להתקשר למישהו אחר מהקבוצה שלכם. אתה מתקשר לשיר.

להפתעתך, היא עונה.

"איפה אתה?!" היא שואלת.

"אני?" אתה עונה לה, "בקסטלוברושו, כמובן! כבר שעה אני מסתובב פה! איפה את?"

"זה לא יכול להיות," עונה שיר, "באיזה חדר אתה?"

אתה מתחיל לתאר את מה שאתרה רואה בחדר הזה.

"יש לו תקרה קמורה, נברשת לבנה יורדת ממנו, הרצפה נראית כמו לוח שחמט עם משבצות שישיות ויהלומיות, ועל הדלת כתוב-"

"-רק הרוח והלום מארמון היהלום," אתה שומע את שיר משלימה אותך. אתם באותו החדר. אז איך אתם לא רואים אחד את השני?

"רק הרוח והלום מארמון היהלום..." אתה שומע את אותם קולות לוחשים ומאיימים ששמעת מקודם. זה לא ההד שלך או של שיר.

"זה ממש לא מוצא חן בעיניי," אתה אומר לה, "איך אנחנו יוצאים מפה? אני חשבתי שאתם בפנים אז נכנסתי עוד-"

"-אבל הלכת לאיבוד," השלימה אותך שיר, "אני מבינה, זה קרה גם לי. טוב, בוא לפחות נישאר יחד על הקו כל עוד אפש-אההה!!!"

"שיר? שיר!" אתה צועק לטלפון, אבל השיחה מתנתקת.

טוב, לפחות זה נשמע ככה, אבל אז אתה שומע עוד מישהו מנתק. מישהו שהוא לא אתה או שיר.

אתה מביט בצג הטלפון. הצג מאוד דליל. אפילו צבעים אין בו. אבל יש בו סימן של הודעה קולית. מי השאיר לך אותה? אולי האדם שצותת לשיחה שלכם? אולי זה יכול לעזור לכם להבין איך יוצאים מהמקום הזה, ביחד? כי לא נראה שבניהו נמצא פה בכלל אז אין מה לבזבז.

אתה מחייג לתא הקולי ומאזין להודעה שנמצאת שם.

"אם אתה שומע את ההודעה הזאת," אתה שומע קול גברי בוקע מהטלפון, תתחיל לרוץ! הם מגיעים!"

ואז הקול הזה מתחיל לצחוק בהיסטריה.

אתה מכיר את הקול הזה. זה הקול שלך. מתי הספקת להקליט את ההודעה הזאת?

רעש חזק של חריקה צורמת נשמע מהמרחק ואתה מתחיל לרוץ. לדאבונך אתה שומע צעדים מתחילים לרוץ אחריך, מלווים בצחוק פראי, עולה ויורד.

"הוהו! מדוע אתה בורח מפני?" אתה שומע את בעל הקול צוהל.

אתה מכיר את הקול הזה. בליל אמש, כשישבתם סביב האש וסיפרתם כל אחד מחברי המשלחת את מה שעבר עליכם עד כה, באחד הסיפורים הוזכר השד הזה, או כמו שנעמה הגדירה אותו, "אל תסתכל עליו! אתה תיכנס לוורטיגו. אתה תשתגע לעולמי עד."

"רק תסתכל עליי לרגע, ואפסיק לרדוף אותך..." ממשיך לומר הקול. הוא נהיה סהרורי יותר, שקט יותר, מסתורי יותר.

אתה נעצר ואתה לא יודע למה. גם צעדיו של השד מפסיקים להישמע. אבל אתה שומע את הנשימות שלו.

"אתה כל כך קרוב..." הוא אומר. אתה מרגיש את הנשימות שלו על ערפך. להבל הפה שלו יש ריח מפתיע של גומי, כאילו הוא ניפח עשרים בלונים לפני שדיבר איתך.

"הבט בפניי," אתה שומע אותו קרוב. אתה מרגיש את היד שלו נוגעת בעורף שלך. למה יש ליד שלו מרקם מוזר של משי? איך הוא נראה?

"מי אתה?" אתה שואל.

השד עונה. שמו זהה לשמך. ואז הוא מוסיף, "לפחות אחד מהם. נו? אתה מביט בי?"

ומה כבר יקרה אם תביט בו? אתה תביט בו רק בחטף, לשנייה אחת ודי.

