חצויים מכל הסוגים

האף של גרובר דגדג כמו משוגע. מתחת לעץ המשוגע, מתנדנד, היה כוח שלא כמו כל כוח הוא אף פעם לא... טוב... הריח. הוא ניסה להריח אם באמת יש שם חצוי, אבל לא משנה כמה חזק הוא... אהם... רחרח... הוא לא הצליח למצוא אחד.

"אם ניקו נמצא שם מתחת, אנחנו חייבים להוציא אותו", גרובר אמר בדחיפות. " יש שם סוג מין של שד זומבי, וניקו יכול להיות בצרות",

"איך אנחנו אבל יכולים אפילו להתקרב לשם?  הצמח אהה מנסה לערוף את הראשים שלנו!" פרסי קרא. גרובר חשב במשך דקה, ואז, רעיון הופיע במוחו. חיוך חצה את הפנים שלו.

"אחי, אני הלורד של הפלא", גרובר אמר, כמעט צוחק. הוא הוציא את המפוחית שלו מהכיס בגלימה שלו (זה לא כאליו הוא הולך להשאיר אותה מאחור) וניגן מנגינה שאיכשהוא הייתה קצת דומה ל- "אולי תתקשר אליי" (Call Me Maybe), למרבה מצוקתם של פרסי ואנבת'. העץ, בכל מקרה, נראה שאוהב את זה.  הוא הפסיק לנופף בענפים שלו מסביב, מנסה להפיל את שלושת החברים על הקרקע.

"תמשיך לנגן, גרובר", אנבת' אמרה, מתקדמת לכיוון העץ.

"איך אנחנו אמורים להיכנס מתחתיו?" פרסי שאל. גרובר לקח נשימה עמוקה והמשיך לנגן.

"תסתכל מסביב ותחפש איזה כניסה סודית", היא אמרה, פרסי כרע סביב בסיס העץ והעביר את אצבעותיו סביבו.

לפתע, פרסי שחרר צעקה קצרה של הפתעה ונופף בזרועותיו. רגע אחד הוא היה שם, וברגע הבא, הוא נעלם.

"פרסי!" אנבת' קראה, רצה לנקודה בה הוא נעלם במסתוריות. הרגליים שלה החליקו והיא נפלה על האדמה, גם נעלמת מתחת לעץ.

"פרסי, אנבת'!" גרובר צעק,  המוזיקה מהמפוחית שלו מפסיקה. הענפים של העץ התחילו להשתולל שוב. גרובר גלגל את עיניו והמשיך לנגן את השיר המעצבן. הוא הלך בזהירות לאיפה ששני החברים שלו נעלמו הוא הציץ והפסיק לנגן כדי לקרוא בשמות שלהם, לפני שהתחיל שוב.

"גרובר! בוא לכאן למטה, מהר!" פרסי קרא אליו מלמטה. גרובר קימט את מצחו.

"איך?" גרובר שאל בין בתי השיר.

"פשוט... תצעד קדימה!" אנבת' צעקה. גרובר דחף חזרה את המפוחית שלו לכיסו ו-, בצעד אמיץ הוא נפל למנהרה נסתרת מתחת לשורשי העץ.

"אווואא!" הוא קרא, נופל עם הפנים קדימה לתוך המעבר הקטן והמסריח.

פרסי ואנבת' כרעו לידו, הפנים והידיים שלהם מלאות בלכלוך ודשא.

גרובר התיישב ולקח נשימה עמוקה. הריח עשיו היה ממש חזק ושרף את האף שלו, חוץ מזה שהוא היה מתחת לקרקע. גרובר סתם את האף שלו כדי לחסום את הריח.

"זה כאן, בהמשך המנהרה", הוא אמר, וטלטל את עצמו כדי לזוז מהפוזה המביכה שלו.

הוא, פרסי, ואנבת' זחלו לאורך המנהרה ויצאו אל תוך צריף רעוע. הם טיפסו למעלה באיטיות ובזהירות.

