אילו לא הייתי קוסם

היי לכווולם!

מלא זמן לא עידכנתי! באמת סורי.

יש לי כמה דברים להמליץ עליהם:

1-הפיקצ'ר החדש שלי "מי את נגיני?!"- מצחיק ושווה קריאה

2-לכל אוהבי דרארי פלאפי וקיטשי במיוחד אני ממליצה לקרא את הפיקצ'ר (לא שלי) "גסיסתו האיטית של אחרון המאלפויים"

3-על הפאנפיק "מארק" של ריקטו סמפרה, הוא אדיר.

תהנו מהפרק:

"אז קבל את זה".... אמר דראקו. נדרכתי בציפיה. "ההורים שלי טסים לחודש לקנדה, והם לא ממש רוצים שאשאר לבד אז"...

"לא נכון" קטעתי אותו בקריאת שמחה "אני אבוא אליך, אני אבוא להיות איתך"? שאלתי, מתקשה להאמין למזלי הטוב.

"כן הארי" אמר דראקו וצחק כשראה שאני מקפצץ בשמחה "אתה תבוא לגור איתי חודש שלם"!

"יאוווווווווו, אני לא מאמין" צעקתי. קפצתי על דראקו בחיבוק אדיר ונישקתי כל חלק חשוף בפניו וצווארו.

"דאייי" קרא דראקו וניסה להתשחרר ממני.

"אני לא מאמין"! אמרתי והרגשתי פרץ אנרגיה אדיר בגופי "זה הולך להיות מושלם"!

"הכי מושלם זה לראות אותך כשאתה ככה" צחק דראקו והביט עלי בחיוך כשקיפצצתי באושר סביבו.

"נתנו לי אישור מהפנמיה לבוא אליך"? שאלתי וקרסתי לידו על הדשא.

"כן" ענה דראקו "ויש עוד כמה הפתעות שמחכות לך אצלי" הוא אמר בקול צופן סוד.

"מה זה"? ביקשתי לדעת.

"זה לא יהיה הפתעה אם אגלה לך" טען דראקו בהיגיון.

"מה"? שאלתי את דראקו כששמתי לב שבמקום לצפות בטלפוזיה, מבטו תקוע בפני.

"כלום" ענה דראקו והמשיך להיסתכל עלי.

"אז למה אתה מסתכל עלי ככה"? בררתי.

"כי אתה נורא חמוד כשאתה מתרגש" הוא ענה בחיוך ונשק לשפתי בעדינות.

"אל תקרא לי חמוד, ואני לא מתרגש"! עניתי בחומרה והתרחקתי משפתיו שניסו להמשיך ולנשק אותי.

האמת היא, שהתרגשתי מאוד. המזוודה כבר היתה ארוזה ומוכנה לנסיעה לביתו של דראקו, ואני ודראקו ישבנו בחדר הטלוויזה בפנמיה וחיכינו לצ'ארלי שיבוא לאסוף אותנו.

צ'ארלי בדיוק סיים בשעות אלו את משמרת מדריך הצהריים שלו, והסכים להקפיץ אותנו לביתו של דראקו.

"אני אקרא לך חמוד כמה שאני רוצה" אמר דראקו "אתה חמוד"!

הזעפתי את פני אבל לא אמרתי כלום, יודע שכל פעם שאבקש שיפסיק רק תגרום לו להמשיך, ויותר במרץ. ורק זה חסר לי, שחבריי לחדר ישמעו שהוא קורא לי חמוד!

"היי בחורים" קרא קולו של צ'ארלי מפתח החדר "אתם מאורגנים? אני רוצה לצאת"

"כן בטח" קפצתי מהספה וגררתי מקצה החדר בעזרתו של דראקו את המזוודה שלי. היא היתה נורא מכוערת, עם משבצות כחולות וצהובות, כנראה היתה פעם של דוד וורנון. ולמרבה הזוועה היה לה גם ריח של נפטלין.

מי לעזאזל שם בכלל נפטלין בתוך מזוודה?!

בכל מקרה, לענינינו, צארלי העמיס את המזוודה ברכבו ואני ודראקו ההתיישבנו במושב האחורי.

הנסיעה היתה קצרה, ונגמרה מהר מאוד, ושוב היינו בחוץ, בחום של אמצע הקיץ.

גררנו את המזוודה במעלה המדרגות ונכנסנו אל הדירה.

"שלוווום" קרא דראקו, וקולו הדהד בבית הענק והריק.

סקרתי את הבית במבטי. אמנם כבר הייתי פה אחרי התאונה, אבל זה שממש היה לי פנאי לראות את הבית.

מה שכן, שמתי לב שהספות הירוקות הדי מזוויעות שהיו שם לפני כן נעלמו, ועכשיו עמדו שם שתי ספות ארוכות וכורסא בצבע בז'. נראה נוח למיזמוזים, סימנתי לעצמי.

"זה עוד לא הכל" אמר דראקו "חכה שתראה מה עשו בקומת הגג"...

הנחתי את המזוודה בסלון ועלינו אל הקומה החמישית, והעליונה ביותר.

"וואווו" הצלחתי לפלוט כשנכנסנו.

הפרק הקודם		הפרק הבא