"הכל פנטסטי, נו?" הוא אומר לך. המשפט הזה מעיר אותך פתאום. למה שתרצה להביט בו? אתה תיכנס לוורטיגו, או מה שנעמה אמרה לך בזמנו. והמשפט הזה, "הכל פנטסטי," למה הם אומרים אותו כל הזמן? מה זה אומר?

אתה עוצם את עיניך ורץ הלאה משם. השד כבר לא נשמע. יכול להיות שהוא נעלם? האם תאזור אומץ ותסתכל אחורה?

לא. אתה ממשיך לרוץ.

אתה יודע שהמקום הזה עושה הכל כדי לשחק לך במוח. לכן, כשאתה מגיע לאותו חדר שבו היית קודם לכן, אתה עוד מבין מה קורה סביבך. אבל כשאתה רואה את גבה של הדמות הנמצאת בחדר, אתה מבולבל. אתה מכיר את האדם שעומד מולך. אתה מזהה את הגלימה שהוא לובש. שיערו הוא השיער שאתה רואה בכל בוקר במראה.

זה אתה.

אבל האדם הזה נראה די נינוח. אתה לא היית כזה. היה משהו שהרתיע אותך. מה זה היה?

ההודעה הקולית! כמובן!

אתה מקליט אותה ושולח אותה לעצמך. איכשהו זה מגיע אל האדם שנמצא מולך. הוא מאזין לה ומתחיל לרוץ. אבל למה? אין שם שום דבר! אולי יש משהו שהוא יודע ואתה לא?

"מדוע אתה בורח מפניי?" אתה שואל ומתחיל לרדוף אחריו, "רק תסתכל עליי לרגע, ואפסיק לרדוף אותך..."

אולי אם הוא יסתכל עליך הוא לא יבהל, כך אתה חושב. אתה עדיין לא מבין מה בעצם קורה פה.

וזה עובד. האדם שמפנה את גבו אליך נעצר. אתה מתקרב אליו.

"אתה כל כך קרוב..." אתה אומר לו, "הבט בפניי."

אתה מושיט יד לגעת בעורף שלו. היד שלך נראית צמרירית משום מה, וזה מעורר בך מחשבה - האם אתה השד המסתורי ההוא? אם כך, אסור לו להביט בך!

אבל האדם שלפניך כבר מסובב את ראשו. עוד רגע ויביט. והרי הוא אתה, מה יקרה לך ברגע שתסתכלו זה על זה?

אתה עוצם את עיניך.

"מדוע עצמת?" אתה שומע את האדם שלפניך אומר, אבל לא בקולך. לא. זה באותו קול סהרורי ומטורף של השד ההוא.

"והיית כל כך קרוב... אתה כבר לא פנטסטי!" הוא צועק עליך, "אתה לא פנטסטי בכלל!"

וכשאתה שומע למי הוא קורא, הלב שלך נשבר.

"לילית!" הוא צועק, "מצאתי את אחד האנשים שמנסים להפיל אותך!! האנשים שחטפו את בנו של אשמדאי!"

אתה שומע משק כנפיים מתקרב. כנראה זו לילית. אבל איך תילחם בה, והרי אסור לך לפקוח עיניים?

אתה מנסה לשלוף שרביט. לדאבונך, דש הלימה שלך ריק.

"מחפש את זה?" אתה שומע את השד אומר. אתה מניח שהוא אוחז בשרביט שלך. אתה צועד, זועם, לעברו. ואז אתה מרגיש מקל קטן, גלילי וחלקלק תחת רגליך. אתה מחליק עליו ונופל עם הפנים מטה, כשנוזל חם ממלא את פניך. פתאום להכל יש טעם מתכתי משונה, ולמרות שאתה עוצם עיניים אתה רואה אדום חזק ובוהק.

נפלת על השרביט שלך.

"עז'בו אות'י!" אתה צועק. הדיבור שלך לא ברור כי כל הפנים שלך מלאות בדם. אתה לא יודע מה בדיוק גורם לדימום בפנים שלך, מה נשבר או מה מדמם, אבל זה לא מעניין אותך.

"אנחנו לא עשינו כלום, אתה זה שנפל," עונה לך השד. משק כנפיה של לילית עדיין נשמע במרחק.

"אנחנו עומדים לנצח אותך מבלי לעשות דבר! הא הא הא!" צוחק השד ההוא את צחוקו הפראי.

"אני רררק ררררוצ'ה לצ'את' מכככאן!" אתה מנסה לומר בפה מלא דם. אתה מרגיש שכמה משיניך חסרות פתאום.