המקום היה הרוס לגמרי. רהיטים שבורים שכבו בכל מקום ערימה של בגדים שכבה בערימה בפינה, אחד מהם היה מעיל טייסים שחור שהיה מאוד מוכר.

"ניקו?" פרסי קרא. לא נשמעה תשובה. בכל מקרה, הריח היה עדיין שם. גרובר יכול היה עכשיו גם להבחין בריח של החצוי, בנוסף לפרסי ואנבת' כמובן.

"יש עוד מכם?" נשמע קול קר, מהדהד ברחבי החדר. פרסי ואנבת' שלפו את הנשקים שלהם. "אתם רואים, כבר טיפלתי בפרחח החטטן הראשון", הם הסתובבו במעגל שלם, מחפשים את המקור לקול.

"מי אתה? מה עשית עם ניקו?" פרסי שאל בנהמה נמוכה, מנופף בריפטיד דרך האוויר.

"המזיק הקטן שלך בסדר", גיחך הקול. גרובר הסתובב שוב ומצא את עצמו עומד פנים מול פנים עם איש חיוור עם צור תפנים נחשית ומבט קר. לצידו, צף באמצע האוויר ראשו מקדימה, היה ניקו. הוא היה חסר הכרה ודימם בכבדות מהמצח שלו.

גרובר דחף את פרסי ואנבת', שפנו להתמודד עם האיש.

"תן. לו. ללכת." פרסי אמר בקשיחות, מרים את ריפטיד.

האיש פלט קול מחליא. "עט? אתה חושב שאתה הולך לעצור אותי עם... עט?" הערפול וודאי מנע מהאיש לקרות את הצורה האמיתית של ריפטיד.

"אתה צריך לראות את הכובע שלי", אנבת' גיחכה. "עכשיו, תן לנו את ניקו", היא אמרה בקול חד.

"הו, עדיין לא בדיוק", הוא אמר, מחזיק את השרביט שלו ומכוון אותו לעבר שלושתם. "עכשיו, החבר הזה שלכם, הוא זז דרך הצללים. אף פעם לא ראיתי סוג כזה של קסם",

"מי אתה?" גרובר שאל, קולו רועד מעט. למרות היותו הלורד של הפרא, הנטיות העצבניות של גרובר דבקו בו, אחת מהן הייתה שדברים מרושעים גרמו לו להרגיש מאוד לא בנוח.     

האיש נהם, חושף את השיניים הצהובות שלו. "אתה לא יודע מי אני?" הוא שאל בכעס "אני הלורד האפל. אני לורד וולדמורט!" הוא צעק, נראה היה שהזעם שלו גובר בכל מילה.

"יופי לך! עכשיו, תשחרר אותו", פרסי התפרס בכעס.

"איך אתה מעז לדבר אליי בדרך הזאת! אתה תשלם על העלבון שלך", הוא איים, מושך בחזרה את ידו, שרביטו מצביע על פרסי.

"אבדה קדברה!" אור ירוק נורה משרביטו לעבר פרסי, אבל הוא קפץ חזרה מחרבו של פרסי. שוב פעם, פרץ של אור נורה מהשרביט של וולדי, על אנבת' הפעם, אבל היא הסיטה אותו באותה קלות. הגבר זעק בתסכול.

"תענו לי! למה אתם כאן?" הוא צרח, מושך את ניקו ומכוון את השרביט שלו למצחו של ניקו. "תענו לי, או שאני אהרוג אותו", הוא אמר באיום.

"אוקיי! אוקיי", פרסי נרתע. "תראה אנחנו מתוכנית להחלפת סטודנטים מאמריקה, בסדר? לא עשינו שום דבר לא בסדר. רק תשחרר אותו",

"למה הוא ריגל?" הוא שאל, דוחף את הקצה של המקל שלו קרוב יותר לצוואר של ניקו.

