שובו_של_אוכל_המוות

השיעור הארוך והמשעמם בשינוי צורה נגמר סוף סוף ותלמידי השנה הרביעית בבתים סלית'רין ורייבנקלו יוצאים מהכיתה בפיהוקים רחבים והתמתחות נוקשה.
זהו השיעור האחרון במערכת לאותו היום, אך לג'ון בוריגרד צפוי עוד ערב שלם של עבודה מאומצת על שיעורי הבית וצפייה בהתבטלות מעוררת הקנאה של חבריו במועדון סלית'רין.
ג'ון הוא נער נאה מאוד, כתפיים רחבות, חזה מוצק, עיניים ירוקות חודרות ותווי פנים זוותיים הם רק חלק מהקסם, שערו שעור ומסודר בתסרוקת קבועה על קודקודו. אם הייתם צריכים לתאר את ג'ון במילה אחת, הייתם בוודאי בוחרים ב-פרפקסטיוניסט, מילה ארוכה ולא בצדק. אבל אם הייתם מכירים את ג'ון באמת, הייתם מבקשים לחרוג מההגבלות ולבחור שתיים- אכזרי ואדיש לסבל של אחרים. אין ספק כי שתי התכונות האלה, וגם כשרונו הלא מבוטל באומנויות האופל, הניעו את ג'ון להצטרף לארגון של מרקו ופיטר ברגע שרק גילה כיצד ליצור אתם קשר בדרך הנכונה.
תלמיד אחר מתנגש בו מאחורה וממשיך ללכת במסדרון כאילו לא קרה דבר.
"היי אתה!" צועק עליו ג'ון, הנער מסתובב וממלמל התנצלויות בלחץ מוגזם ומוחצן. מוזר, ג'ון לא נחשב לתמיד מפחיד עד כדי כך.
"הכול בסדר איתך? אתה נראה כאילו ראית רוח רפאים מפחידה במיוחד. פיבס עבר פה אחרונה?" הוא שואל אותו בלגלוג. פניו של הנער מאדימות והוא נסוג לאחור. מה לא בסדר איתו? תוהה ג'ון.
"אובסקורו" הוא לוחש והנאה אכזרית מתפשטת בגופו למראה הנער הנאבק בכיסוי העיניים שהופיע על עיניו פתאום.
תחושה שמישהו עוקב אחריו מציקה לג'ון כשהוא מפנה את גבו לכיתה ולתלמיד המוזר ופונה למסדרונות שכמעט אף אחד לא משתמש בהם. שם הוא מסתובב פתאום, ורואה את העוקב, יותר נכון עוקבת. זו נערה, לא גבוהה במיוחד, עם שיער חום נפוח מעט ועיניים בצבע חום, פניה מכווצות בריכוז ושרביטה מורם ומכוון אל ג'ון.
"היי! מי את?! תורידי את השרביט!" הוא צועק בהיסטריה ומגשש סביב בניסיון לשלוף את שרביטו.
"מחפש את זה?" שואלת הנערה ומוציאה מכיסה את שרביטו אל ג'ון, "תפוס." כל חושיו של ג'ון נדרכים כשהשרביט עוזב את ידה של הנערה ועף לכיוון החלון, ומשם- החוצה אל המדשאות.
"לאאא!!!!" הוא צועק ומזנק עליו (אף פעם לא הבנתי את הקטע של "לאא!!!" כאילו מה, הרשע יעצור ויאמר: "אה סליחה, עכשיו אני אעזוב אותך"?)
בכל אופן, קצה אצבעותיו של ג'ון מצליחות בקושי להסיט את השרביט ממסלולו הקטלני ומהדק עליו את ידו. באותו הרגע נשמע קול מאחוריו הצועק: "רדוקטו!"
הקללה פוגעת בג'ון במרכז הגב והוא עף קדימה במהירות מסחררת ומתרסק בכל הכוח על הקיר. דם פורץ מאפו בקילוחים והוא קורס לרצפה, מתנשם בכבדות.
"מה לעזאזל-" הוא מתחיל לומר, כשהנערה מניפה את שרביטה בשנית וצועקת: "שתק!" קרן האור האדומה מחטיאה את ג'ון ומעניקה לו זמן יקר. הוא מזנק על רגליו ונס אל המדשאות, כשהנערה עדיין בעקבותיו.
"אני אתפוס אותך!" מהדהד קולה במסדרון, אבל ג'ון לא שם לב אליה, אולי בגלל כאב הראש האיום שתקף אותו, ואולי בגלל שהיה מרוכז כולו במטרה אחת, לצאת החוצה. עיניו תרות סביב ולוכדות דבר מה, פתח
ג'ון כושל את צעדיו האחרונים אל הפתח כשהנערה מדביקה אותו.