"אז למה נכנסת?" צוהל השד.

"כי רררצ'ית'י להגיע ל.. ל... קשת'לו...קשת'לובבברררושש..." אתה מנסה לומר את שם בית הספר.

"אני לא אדע אם לא תגיד לי!" צוהל השד ההוא. אתה יכול לשמוע את החיוך הפראי על פניו. אתה מתאר לעצמך כיצד הוא חושף חיוך מלא שיניים מחודדות ולבנות. אבל אסור לך להביט בו.

"נננ...נו כבר!" אתה מצליח לומר.

"הא הא! אתה ממש מצחיק!" אומר השד, "אתה תהיה מוצג נהדר בתיאטרון הבובות שלי!"

"ת'יאט'ררררון-מה?!" אתה מנסה לומר.

"הנה, במקום השיניים החסרות נשים לך כמה לבני לגו," אתה שומע אותו אומר, ומרגיש שבמקום שבו אין שן מוכנס משהו אחר, כואב וחזק, עשוי פלסטיק.

"ובמקום האף שלך, שכבר לא נראה כמו אף אחרי שנפלת..." ממשיך השד לדבר. אלוהים, מה קרה לפרצוף שלך?

"נשים את זה! האהאהא!" הוא צוחק. אתה מרגיש משהו עגול וצמרירי מושם לך במקום של האף.

השד לוחץ על האף פעמיים.

"ביפ! ביפ!" האף צופר בהתאמה ללחיצות.

"העיניים שלך, מה נשים במקומן?" הוא ממשיך, "אה! איפה ערכת כלי התפירה שלי?"

אוי לא. מה הוא מתכנן?

"כפתורים! כן! נתפור לך כפתורים! אחד ורוד עם נצנצים, ואחד סגול עם פיות! אבל איך יהיה מספיק מקום לכפתורים האלה?"

אתה שומע רעש של מקדחה מסתובבת באיזשהו מקום. הוא מתכוון לקדוח לך את החורים לתוך הראש? איזה מן שד פסיכי הוא?

"כן..." אתה שומע את את השד מתלהב ואת המקדחה מתקרב. ריח חזק של בלונים מגיע אליך ואתה מרגיש משהו נצמד ללחי שלך. אבל אתה שוכב על הרצפה כל הזמן הזה, מה זה יכול להיות?

משהו צמרירי מגיע ונצמד לפה שלך. אתה מוציא לשון כדי לחוש בעזרתה מה זה הדבר הזה, ויש לזה מרקם מעניים של גומי. כאילו יש לך בלונים ליד הפה.

"היהיהי! זה מדגדג! עזוב לי את הרגליים!" צוהל השד ההוא.

זהו זה. אתה יודע מה לעשות. אתה נועץ את השיניים שלך, גם השיניים האמיתיות וגם שיני הלגו, ברגלו של השד.

בום! טראח! מה קרה? הבלון התפוצץ, הבלון נקרע.

"לא!!! הרגל שלי!!! מה אתה עושה?! בקצב הזה, אני אפילו לא אמכור אותך בחנות העודפים שלי! אתה תהיה בובה מגעילה! ילדים יחלמו עליך בלילות ויקומו שטופי זיעה קרה! אתה לא תהיה מצחיק! לא!" צורח השד. מה עובר על השד הזה? הוא סוג של ליצן?

"אא-א-אל ת'בכה, שד', אל ת'צ'ט'עררר, לא נקנה לך בלון אחר!" אתה אומר וצוחק מהבדיחה של עצמך.

"זה לא מצחיק! אני נופל! לא!!!" אתה שומע אותו אומר, "הנעליים שלי! זהו זה! על הנעל שהרסת לי אני אהפוך אותך לנעל!"

רגע, נעליים? מה? על מה השד/ליצן הזה מדבר? אתה מריח משהו שונה לחלוטין עכשיו, וזה ריח של עוף.

כמובן! הוא שד! יש לו רגלי תרנגול!

אתה מרגיש את הטופר בקצה אחת מאצבעות הרגליים שלו חורך את עור פניך, חודר אט אט עמוק יותר ויותר בבשרך החי.

"ת'פשיק את' ז'ה!" אתה צועק בפה מלא דם ולגו.

"לעולם לא! אתה תהיה בובת זוועות! אף אחד לא יצחק כשיראה אותך!" השד צועק. הוא כבר לא צוהל, ולא מזמין אותך לשחק איתו. אבל הוא עדיין אותו שד, והוא שוב טועה ומקרב את רגלו לפיך.

