אווטאר קלאש - ספר אדמה

עיניו של קלאש היטשטשו.
הכול קרה כל- כך מהר.
היצור הניף את החרב, מוכן לתת את המכה הניצחת.
קלאש התרכז בכפית שבידו, מתחנן לתגובה מצידה, לניסיון שלו לכשף מתכת.
הוא עצם את העיניים, ולפתע הוא הרגיש איך הכלי שבידו משנה את צורתו.
קלאש פקח את העיניים.
הכף התחדדה, כמו מעין סכין – אם כי עלובה בהרבה מהחרב של השד, הזוהרת בירוק.
זה היה הסיכוי היחיד שלו.
הוא אחז את הכפית המחודדת בשתי ידיו, כאילו חייו תלויים בזה – וזה לא היה רחוק מהמציאות.
השד הסתער עליו עם חרבו.
החרב חתכה את הכפית ללא קושי.
קלאש, שתיאר לעצמו שתרחיש מסוג זה יהיה אפשרי, התגלגל הצידה.
החרב ננעצה ברצפת הפרקט.
השד הוציא את החרב מהרצפה בצליל קראק צורם.
דלת החדר נפתחה בעוצמה, ובפתח עמדו באימה, מר מוטה, יואן וקייד.
מאחוריהם עמדו בני משפחתו הנותרים של קלאש, ועוד קבוצה של אנשים מהלוטוס הלבן.
כולם צפו בקרב המתחולל ביניהם.
"אל תתקרבו!" צרח קלאש.
יואן פתח נאד מים שהיה מחובר לחגורתו בצליל פקיקה.
הוא יצר נטיף קרח בכשפות, והשליכו לעבר השד העולה בלהבות.
השד נופף בחרבו, והנטיף התנפץ לרסיסים.
איש אחר מהלוטוס הלבן הצטרף לקרב, והעיף מטח של אש לחזהו של המפלץ.
האש פגעה בחזהו, ולא הותירה כל סימן.
השד צחק.
"אתה באמת חושב שאפשר לנצח אותי עם אש?" הוא החווה לעבר גופו, העשוי להבות שחורות.
קלאש ניצל את הפוגת הקרב לחשיבה על תוכנית.
לפתע הוא הרגיש ברוח הלילה הקרירה לוטפת את אוזנו.
הוא הביט בחלון החדר, שנפתח מעוצמת הרוח.
זאת ההזדמנות שלו לברוח.
השד ינסה לתפוס אותו, אבל יהיה לו זמן להיות מוכן לקרב.
קלאש רץ לעבר המיטה שלו, וניתר מעליה על האוויר הפתוח.
הוא שמע זעקה בשמו לפני שקול הרוח השורקת באוזניו מנע ממנו לשמוע כל דבר אחר.
הוא צנח למטה במהירות מסחררת, בלי זמן לכוון את עצמו לנחיתה רכה.
קלאש שמע קול חבטה עמום, ואז כאב חד בזרועו.
למרבה המזל, החול היה רך.
אבל הוא עדיין הרגיש בכאב שמכניע אותו לאט- לאט.
הוא הכריח את עצמו לא להתעלף, אבל זה היה חזק ממנו.
עפעפיו החלו להיעצם.
חושך.
האם הוא כבר מת?
קלאש לא היה בטוח.
זה היה מאוד אירוני – אחרי קרב גורלי עם שד שמנסה להרוג אותו, הדבר שיכניע אותו זו נפילה מקומה שלישית של אחוזה על חוף הים?
לפתע הוא ראה דמות מטושטשת מתקרבת אליו.
קלאש ניסה, באפיסת כוחות, להתרחק מהדמות.
הוא לא ידע מי זה, אבל הוא גם לא רצה לקחת סיכונים מיותרים.

"התקרב אלי. אני לא אפגע בך."

קלאש רצה להאמין למה שהוא שמע.
הקול היה מוכר להחריד.
אבל קלאש לא הצליח לזהות לגמרי.
הוא התרחק בחצי- זחילה- חצי- הליכה.
לפתע הוא הרגיש במים הנשברים על החוף.
מים.
הדמות התקרב אליו, והוא התקרב למים.
הוא הכניס את ראשו למים, וכשהוציא אותו, הוא הרגיש בראייתו ההולכת ומצטללת.
הדמות – שהפכה ונהייתה יותר ברורה, התקרבה לקלאש, אם כי נראה שהיא חוששת מהמים.
קלאש הביט בדמות לכמה רגעים, ואז ראייתו התמקדה.
שיער לבן, זרועות גרומיות, עיניים חומות.
זה היה מר פונג.
היצור צחק, משתמש בקולו של ידידו הוותיק של קלאש.
"אל תתקרב," הזהיר קלאש, נואשות.

