הבית החמישי // גמור

בבקשה מכם, תתעלמו מכל החורים בעלילה והדברים הלא הגיוניים, אתם תבינו הכל בהמשך הסיפור.

הרגשתי דמעה זולגת מבין עיניי.

כאילו זוחלת החוצה.

רציתי כל כך לקפוץ עליו בחיבוקים.

להראות לו שאכפת לי ממנו.

הרגשתי את אגודלו מלטפת את פניי בעדינות ומוחה את הדמעה.

ואז?

שפתיו נצמדו אל שפתיי, לנשיקה סוחפת ואמיתית.

אבל לא החזרתי.

התנתקתי.

שמעתי מתכת מרשרשת לידי, ואז כאב חד פילח את ידי.

"אווץ'! משוגע! מה אתה חושב שאתה עושה?", שאגתי וליטפתי את היד הכואבת.

"ידעתי שאת ערה", הוא אמר, "הסכין היתה רק תכנית גיבוי אם הנשיקה לא תעבוד, אני מבטיח".

הוא הראה לי את הסכין המגואלת בדם שבידו ואז שם אותה בצד וחבש אותי.

"אלבוס", אמרתי.

"מה?".

"מה קרה לי?".

"אחחח, סיפור ארוך", הוא אמר והדביק את התחבושות.

"יש לי זמן", חייכתי, "אוף, אני לא יכולה לחכות", אמרתי וקפצתי עליו בחיבוק.

הוא ליפף את ידיו הרחבות סביבי וקבר את ראשו בכתפי.

הרגשתי דמעה על חולצתי ופה כבר שיחררתי אותו.

"טוב, אז את כבר כאן חודשיים, ובזמן הזה כבר ניצחתי את התחרות", הוא אמר, מנסה להתאושש מכל מה שקרה עכשיו.

"וווהווו!", הרמתי את ידיי בהרעה אבל אז נזכרתי שהוא חתך לי את היד לפני כמה דקות וממש כואב לי.

"וכשאת, אממ", הוא היסס, "כשאת עשית את מה שעשית, היה מין ערפל שחור שהציל אותך, שחסם את הקסם".

הייתי המומה.

"ו....?", שאלתי וניערתי אותו.

"אבל אחד המורים זיהה את זה כאוכל מוות שהציל אותך, למרות שהם די מתים", הוא אמר בגאווה.

"אויש, מטומטם", אמרתי, לא מתייחסת לכל פרטי המידע המאוד מאוד מאוד חשובים שהוא נתן לי.

"אבל עדיין, בגלל שערפל הוא לא כל כך אטום, קיבלת חלק מהקללה, אבל לא במלואה, אז זה גרם לחוסר הכרה של חודשיים".

"אוקיי, וואוו".

"וואוו לגמרי".

"לא חשבתי שזה אפשרי".

"אף אחד לא חשב שזה הגיוני".

ניסיתי להתרכז בכל פרטי המידע ולגלות מי האוכל מוות שאכפת לו מהחיים שלי.

אבל העיקר שאני חייה.

כן. העיקר.

בטח הרבה מכם לא הבינו מה קרה בפרק הקודם:

כל הפרק "מחשבות" הוא כשמיי בתרדמת (קומה) וחושבת שהיא מתה, והשורות האחרונות הן כשהיא כבר ממש מתעוררת אבל לא מבינה מה קורה.

וכן, יהיה המשך.

וכן, זה לקראת סוף הסיפור.

יהיו לסיפור מקסימום 20 פרקים.

xo.

הפרק הקודם		הפרק הבא