"אינקרצרוס!" היא צועקת
"פרוטגו" מחרחר ג'ון, הקללה נהדפת מהמגן הבלתי נראה אבל הנערה ממשיכה לנסות.
"רדוקטו!" ג'ון משליך את עצמו אחורנית ומתחמק מהקללה שפוגעת בשריון מתכת, השריון מותח בקיר שבצידו השני של המסדרון בעוצמה אדירה. ג'ון לא מבזבז רגע, אך כמוהו גם זואי (הנערה, עוד לא הבנתם?) כשהוא מתחיל לרוץ היא צועקת: "קונפרינגו!" הקללה מחטיאה את ג'ון אבל מהדף הפיצוץ הוא עף דרך הפתח, מתרסק על פניו וכושל סביב בניסיון להתייצב. הוא מבולבל לחלוטין, אך דבר אחד ברור לו- הנערה הזאת רוצה ללכוד אותו, ואסור שזה יקרה.
"אימפרביוס!": הוא צורח ומניף את שרביטו. הלחש פוגע במשקוף האבן והוא מתחיל לזהור כמעט מיד באור כחול בהיר. הנערה מנסה לצאת החוצה בעקבות ג'ון, אבל הלחש דוחה אותה ומונע ממנה לעבור. מעיניה של הנערה יוקדים שנאה וזעם עזים כל כך שג'ון תוהה מה היא רוצה ממנו, והאם בלחש הפשוט הזה היה די כדי לעצור אותה.
"אוי, את לא מצליחה לעבור?" מלגלג עליה ג'ון ומבריש את האבק ושברי האבן מגלימתו.
"אתה באמת חושב שזה עד כדי כך קל?" שואלת אותו הנערה במין הומור מתנשא, ג'ון מזעיף פנים בניסיון נואש לפענח את דבריה כשקרן חום לוהטת עוברת סנטימטרים ספורים ממצחו. הוא מסתובב בהפתעה ורואה את אותו התלמיד שהתנגש בו כמה דרות קודם לכן,אלא שהפעם הנער מחזיק בשרביט שמכוון היישר אל ג'ון.
"היי, שוב אתה?" שואל אותו ג'ון, "מה יש לכם ממני?" הוא יודע כמובן מה הם רוצים ממנו, וניחש ששוב נכנס לצרות בגלל פיטר, סגן המפקד המעצבן.
שני הנערים ניצבים זה מול זה בשרביטים שלופים, אף אחד לא מניע שריר, הם רק מביטים זה בזה במבטים רצחניים. ג'ון שם לב שזו הפעם הראשונה שהוא מבחין בנער שמולו באמת, בשיערו הבלונדיני הקצר שהתמלא בשבבים מהקיר, בעיניו הכחולות כים, בפניו המכווצות בריכוז ובפחד. ובבהלה שזעקה מכל תו ותו בגופו, רגליו הנוקשות, אישוניו המתרוצצים לכל עבר, מצחו החרוש קמטים וידו הרועדת. זכרון ישר עולה במוחו של ג'ון ולפתע פיו נפער בתדהמה, הוא מזהה את הנער, זהו תומס ב גילו, תומס ש….
"לא הספיק לך כיסוי העיניים?" מסנן ג'ון מזווית פיו הקפוץ "אופוגנו!" הוא צורח,
"אוויס!" צועק תומס.
קללתו של ג'ון פוגעת בציפור חסרת מזל או סיכוי כנגד שלל החפצים שטסו לעברה, כאילו הייתה מגנט. שאר חברותיה ללהקה תוקפות את ג'ון כנקמה. הוא מתגלגל, מנופף בידיו כמו טורבינות רוח אך הכל לשווא, הציפורים לא מרפות.
"סרפנסורטיה!" מיילל ג'ון בכאב, נחש שחור ואימתני בוקע משרביטו ומצליח לטרוף אחת מן הציפורים בטרם כולן מסתלקות בציוצי בהלה. הנחש ממשיך בזחילתו ההרסנית, מזדקף ומצליף בלשונו מול פניו של הנער. תומס מחוויר מפחד וכושל אחורנית בניסיון להתרחק מהיצור האימתני, אבל קול חזק ובוטח קוטע אותו באמצע,
"קונפרינגו!" צועק הקול, שג'ון מזהה כקולה של הנערה. הוא ותומס מאבדים שיווי משקל ונופלים לרצפה זה לצד זה, ג'ון מרפה מין הלחש והנחש נעלם בעננת עשן שחור משחור. ענני אבק ממלאים את שדה ראייתם של השניים ורק כשג'ון מצמצם את עיניו הוא מצליח בקושי להבחין בנערה הפוסעת בנינוחות מוגזמת מבעד לפתח המנותז.
מי זאת? איך היא קשורה לתומס? מי לימד אותם להילחם ככה, ומה לעזאזל הם רוצים ממני?! תוהה ג'ון, ואז ראייתו מטשטשת לכדי צללים בלבד והוא מאבד את הכרתו.

הפרק הקודם		הפרק הבא