"הוא מיוחד. הוא לא תמיד יכול לשלוט לאיפה הוא משגר את עצמו. הוא לא התכוון לרגל", אנבת' זרמה. הייתה עצירה ארוכה.

"חבל. אנחנו לא יכולים שהוא ישגר את עצמו לאיפה שהוא לא רצוי. עדיף שאני אגאל אותו מייסוריו", האיש אמר באיטיות.

"לא!" פרסי צעק, צועד קדימה ומנופף ע וולדמורט עם ריפטיד. בכל מקרה, לפני שהוא היה יכול להגיע אליו, האיש וניקו נעלמו לתוך האוויר.

"תחזרו לכאן בעוד שבוע עם התשובה לשאלה שלי, או שאני לא אהיה כזה רחמן", קולו של וולדמורט הדהד בחדר.

"איפה אתה?" פרסי צעק. לא נשמעה תשובה. הוא נופף בחרבו באוויר בתסכול, משחרר צעקה חזקה של עצבים ותסכול.

"אנחנו צריכים ללכת לראות את דמבלדור", גרובר אמר, מניח את ידו על כתפו של פרסי. פרסי הנהן ועקב אחרי גרובר ואנבת' דרך המנהרה לאוויר הפתוח איפה שהעץ המשוגע החל להתנדנד שוב.

"גרובר נאנח אנחה עמוקה, שוב, וניגן את השיר המעצבן במפוחית שלו, מרגיע את העץ למספיק זמן כדי שהם יתפסו מרחק ממנו.

הם רצו לטירה, פרסי הוביל. הם עלו במעלה גרם המדרגות, פונים במסדרונות עד שהם מצאו את הכניסה למשרד של דמבלדור. פרסי דפק על הקיר ברעש, מבקש בקולו כדי לפתוח את הדלתות.

"דמבלדור! בבקשה, תתן לנו להיכנס!" פרסי צעק.

"מר. ג'קסון!" קול קפדן קרא. גרובר הביט מעבר לכתפו וראה את פרופסור מקגונגל עומדת עם ידיה משולבות על החזה שלה. "מה לעזאזל אתה עושה?"

"אנחנו צריכים לראות את דמבלדור, עכשיו", אנבת' אמרה.

"מה שזה לא יהיה, זה יצטרך לחכות. למנהל יש פגישה דחופה עם שר הקסמים. יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור לכם?" היא שאלה,

"לא, זה בסדר", אנבת' נאנחה, משפשפת את העיניים שלה. "אנחנו נחכה עד שהוא יחזור... הא, מתי זה יהיה, בדיוק?"

"בערך שבוע", היא אמרה. גרובר קילל במחשבותיו. פרופסור מקגונגל עצרה, סוקרת אותנו בזהירות.                                                                                                                                                     "אפ אתם מחליטים אחרת, תרגישו חופשיים לפנות אליי",

שלושתם מיהרו להתרחק, כולם היו שקועים עמוק במחשבות. ברגע שהם היו במרחק מספיק בטוח, פרסי עצר אותם.

"אנחנו חייבים למצוא את ניקו. למצוא את הבחור הזה וולדמורט", הוא אמר בקול אפל, מסובב את ריפטיד, שעכשיו הייתה עט, בין האצבעות שלו.

"אין הרבה שאנחנו יכולים לעשות עד שדמבלדור יחזור. אנחנו לא יכולים לדעת איפה האיש הזה מתחבא, או איפה הוא מחביא את ניקו", אנבת' אמרה. " נכון לעכשיו, אנחנו צריכים לשמור על פרופיל נמוך", היא שילבה את אצבעותיה דרך אצבעותיו של פרסי בנחמה.

"אנחנו נמצא אותו, פרסי. אני בטוח בזה", גרובר אמר. "ניקו שרד כמה דברים ממש קשים. הוא יהיה בסדר", גרובר קיווה שמה שהוא אמר היה נכון.

אני אפרסם את הפרק הבא רק אם יהיו יותר מחמש תגובות 

הפרק הקודם