כול מה שאני צריך זה אותך.

כמעט סוף הלימודים אז יש יותר זמן לכתוב. 

אני כבר אומרת שרוב הקיץ יהיה קשה לי לכתוב כי אני יהיה במחנה לחודש באמצע הרי הרוקי האמריקים, אז לא יהיה לי מחשב, טלפון, קליטה....

אז זה לא שאני נוטשת, אני רק לא יוכל להיות באתר.

נ.ב. אני אנסה לפרסם עוד פרק שבוע הבא, 

"לא, אין סיכוי" אמר ניקו. היינו בדרכינו חזרה למחנה.

"אני יודע שאתה לא אוהב מסיבות, אבל זה סוג של חובה. אחרי הכול המחנה נתן לנו את הבית..." התלוננתי.

"מה שאתה אומר זה שנארגן מסיבת "כניסה לשכונה" וניתן לכול המחנה לבוא? אתה יודע שזה כולל את ילדי הרמס, אל תהיה מופתע אם נעלמת לנו מנורה או ארון.."

"אז זה כן?" שאלתי, יודע את התשובה

"לא... אני לא רוצה את כולם מחטטים לנו בבית." אמר בכעס.

"אתה יודע מה, מה אם נזמין רק את פרסי ואנבת' לארוחת ערב. צריך להזמין את כול המחנה, רק את מי שגר ברחוב שלך, וכרגע זה רק פרסי ואנבת'." אמרתי בעיניי כלב שידעתי שניקו לא יוכל לסרב.

"בסדר" אמר ללא התלהבות.

החזקנו ידיים וירדנו את השביל לבית שלנו. לכול אחת היה שקית ביד. היינו צריכים כמה מצרכים בסיסיים שהמחנה לא נתן לנו. כמו נייר אלומיניום או דבק או מספריים, היינו צריכים גם כמה פירות וירקות שלא גידלנו במחנה.

"בוא נלך לשאול אותם," אמרתי בהתלהבות ברגע שהנחנו את השקיות בשולחן במטבח.

"לא, זה רעיון שלך, אתה הולך לבד. אני צריך לסדר את האוכל." אמר מוציא תירס משומר.

"למה קנינו את זה?" שאל אותי והיד שלי כבר הייתה על הידית.

"כי זה מוצר שיכול להישמר להמון זמן". אמרתי יוצא מהבית.

חציתי את הרחוב לכיוון הבית של אנבת' ופרסי. הבית שלהם היה שונה מהבית שלנו, אנבת' תכננה כול בית בנפרד מה שמתאים לדייר. שלהם היה בית 3 קומות אבנים אדומות וגג מעץ, קצת יותר גדול משלנו אבל זה רק בגלל שפרסי רצה קומת בנים בשביל עצמו.

דפקתי על הדלת שלהם ולאחר שניה ראיתי את העין של פרסי מציצה דרך החור של הדלת. הוא פתח אותה. וקרא "אנבת', זה רק וויל."

"הי פרסי, היי אנבת'"  נופפתי כשראיתי אותה חוצה את המסדרון, שניהם לבשו חולצות טריקו ופתאום הרגשתי מטומטם לובש את חולצת המחנה שלי.

"הי וויל, הכול בסדר? איך הבית? הוא בסדר?" שאלה בקול ידידותי לחוץ.

"הוא מושלם, תודה אנבת' באמת זה הבית המושלם. אני וניקו אף פעם לא נוכל להודות לך יותר באמת."

"תודה" אמרה וחיבקה את המותן של פרסי.

"אם מדברים כבר על הבית, רציתי לשאול אתכם אם אתם רוצים לבוא לארוחת ערב אצלנו הערב? זה סוג של מסיבת כניסה לשכונה . אבל בגלל שאתם היחידים ברחוב אז זה יהיה יותר "מסיבת כניסה לבית." ואז הוספתי "וכן שאלתי את ניקו לפני זה."

פרסי חשב לרגע, האצבע שלו שחקה בשיער של אנבת'. אנבת' עשתה תנועה של כן אם הראש רק מביטה בפרסי, פרסי נראה אבוד בעיניים שלה והרגשתי ממש לא נוח, כאילו אני נכנס לתוך "רגע" שלהם. אנבת' דרכה לו על הרגל ועשתה תנועה אם הראש לכיווני.

"אה... מה? אה כן, בסדר, אם.. בטח, מה להביא?" שאל כאילו יצא מחלום בהקיץ. אנבת' חייכה ואמרה. "זו הפעם הראשונה שמזמינים אותנו לבית של משהוא בתור זוג נשוי." והסתכלה על הפנים של פרסי בחיבה.

"זו גם הפעם הראשונה שלנו מארחים מאז שהתארסנו," אמרתי, ופתאום זה פגע בי, זו הפעם הראשונה שאני וניקו עושים משהוא רגיל לזוג מאורס.

"אוקי, נביא עוגיות," אמרה אנבת' והסתכלה עלי שחיוך רחב,

"נתראה אז מחר ב7?" אמרתי, ידעתי שניקו לא יהיה שמח שאני מזמין אותם בהתראה כול כך קצרה.

"בסדר" אמרה אנבת', ואז הסתובבתי ופניתי לכיוון הבית שלנו.

"להתראות!" צעקתי מעל הכתף לפני ששמעתי את הדלת שלהם נסגרת.

כמו תמיד,

תגובות!

תגובות!!

תגובות!!!

תגובות!!!!

הפרק הקודם		הפרק הבא