הוא ידע שכדי לנצח הוא יהיה חייב להשתמש בכשפות מים.
שום אדמה לא נראתה במרחק, ולא נראה שכשפות אש מפחידה את היצור.
"מה אתה?" קלאש חשב שיהיה נוח יותר להעסיק אותו בזמן שיחשוב על תוכנית.
"עליך לשאול, מי אני!" קולו של היצור השתנה, לעמוק יותר, מצמרר ומרושע.
חזהו של מר פונג הפך לשחור, או שזה רק היה נדמה לקלאש, כי שנייה לאחר מכן, מר פונג נפל על החול הרך ללא קול, הגלים שוטפים את פניו.
לאימתו של קלאש, הוא קלט את היצור בצורתו המקורית, ליד הגופה.
יצור מרושע, שעולה בלהבות שחורות כפחם.
שתי להבות ריחפו על פניו בתור עיניים.
"אני דראק," אמר השד. "אני בא מגלקסיה אחרת. נשלחתי על ידי בני עמי כדי להביס אותך, כדי שנוכל לחיות בכוכב שלכם."
גלקסיה? על מה הוא מדבר? חשב קלאש.
"כעת אני אשמיד אותך," אמר דראק. "אין מי שיגן עליך עכשיו!"
"המשפחה שלי תבוא בכל רגע!" קרא קלאש, אם כי היה די בטוח שהוא לא נשמע כל- כך משכנע. "ביחד עם הלוטוס הלבן!"
"אל תדאג..." אמר דראק, מחייך בעונג. "טיפלתי בהם היטב..."
"מה עשית להם?!" דמעות עלו בעיניו של קלאש.
"זה כבר לא משנה..." אמר דראק. "להתראות, אווטאר קלאש."
קלאש התרכז במים.
הוא ניסה לחשוב על יואן, שוטף כלים בכשפות מים.
אבל הים לא הגיב.
הוא הביט סביבו.
רק מים וחול.
חול...
רגע אחד... חשב קלאש. חול זה בעצם סוג של אדמה. אם רק אוכל ל...
קלאש התרכז.
זה בדיוק כמו כשפות אדמה.
הוא רקע ברגליו.
החול הגיב בקלות.
קלאש יצר מערבולת של חול, בעוד דראק מכוון אליו את אגרופו.
דראק כשל, ונפל על המים.
קלאש ראה לרגע פרווה אדומה מבליחה מבעד ללהבות השחורות, אבל הניח שדמיין.
דראק קם, עצבני.
קלאש מצא את ההזדמנות הטובה ביותר לרוץ.
הוא ירה מטחי חול לעבר דראק, שנראה שמתחמק מהם בקלות רבה יותר ויותר ככל שהזמן עובר.
קלאש יצר חומה גדולה בכשפות חול.
הוא השתטח, צמוד אליה.
קלאש שמע את דראק מסתער, לפני שהכול מסביבו התפוצץ.

***

זהו. זאת ההזדמנות שלו.

דראק זינק לעבר חומת החול, ידיו הבוערות מכוונות ישר אליו.
החול התפוצץ במגע עם האש הלוהטת.
הוא ראה לרגע את גופו של האווטאר מושלך לאחור, ואז נעלם.
דראק התקרב.
הוא צריך לוודא שאין שום סיכוי שהאווטאר בחיים.
לפתע הוא הרגיש במשב רוח חזק.
דראק כשל לאחור.
מערבולת חול חדשה נוצרה, הולכת וגדלה.
באוויר, ריחף קלאש.
עיניו זהרו באור מסנוור.
"לא!" קרא דראק.
הוא ירה מטחי אש.
האווטאר ניטרל את כולם בקלות.
"לא!" חזר דראק.
הוא רץ לעבר האווטאר, מנסה להיאבק ברוח ההולכת ומתחזקת, שהודפת אותו הרחק מהאווטאר לכיוון המים.
קלאש שלח משב אוויר עוצמתי לכיוון דראק.
הוא נפל.
זה לא יכול להיגמר ככה.
הוא חייב להביס את האווטאר.
חייב...

***

קלאש לא ידע מה הוא עושה.
הוא הרגיש בגל של אנרגיה זורם בגופו.
הוא היה מסוגל לעשות הכול.
דראק ניסה להיאבק בקלאש.
קלאש הורה לגל מים לשטוף את השד.
האש שעטפה את גופו של דראק סירבה להיכבות.
דראק ניסה לשחות מתוך כדור המים שקלאש יצר.
"לא תוכל להילחם בי!" קרא קלאש, לא מודע למה שהוא אומר בכלל.
קלאש הקפיא את כדור המים, עם דראק בתוכו, הבעת פניו המבוהלת קופאת, ידו המנסה להגיע החוצה.
מערבולת החול דעכה.
קלאש נפל על החול, ואיבד את ההכרה.

