רֶפָּרְצְיוֹ

פרק 16


בבוקר יום חמישי, הארי בא לעבודה ומצא את דראקו מחכה במשרד שלו, בוהה החוצה מבעד לחלון, ידיו שלובות מאחורי גבו. הוא לבש גלימה שחורה פשוטה, ועיגולים כהים עיטרו את עיניו. ״הכל בסדר?״ אמר הארי, מושיט אליו יד בהיסוס.

״זה גמור.״ אמר דראקו.

הארי קפא. ואז כחכח בגרונו. ״מתי אפשר לנסות אותו?״

דראקו לא ענה מיד. ״מתי שתרצה,״ הוא השיב לבסוף.

הארי הרכיב את לחשי הטקס כמיטב יכולתו ואף הריץ אותם אל מול חצי תריסר הקוסמים והמכשפות המובילים בפינלנד: כולם חשבו שזה היה ההכי טוב שניתן היה לצפות לו. כפות ידיו רעדו קלות כשהוא אסף את הסיכומים, הוא שרבט בזריזות מכתב קצר אחרון: רון, אני הולך לחפש את הרמיוני. אם אני לא חוזר, הבית וכל השאר שלך, אבל השב לי טובה ותמסור את האדמות בחזרה לדראקו. מצטער, אני יודע שתכעס-- אל תאשים אותו, הוא רק עשה את אשר ביקשתי. אוהב אותך, הארי, הוא קיפל את המכתב והשאיר אותו על שולחן המשרד שלו. מישהו ימצא אותו כאשר יעברו על הדברים שלו.

״טוב, בוא נצא,״ הוא אמר, והם התעתקו בחזרה לאחוזת מאלפוי.

דראקו העביר את השער החוצה אל שטח פתוח בקרבת הבית שהיה תחום במעגל אבנים. השער נראה אחר לגמרי: מוטות הברזל הכבדים איזנו כעת אלו את אלו וגרמו לכל המבנה להיראות מעודן איכשהו, והכל קרן בזוהר כסוף ורך שהתפשט אפילו אל תוך החלל הריק שבמרכז, מכסה את העולם בשכבה דקיקה ושקפקפה של אבן לֶשֶׁם לבנה.

״אתה בטוח לגבי זה פוטר?״ אמר דראקו. ״אני מבין שמעשי גבורה הגובלים באי שפיות הם הסמל המסחרי שלך, אבל אתה לא הולך להועיל לגריינג׳ר אם תקרע את עצמך לגזרים בתוך מערבולת לא מאוזנת."

הארי הסתכל עליו. דראקו לא פגש את מבטו, הוא הסתכל על השער, קצוות פיו משוכות כלפי מטה. ״אבל השער לא הולך ליצור מערבולת לא מאוזנת, נכון?״ אמר הארי בשקט.

דראקו הביט בו, הלסת שלו מקובעת בנוקשות, ״אין הבטחות,״ הוא התפרץ, אבל אז הפנה את מבטו הצידה, "ולא, אלא אם כן תעשה משהו מטופש יותר מהרגיל. אבל זה לא אומר שזה אפילו קרוב להיות בטוח למעבר. השאמנים נהגו לבלות שנים בהכנות למסע.״

״זה בסדר,״ אמר הארי. ״אני חושב שכבר הייתי שם, בחצי הדרך.״

״טוב, זה כבר ממש בגדר המלצה לחזור לשם," אמר דראקו בזעף.

הארי עבר שוב על הסיכומים שהכין בפעם האחרונה, ואז הניח אותם בפינה בצד. הוא אחז בשרביט שלו וכיוון אותו מעלה אל עבר חלקו העליון של השער ודקלם את לחש הפתיחה, פעם, פעמיים-- לקראת סיום הפעם השנייה הוא כבר יכל לראות את המערבולת מתחילה להיווצר, מתערבלת לה. דראקו פסע לאחור לכדי מרחק בטוח. הארי המשיך לדקלם, שלוש, ארבע, חמש פעמים, היה עליו לצעוק כאשר הרוח התגברה, פורעת את העלים סביבו, בעוד המערבולת התערבלה מהר ומהר יותר. עם זאת, היא נשארה תחומה בתוך גבולות השער, וכשהוא סיים לדקלם את הלחש בפעם השישית, לפתע כל המערבולת 'גיהקה' והפכה למישור חלק וזגוגי, כמו לבה שחורה, שמילאה את כל טבעת השער.

הארי הניח לזרועו להישמט לצד גופו כשהוא מתנשף ובוהה בה. דראקו החל להתקרב אליו בחזרה, נמשך לשם בניגוד לשיקול דעתו, עיניו מסוחררות ורעבות, "הו, היא פונה כלפי מטה," הוא לחש.

"כן," אמר הארי ולקח נשימה עמוקה. עבר בו דחף מטופש לאחוז בדראקו ולנשק אותו במאין פרידה רומנטית. "טוב, על החיים ועל המוות."

