השנה הראשונה- רון

"זו הדרך היחידה... אני חייב להילקח." אמרתי. הסתכלתי אל עבר המלכה הלבנה הענקית מולי וראיתי אותה מחייכת ברשעות, בוהה בי בעיניה הריקות.

"לא!" קראו הארי והרמיוני פה אחד. למה הם לא מבינים?

"ככה זה בשחמט, אין מה לעשות!" צעקתי. "אתם רוצים לעצור את סנייפ או לא?!"

שניהם הסתכלו עליי במבטים ריקים ושתקו.

"חייבים להקריב מישהו, המלכה תחסל אותי וזה משחרר אותך לחסל את המלך, הארי!"

הארי הסתכל עליי ואז על הרמיוני ונאנח. הוא לא ידע בדיוק מה להגיד, ואולי ככה זה עדיף, הוא יחסוך לכולנו וויכוחים מיותרים.

"מוכנים?" אמרתי וניסיתי לגרום לקול שלי לא לרעוד. הרגשתי את הצבע אוזל לי מהפנים כשראיתי את המלכה מרימה את אגרופה כשהתקדמתי צעד אחד לעברה.

הרגשתי את אגרוף האבן הענקי שלה פוגע בראש שלי והדבר הפיזי האחרון שהרגשתי הוא הרצפה הקרה. איבדתי את ההכרה.

אני לא יודע למשך כמה זמן שכבתי שם, אבל הרגשתי שרידי חלומות קטנים עוברים לי בראש כל כמה זמן. אני לא באמת זוכר מה היה בהם, אבל אם אני לא טועה הארי היה באחד מהם ודיבר על משהו שנקרא ארטיקים, ובאחד אחר פרסי שלח אליי את הינשוף החדש שלו.

"רון... רון- תתעורר-" שמעתי קול מוגבר בתוך הראש שלי. לא רציתי לצאת מהמצב שהייתי שרוי בו, אבל בניגוד לרצוני העיניים שלי החלו לעפעף.

פתאום הרגשתי כאב חד בצד ימין של הראש שלי, וזה מה שגרם לי לחזור להכרה כמעט מלאה.

ראיתי את הצללית של הרמיוני רוכנת מעליי, מנסה לגרום לי להתעורר.

פקחתי את עיניי והחדר הסתחרר סביבי. עכשיו שכבתי על הרצפה בצד של לוח השחמט, מסביבי חתיכות של חיילים שחורים מפורקים. זה נראה כאילו אני בין הרים שחורים, והסחרור של החדר לא עזר במיוחד.

"רון, אתה בסדר? אתה... כאן?" היא שאלה והקול שלה קצת רעד. "רון, אתה חייב להתעורר... הארי בסכנה. שמעתי אותו צועק מהחדר האחרון..."

החדר הפסיק להסתחרר בבת אחת. ניסיתי להרים את הראש אבל לא הצלחתי.

"הכל בסדר, עלול לקחת לך קצת זמן להתאושש." היא אמרה.

התאמצתי בכל הכוח שלי לקום, ואחרי שישה מאמצים הצלחתי להגיע למצב של ישיבה.

"אתה צמא?" היא שאלה. הנהנתי.

"יופי. גם אני. השיקוי הזה היה פשוט דוחה." היא אמרה.

"איזה שיקוי?" שאלתי.

"אני אספר לך עוד מעט, כשנהיה בדרך לינשופייה. אין לנו זמן עכשיו." היא ענתה לי.

היא כיוונה את השרביט שלה אל הפה שלה. "אגואמנטי מינורה," היא אמרה. זרם עדין של מים יצא מקצה השרביט שלה. היא בלעה כמה לגימות ואז נפנפה בשרביטה והזרם הפסיק.

היא כיוונה את השרביט שלה אל הפה שלי וחזרה על הלחש. הרגשתי כאילו לא שתיתי מים כל חיי מרוב שהייתי צמא.

הרמיוני עזרה לי לקום והחמיאה לי על כישוריי במשחק השחמט. התאמצתי לא להסמיק, ואני גאה מאוד להגיד שהצלחתי בכך. כנראה עדיין לא היה לי מספיק דם בפנים בשביל זה.

יצאנו מהחדר של לוח השחמט הענקי ונכנסנו אל החדר של המפתחות המעופפים. מפתחות רבים היו משופדים אל דלת העץ הכבדה, אך כמה עשרות נוספים עדיין ריחפו למעלה.

"קח מטאטא." היא פקדה עליי. "אנחנו חייבים לצאת מפה מהר!"

תפסתי את המטאטא הקרוב אליי והיא טיפסה כבר על המטאטא שלה.

"אנחנו חייבים לרחף מעל מלכודת השטן כדי שלא נצטרך לשרוף אותה שוב." אמרתי. היא הנהנה וריחפה כמה עשרות סנטימטרים מעל האדמה.

בעזרת שרביטה היא פתחה את הדלת שהובילה לחדר דמוי הצינוק שבו שכנה מלכודת השטן.

שנינו עברנו דרך הדלת ולא בזבזנו זמן מיותר ליד הצמח שהרים את ענפיו לעברנו באיום.

עלינו בפיר הענקי של הבור שמתחת לדלת הסתרים וזה לקח הרבה זמן, כי שני אנשים לא יכולים לעוף בו אחד ליד השני. עפתי לפני הרמיוני והיא ניסתה לשמור על הקצב שלי.

"רגע!" קראתי ועצרתי את המטאטא שלי. נשארו לנו בערך עוד עשרה מטרים עד שנגיע אל פלאפי.