***

"הוא בסדר? מה קרה לו?"

קלאש התעורר.
הוא הביט בפניה המבוהלות של אימו, אסיר תודה שלא קרה לה כלום.
"אימא..." הוא אמר חלושות.
"מתוקי, אתה בסדר!" היא אמרה, מלטפת את פניו.
"אימא!" קלאש הזדקף. "איפה מר פונג!"
"מה זאת אומרת?" שאלה אימו. "הוא בטח במיטה שלו, ישן."
"הוא ממש לא ישן!" אמר קלאש בתקיפות. "השד שתקף אותי הרג אותו, והשתמש בגוף שלו כדי לעבוד עליי."
"אני לא חושבת ש- " קלאש כבר לא נשאר שם כדי להקשיב להמשך המשפט.
יצא מהחדר בריצה, ובמורד המדרגות ואל מחוץ לאחוזה.
קלאש ירד אל החוף, איפה שהתחולל הקרב בינו לבין דראק אמש.
גושים של חול היו מפוזרים ברחבי החוף.
כדור קרח ענקי ניצב על החוף.
"אוי לא," אמר קלאש.
סדקים השתרעו לאורך ולרוחב כדור הקרח, והחלק הגרוע ביותר היה, שחור ענקי נוצר בתוכו, ולא נראה שום זכר לדראק, או לגופתו של מר פונג.

***

שמונה שעות לפני כן...

כוכבים נצצו בשמי הלילה הכהים.
גלים נשברו על החוף.
גופה של אדם זקן שכבה על החוף, דוממת.
כדור של קרח ניצב על שפת הים, בתוכו כלוא היצור הכי נורא עלי האדמות.
דראק לא הרגיש שום דבר, חוץ מקור.
ידו הייתה שלוחה קדימה, וציפורן אחת מידו הצליחה לעבור את הקרח.
ציפורן אחת.
זה מספיק.
דראק חזר לצורתו המקורית – יצור מפלצתי עם פרווה אדומה, עיניים מאיימות, וקרניים שמזדקרות מראשו.
הוא מיקד את כל הכוח של האש השחורה – אש העד, בציפורן החופשית שלו.
הלהבות פרצו מידו, וריחפו לעבר הגופה של מר פונג.
ברגע שאלו נגעו בחזהו, הוא התעורר לחיים, כאילו מעולם לא היה מת.
דראק קם, משתמש בגופו של מר פונג.
הוא התקרב לכדור הקרח, ואז נגע בו.
דראק התרכז בכשפות אש.
הקרח החל להיסדק.
חור ענקי נפער בקרח.
דראק הוציא את גופו המקורי מהקרח.
הוא הניח את גוף היצור הפרוותי על כתפיו, והחל לצעוד בחול הרך.
אחרי שהוא נעלם מטווח הראייה של האחוזה, הוא הניח את גופו המקורי על הקרקע, והחל להתרכז.
דראק חזר לגופו המקורי.
הוא פקח עיניים, וקם מהחול.
"הגיע הזמן..." אמר. "לשלב השני."
דראק שלף בקבוקון קטן, ובתוכו נוזל סגלגל.
הוא הביט לתוכו, בחיוך.
"זה הזמן. להקים לי צבא משלי."
צחוקו של דראק הרעים, מהדהד לשמי הלילה הפתוחים.

סוף הספר הראשון.

למי שעדיין לא הבין, היכולות של דראק הם כאלה:

דבר ראשון, הוא יכול ליצור אש בצבע שחור שנכבית רק מתי שהוא מחליט שהיא תכבה.
דבר שני, הוא חסין לאש מכל סוג, מה שנותן לו את היכולת לעטוף את גופו באש, והיכולת הזאת עוזר לו לדבר השלישי שאני עומד להגיד לכם:
דבר שלישי, הוא יכול להשתלט על גוף של אנשים מתים. כשהוא משתלט על הגוף שלהם, הוא עוזב את הגוף שלו עצמו, ונכנס לשלהם, דרך הצורה שהוא לובש של האש השחורה.
בנוסף לכל זה, יש את השיקוי בבקבוקון, שהוא בונוס לכוחות שלו – אבל לא אוכל לגלות לכם דבר על השיקוי עד שתקראו בעצמם ב-
-פאנפיק השני של אווטאר קלאש: אווטאר קלאש – ספר מים.
ייקח קצת זמן עד שאני אפרסם את הפאנפיק, בגלל שיש לי עומס קל בפאנפיקים, אבל אני אעדכן את כולכם כשאני אעשה את זה, אז תישארו מנויים לאווטאר קלאש.

ועכשיו, אתם רשאים להגיב, כי זה הפרק האחרון של הפאנפיק.

הפרק הקודם		הפרק הבא