הוא צעד אל השער עם שרביט מורם. מושיט את ידו. "רגע, איך אתה הולך לחזו--" אמר לפתע דראקו, מאחוריו, אבל אז הארי נגע בפני המחיצה, והעולם התהפך.


להארי היה רגע אחד לחשוב, לעזאזל, נכון, היא פונה  מ ט ה, ואז הוא החל ליפול, זרועותיו פרועות באוויר, הכל סביבו מריחה של טשטוש אפור עד שלפתע הוא נחת בקול חבטה עמום על הקרקע. נפילה שהיתה אמורה להרוג אותו, אלא שהיא אפילו לא הכאיבה. הוא קם. לא היה שום דבר באופק מלבד לגבעות אפורות שהתגוללו להן הלאה לאיטן בכל הכיוונים, ואז, מכשהוא סיים לסוב סיבוב שלם במקום, הרמיוני פשוט היתה שם, עומדת מולו.

היא נראתה-- היא נראתה נורא, כמעט אפורה כמו הנוף סביבה, הגוונים החומים דהו משערה, וכל הצבע זנח את פניה. רק בעיניה עדיין נותר מעט חום, ושארית של גוון ביצבצה מיד השרביט שלה. "הארי?" היא בהתה בו ללא הבעה. הוא בהה בה חזרה, מבולבל לרגע, ואז חיש אסף אותה אל זרועותיו.

היא היתה מוזרה ונוקשה לרגע, ואז היא זינקה, ונאחזה בו חזק חזק, רועדת ומתייפחת, "הו, אתה באת," היא אמרה בקול שבור. "ידעתי שתבוא אם תוכל, אבל לא חשבתי ש-- אתה באת."

"כן," אמר הארי, "כן, אני באתי. הרמיוני, את בסדר?"

"כן," אמרה הרמיוני , גומעת אוויר, ונשענה לאחור כדי למחות את פניה, היא בכתה: וכאשר היא ניגבה את פניה עם כף ידה, הדמעות מרחו בחזרה צבע אל עורה. "כן. אני בסדר. אני אהיה בסדר. זה רק ש… עבר זמן רב כל כך, כשנמצאים כאן, קשה לזכור שאתה חי. עבר זמן רב כל כך..." היא חזרה שוב, והשתנקה כאילו לא יכלה לגמוע מספיק אוויר.

"כן," אמר הארי. "אני הולך להוציא אותך מפה. קדימה בואי, השער יציב, הוא כאן למעלה-- " ואז עברה בו תחושה משונה של איימה פתאומית כשהוא פנה להסתכל למעלה, היכן שהעיגול השחור הקטנטן של השער נתלה מעליהם ברקיע. "אנחנו נרחף לשם," הוא אמר אחרי רגע.

"אנחנו לא יכולים," אמרה הרמיוני. רועדת כולה. "הארי, אנחנו לא יכולים. לחשים לא עובדים כאן."

הארי עמד שם, מביט מעלה בחוסר עונים, ואז הוא מצמץ-- היה שם עוד משהו נופל מלמעלה, צונח במהירות לעברם, משהו ארוך ומתפתל, ואז הוא נחבט אל תוך הקרקע החולית למרגלות רגליו: חבל ירוק מנצנץ, עם אבן ממעגל האבנים שהייתה קשורה לקצהו האחד, והקצה השני נמתח מעלה מעלה אל עבר הרקיע.

הארי קשר אותו סביבו וסביב הרמיוני, וגם סביב פרקי ידיה, אותן הוא כרך סביב צווארו, והחל לטפס. החבל התחיל למשוך אותם מעלה איך שהארי נתלה עליו עם משקלו, אז הארי חדל לטפס ופשוט הניח לעצמו להאחז בו כשזרועו האחת כרוכה סביב מותניה של הרמיוני. המערבולת התחילה להתקרב אליהם במהירות הולכת וגוברת ככל שהם התרחקו מהקרקע, עד שלפתע היא דהרה לקראתם במטרים האחרונים, והארי נפל החוצה רועד כולו אל תוך העפר, הרמיוני מחובקת בין זרועותיו.

דראקו עמד במרחק של כמה פסיעות מהם, מפעיל בשרביטו כננת אבן גבוהה שליפפה ומתחה את החבל מעלה. אבל ברגע שהם נחתו, הוא צעק, "פיניטה אינקנטאטם!" אל עבר המערבולת והארי שמע אותה נטרקת בסאא-ווששש לכדי סגירה, כמו קופסה. הרמיוני נרפתה באחת בין זרועותיו, עדיין אפורה ברובה. דראקו רץ לעברם. הארי הרים את ראשו והסתכל עליו. "תודה," הוא התנשף. "אני חייב לקחת אותה אל הקדוש מנגו."

"כן," אמר דראקו, והארי הרים את הרמיוני על זרועותיו והתעתק משם.

~


 

הפרק הקודם		הפרק הבא