הרמיוני כמעט נתקעה בי מלמטה. "מה?" היא שאלה בקול כעוס. כבר הכרתי אותה מספיק טוב כדי לדעת שהקול הכעוס שלה אמור לכסות את העובדה שהיא נבהלה מאוד.

"פלאפי בטח ער עכשיו והוא יאכל אותנו חיים," אמרתי. ניסיתי לא להעלות במוחי את התמונות הללו.

"אתה צודק," היא אמרה, הפעם בקול רגוע יותר. היא חיטטה בכיס הגלימה שלה ולבסוף הוציאה ממנו את החליל של הארי. היא הושיטה לי אותו.

עפנו עוד קצת למעלה ובמאמץ משותף הצלחנו לפתוח את הדלת שברצפה. כנראה הזנב של פלאפי נח עליה, כך שזה היה מאוד קשה.

"תתחיל לנגן!" הרמיוני סיננה. נשפתי בחלילית ויצא ממנה צליל צורם. אולי הצליל היה צורם אבל הוא עשה את העבודה. פלאפי נרדם בבת אחת והרמיוני ואני יכולנו לצאת החוצה.

הרמיוני התחילה לרוץ במסדרונות החשוכים.

"לעזאזל, הגלימה של הארי הייתה עוזרת לי עכשיו..." היא לחשה בכעס ובתסכול.

נזכרתי שהארי נתן לי את הגלימה שלו אחרי שנכנסנו אל החדר בו שהה פלאפי. הושטתי את ידי אל כיס הגלימה שלי ומצאתי אותה מגולגלת שם בפנים.

"תיכנסי!" קראתי אליה כשכיסיתי חצי מהגוף שלי בגלימה. היא מיהרה אליי והצטרפה אליי מתחת לגלימה.

"אנחנו חייבים ללכת לינשופייה ולכתוב מכתב לפרופסור דמבלדור. הוא לא בסביבה!" הרמיוני קראה. "אוף, הארי ידע שמישהו ינסה לגנוב את האבן הלילה. אנחנו חייבים למהר!" 

"אמרת שתספרי לי מה קרה אחרי משחק השחמט כשנהיה בדרך לינשופייה..." אמרתי.

"נכון, אתה צודק." היא התנשפה ממאמץ הריצה. "אחרי שניצחנו במשחק השחמט עברנו לדלת הבאה. לא היה שם במה להילחם, הטרול הענק כבר היה מעולף."

"טרול?" שאלתי בחשש.

"גדול הרבה יותר מזה בליל כל הקדושים, תאמין לי." היא אמרה בגועל. "כשנכנסנו לחדר הבא להבות התחילו לבעור על כל אחת מהדלתות שבחדר- דלת הכניסה ודלת המעבר לחדר הבא, החדר האחרון בו אמורה להיות האבן."

"ומה היה בחדר?" שאלתי בעניין. עברנו כרגע ליד פסל וקצת נבהלתי קודם כי הוא היה נראה כמו פילץ'.

"היו בו שיקויים וחידה. אחד מהשיקויים היה אמור להעביר אותך לחדר הבא ושיקוי נוסף להחזיר אותך לחדר הקודם. היה צריך להבין איזה בקבוק הוא כל בקבוק, מכיוון והיו מוסתרים על השולחן גם בקבוקי רעל ויין דבש." היא אמרה. "אז פתרנו את החידה, הארי נשלח אל החדר הבא ואני חזרתי אל הטרול ואז אליך." היא סיימה.

רצנו-הלכנו עד שהגענו לקצה של מסדרון הקומה השישית ונכנסנו אל הינשופייה.

הרמיוני מיהרה אל עבר הערימה המסודרת של גיליונות קלף ולקחה את עט הנוצה שהיה מונח לידה. היא טבלה אותו בדיו שחור ופנתה אליי, הבעה לחוצה על פניה.

"מה לכתוב לדמבלדור?" היא שאלה. "אנחנו חייבים למהר..."

"שלום פרופסור דמבלדור..." התחלתי להכתיב לה. "זה מקרה דחוף."

"כן... תמשיך." היא כתבה במרץ.

"סנייפ מנסה לגנוב את אבן החכמים-" המשכתי.

"לא! עדיין לא בטוח שזה סנייפ! רק הארי יודע מי זה, והוא לא ממש לידנו עכשיו." היא תיקנה אותי, הלחץ גבר עליה והיא צעקה.

"אוקיי, אוקיי... מישהו מנסה לגנוב את אבן החכמים כרגע, והארי מתמודד מולו." אמרתי. היא כתבה את זה.

"גילינו את הסוד על האבן וזה חשוב מאוד שתגיע לבית הספר עכשיו, אנחנו לא יכולים להיכנס אל החדר הבא, היכן שהארי נמצא, ולעזור לו. הוא בסכנה!" קראתי.

הרמיוני הנהנה והמשיכה לכתוב ולבסוף חתמה בשמנו.

בזמן הזה התקרבתי אל אחד מינשופי בית הספר ושידלתי אותו לבוא אל הרמיוני ולתת לה לקשור את המכתב לרגל שלו.

שילחתי את הינשוף החוצה וכעבור כמה שניות הוא נעלם בחשכה.

"עכשיו אנחנו רק צריכים לקוות שדמבלדור יקבל את זה בזמן..." הרמיוני אמרה בעצב כששנינו הבטנו החוצה דרך החלון.

---------------

מקווה שנהנתם מהפרק!

קטעים מהסוג הזה הם אחת הסיבות שהחלטתי לכתוב פאנפיק כזה, בעצם להשלים את החורים שבספר כי הם לא מתארים את מה שקרה להארי.

אלה

הפרק הקודם		הפרק הבא