האהבה החדשה-ישנה שלי

נ.מ. ניקו

אז אני במחנה. ואיכשהו אני מתחמק מפרסי. מתחמק מלהיות איתו לבד.

למרות שתאליה אומרת לי שהוא מרגיש יותר טוב כשהוא נמצא בקרבתי, ואני מניח שהיא צודקת.

אבל כל פעם שהוא מתקרב או מחייך אלי, אני מרגיש אשמה עצומה.

ישבתי על שפת האגם, משכשך את רגלי במים.

כולם היו בביתן אפולו וראו סרט כלשהו.

 לפתע ראיתי תנודות במים ומתוכם יצא גוף, שמיד שייכתי לפרסי.

"ניקו!" הוא חייך ויצא מהמים.

"היי" מלמלתי וקמתי מהמזח, מתחיל לנעול נעליים.

"אל תברח." פרסי אמר. "אני רוצה שנדבר."

"אין על מה לדבר. אני לא רוצה לפגועבך שוב." אמרתי והישרתי מבט לעיניו הכחולות.

"יש המון דברים לדבר עליהם. שב." הוא ציווה והתיישב, מושך אותי למטה איתו.

"אבל..." ניסיי להתנגד.

ויתרתי מיד כשראיתי את הפרצוף של פרסי והתיישבתי.

"אני רוצה להגיד לך שאני.. סולח לך. כלומר.. לא לגמרי, אבל מספיק בשביל להגיד שאני אוהב אותך." הוא אמר ברצינות ואני הסמקתי.

"אני מבין.." מלמלתי. "אני גם אוהב אותך, אבל אני לא ממש מצליח לסלוח לעצמי."

"אני אגרום לך לסלוח לעצמך.. רק בבקשה תגיד שאתה רוצה שנהיה ביחד." מעולם לא ראיתי את פרסי מתחנן ככה למשהו.

"אני...אני רוצה."

פרסי התקרב אלי, ונישק אותי עמוקות.

"אני אוהב אותך, ניקו די-אנג'לו"

"גם אני אוהב אותך." עניתי לו והנחתי את ראשי על כתפו

הפרק הקודם		הפרק הבא