הארי פוטר והנשמה הנסתרת

אחרי כל השנים

~♤~♧~♤~

"על מה אתה מדבר אבא?" הסתקרן אלבוס.

"תקשיב, אלבוס. זה קצת מסובך... נכון יש את ההורקרוקסים, שסיפרנו לכם עליהם עכשיו? אז הארי הוא הורקרוקס שנוצר בטעות" הסבירה מקגונגל.

רוז קירבה את ידה לפיה שנפער.

"ז-זאת אומרת שהארי צריך למות כדי שוולדמורט ימות גם?" נבהל סקורפיוס.

"אל תדאגו לי. ג'יני תטפל בכם יפה" ניחם אותם הארי.

"הארי!" ג'יני חבטה בראשה.

הרמיוני התקרבה להארי וחיבקה אותו חזק.

רון חיקה אותה, והתקרב גם הוא להארי, נתן לו כיף וחיבק אותו גם כן.

מקגונגל התחילה להבין מה קורה, ועיניה החלו להתמלא בדמעות שוב.

היא חיבקה את הארי ושפתיה רטטו מבכי.

"כמה טוב לראות אותך שוב, פוטר" אמרה בקול חנוק.

שניהם חייכו.

דראקו שם לב שהעיניים נעוצות בו, עכשיו תורו.

הוא נתן כיף להארי ונתן לו חיבוק גם כן.

"היה שלום, הארי. לפחות ניפרד כידידים" לחש לו דראקו באוזן.

"מה קורה?" רוז דרשה תשובות.

"הארי יורד לחדר הסודות" ניסתה הרמיוני לרכך את הדברים.

"את מתכוונת שוולדמורט למטה? הארי הולך למות?" רוז התחילה לקלוט.

"להתראות לכולם. אני אוהב אתכם, ותמסרו גם ללילי ולג'יימס, אין לי זמן. אני חייב ללכת לפני שיהיה מאוחר מדי" הכריז הארי.

הארי פתח את הדלת וירד במהירות במדרגות.

בעודו יורד במדרגות, הוא לא יודע, הוא לא יודע שהוא משאיר מאחוריו ילד מבוהל, שני ילדים מתייפחים, זקנה דומעת, בני זוג מתחבקים בצער ובת זוגו הבוכייה.

הוא ירד את כל המדרגות הלולייניות ומגיע במהירות לקומה השנייה.

בכל מקום ניצבים ילדים החוסמים את דרכו וכאשר שמים לב שזהו הארי פוטר קופאים במקומם.

הארי הגיע לשירותים של מירטל.

"היי הארי" אמרה מירטל.

"לא עכשיו" הארי הפציר בה.

"טוב, אבל רק שתדע שנחמד לראות אותך אחרי כל השנים"

"גם אותך, אבל אני ממהר"

הארי התקדם לכיוון הכיור העגול (מרכז הצנרת).

"אופנרסה" הוא לחש בלחשננית.

החלק העליון של הכיורים התרומם, ונפתחה הדרך למטה.

הארי נכנס, וגלש במורד הצינור במהירות, ומירטל צעקה אחריו:

"בהצלחה הארי".

הארי מצא עצמו בין חלקי עור עצומים של הבסיליסק.

"וואו, זה נשאר בדיוק אותו דבר, אחרי כל השנים" הוא אמר לעצמו.

הוא כבר ידע את הדרך היטב.

הוא המשיך ללכת, נזכר במראות הקשים משנתו השנייה.

לפניו היו מלא אבנים, ואז הוא נזכר איך רון נסקל באבנים בגלל הקסם של לוקהרט.

הוא זכר שעליו לעקוף אותם, ואז המשיך ללכת כמה צעדים עד לדלת הנחשים.

דלת עגולה, שעליה ניצבו הנחשים שנראו אמיתיים.

הנחשים עם עיני האזמרגד האדומות.

"אופנרסה" הוא לחש.

הנחשים הסתלסלו חזרה והתנתקו זה מזה.

הדלת נפתחה לרווחה ומנהרת מעבר נוספת נפתחה בפניו.

הוא נכנס פנימה, לחוץ יותר מתמיד.

הוא נכנס אל המוות.

הוא הזיע, מלוכלך, כמו בשנתו השנייה, רק שאז, הוא הלך אל הלא נודע.

אבל עכשיו, הוא יודע למה הוא נכנס, אל המוות.

כשנכנס לחדר, זכר אותו היטב.

הבסיליסק הגדול והמדמם שכב שם, שתי שיניים חסרות בפיו.

פסלי נחשים בצדדים, מקום מפחיד, אפל.

"הארי פוטר" הארי שמע קול נחשי מאחוריו, הוא ידע.

זהו וולדמורט.

הארי הסתובב לאחור.

"כמה טוב לראות אותך שוב. אחרי כל השנים"

דבר הכותבת:

עוד 4 פרקים נשארו! אני מקווה שאתם במתח 😂

ככל שתדרגו, תרשמו, תגיבו ותמליצו יותר ככה הפרק הבא יעלה יותר מהר.

אהבתם?

הפרק הקודם		הפרק הבא