הפעם הנשיכה הייתה מהירה וכואבת יותר. השד אפילו לא מספיק לצעוק. הרגל נעלמת.

"אתה יכול לפקוח את העיניים," אומר קול נשי. ולא, זה לא קולה של לילית.

"זו אני, נעמה," אומרת בעלת הקול.

אתה מהסס ופוקח את העיניים. אתה עדיין שוכב על הקרקע, אבל לא על קרקע של שיש ויהלומים אלא על אדמת הג'ונגל הבוצית. שיירת נמלים צועדת לתוך פיך הפעור.

"עמוד," פוקדת עליך בעלת הקול. אתה נעמד ורואה את נעמה מולך. אתם עומדים באמצע הג'ונגל, כאילו הארמון המשונה הזה מעולם לא היה.

"הבסת את השד, אך לא לנצח," מסבירה נעמה, "הוא ישוב וירדוף אותך עד שישיג אותך או עד שתביס אותו אחת ולתמיד. אתה מסומן."

היא מחווה במבטה על שורש כף ידך הימנית. אתה מביט בפרק היד ורואה ציור, או אולי זה בכלל קעקוע, של פרצוף מחייך.

"מה זה?" אתה שואל ומנסה למחוק אותו בעזרת רוק מפיך. הציור לא זז ולא נמרח, אבל הפרצוף המחייך כבר לא מחייך אלא קצת מוטרד.

"אתה לא יכול למחוק את זה," מסבירה נעמה, "כך השד הזה ירדוף אותך לנצח. אני לא יודעת מה הבעת הפנים הזאת מסמלת ובהתאם למה היא מתחלפת, אבל..."

אתה לא מקשיב לה. אתה בהלם מזה שדיברת בצורה רגילה, בלי הפרעות. אין דם בפיך, כל שיניך שלמות. האף המוכר שלך במקום והעיניים רואות טוב יותר מאי פעם. אתה בריא ושלם.

"עכשיו תקשיב לי," מפצירה בך נעמה, "אם הייתם מגיעים לקסטלוברושו המצב רק היה יותר גרוע. לכן הבאתי אתכם לביתו של קורידון."

"קורידון?" אתה שואל.

"זה השד הזה ששיחק בך," אמרה נעמה, "השד שאסור להביט בפניו."

"למה עשית לנו את זה? למה הפרדת אותנו?" אתה שואל.

נעמה מביטה בפיסת קלף שנחה בידה ונאנחת. "זה חלק מהטבע שלי. אני, כשדה, לא מסוגלת לעזור, למרות שאני רוצה. כשאני מנסה לעשות טוב אני מוכרחה לעשות רע גדול יותר. זה חלק מהיותה שדה מזיקה."

אתה מביט בה ברחמים. היא רק רצתה לעזור, המסכנה.

"הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות," אתה אומר, לא מתרצה.

"אני הגיהינום," נעמה עונה, "אז אני מניחה שזה נכון. ולכן הגעת לכאן. שדים הם מזיקים מטבעם, ולכן כל פעולה אותה אני עושה גורמת לרע. אבל עברת את הסבל שהיית צריך לעבור, ולכן כעת אתה זכאי לקבל את מה שבשבילו התמודדת עם קורידון."

אתה מביט בנעמה במבט שואל. היא, בתשובה, מניחה בידך פיסת קלף.

"שם נמצא המפתח," אומרת נעמה, "המפתח לצופן. הבאתי לחבריך, הילל, עומר, רומי וענבר, את הצופן שמסביר איפה בניהו נמצא. אבל הם לא יכולים להבין את הצופן בלי המפתח."

אתה מביט בפתק שנעמה הביאה לך. רשומים עליו כמה מספרים.

"איך זה מפתח?" אתה שואל, "איך זה יעזור לי לגלות משהו? איך זה מפענח את הצופן?"

"כשתחברו את הצופן והמפתח תגלו," אומרת נעמה ונעלמת. אתה מביט שוב בפתק שקיבלת, מנסה להוציא ממנו משהו נוסף. אבל כל מה שכתוב בו זה רצף המספרים הבא:

789 1038 1427 456 6 272
103 407
131 1216
166 49 467 1042 707
185 783 1044 1045
208 69 1041
211 1372 470

ואין לך שמץ של מושג מה זה אומר. אפילו הפרצוף שעל שורש כף ידך לא מרוצה.

הפרק הקודם		הפרק הבא