ציידי הצללים בהוגוורטס אבן החכמים *גמור*

"האגריד הזה משוגע על כל הראש,” לחש ג'ייס בכעס. “למה שהוא ירצה לגדל דרקון?”

"זה לא משנה כרגע,” אמרה קליירי בעצבנות. “מה שמשנה זה זאת הדמות שהארי ראה ביער...”

הם ישבו באולם הגדול למחרת בבוקר. הארי רון והרמיוני הגיעו לאולם מתנשפים ומבוהלים.

"תספר מהתחלה...” אמר ג'ייס. “מה בדיוק קרה אתמול בערב מאז שעזבתם אותי ואת קליירי?”

אז ככה,” נאנח הארי. “אני, רון והרמיוני הגענו לבקתא של האגריד. הוא מיהר להכניס אותנו פנימה. היה ממש חם וחנוק. מה התברר? שיש לו ביצה של דרקון שהוא קנה באיזה זר בפונדק והוא בטוח שהיא הולכת לבקוע כל רגע. הוא חשב שאנחנו בוודאי נשמח לראות את זה אז הוא קרא לנו מהר.”

"אז עד שהביצה בקעה שאלתי אותו שאלות,” אמרה הרמיוני. “אמרתי לו שאנחנו יודעים על אבן החכמים ועל ניקלואס פלמל ואנחנו בטוחים שסנייפ מנסה לגנוב אותה.”

"ואז הוא אמר,” הצטרף רון. “הוא אמר שסנייפ הוא אחד מהמורים ששומרים על האבן. כנראה שלא רק הכלב הענקי שומר עליו אלא עוד דברים, שמורים אחרים עשו. הכלב הזה היה רק המחסום הראשון...”

"סנייפ כנראה יודע מה המחסומים של כל שאר המורים,” אמר הארי. “כי הוא כל הזמן נטפל לפרופסור קווירל. כנראה רק את שלו הוא עוד לא יודע. פרופסור קווירל ממש אמיץ אם הוא ממשיך להתנגד לו.”

קליירי הנהנה בהתפעלות.

"מה קרה עם הדרקון בסוף?” שאל ג'ייס.

"אה, נכון, אז ככה; הדרקון באמת בקע והאגריד התפעל ממנו כאילו הוא רואה איזה תינוק חדש. אבל פתאום שמנו לב שמאלפוי הציץ מהחלון. ברגע שהוא הבחין שראינו אותו הוא נעלם.”

"מאלפוי?” תהה ג'ייס. “הבלונדיני ההוא מסלית'רין? חבל... חשבתי שנוכל להיות חברים... הוא דיי הטיפוס שלי, עשה רושם נחמד בהתחלה...”

"בקיצור ברחנו משם, ומרוב שמיהרנו לטוס בחזרה לטירה שכחנו לשים על עצמנו גלימת היעלמות, כך שפרופסור מקונגל מצאה אותנו והורידה לכולנו חמישים נקודות לכל אחד...”

"וגם קיבלנו עונש,” אמר רון. “אבל לא רק אנחנו גם מאלפוי, אחרי הכל גם הוא היה בחוץ אחרי החשכה.”

"מה היה העונש שקיבלתם?” שאלה קליירי.

"ללכת לאיזו משימה עם האגריד בתוך היער האסור.” אמר הארי. “הוא אמר שהוא מצא חדי קרן פצועים והוא רוצה לבדוק מה פגע בהם.”

"התחלקנו לזוגות.” אמרה הרמיוני. “אני ורון היינו עם האגריד והארי ומאלפוי היו יחד עם פנג. הכלב.”

"אני ומאלפוי התחלנו ללכת,” אמר הארי. “ולאט לאט שמנו לב לנוזל כסוף על הצמחיה מסביב. הלכנו בעקבות העקבות עד שהגענו לקרחת יער קטנה. במרכז הקרחת יער שכב חד קרן מת.”

"וואו,” פלטו קליירי, ג'ייס, הרמיוני ורון במקהלה.

"ואז פתאום מבין העצים הגיח הדבר הכי מפחיד שראיתי.” אמר הארי. “דמות בגלימה הופיעה לפתע והיא הביטה היישר עלי. הצלקת שלי התחילה לבעור כמו לא יודע מה ומאלפוי פלט ציוץ וברח בצרחות יחד עם פנג. הדמות התכופפה לחד קרן המת והחלה למצוץ את הדם שלו מהצוואר.”

"ממתי ערפדים אוהבים דם של חד קרן?” מלמל ג'ייס. “וממתי ערפדים נכנסים לשטח של הוגוורטס?”

"אחרי שהדמות סיימה לשתות אז היא היא התקדמה ישירות אלי,” אמר הארי ושפשף את הצלקת שלו. “אבל פתאום הופיע קנטאור וגירש את הדמות בבעיטות. אחר כך שאלתי אותו אם זה היה וולדמורט מתחת לגלימה והוא ענה לי שכן. האגריד מצא אותי אחר כך ומיהרנו לצאת מהיער... וזהו זה נראה לי...”

"זה היה וולדמורט מתחת לגלימה?” ג'ייס פער את עיניו הזהובות. “איך למען השם הוא הצליח להיכנס לתוך הוגוורטס?”

"אני לא יודע,” אמר הארי וקליירי הבחינה שפרקי אצבעותיו מזיעות. “אין לי שמץ אבל אני כן יודע שאתמול בלילה נפגשתי עם וולדמורט בפעם השנייה.” והיה עוד משהו שפירנזה אמר,” הוא הוסיף ונשך את שפתו. “הוא אמר לי ששתיית דמו של חד קרן תחזיק אותך בחיים גם אם אתה על סף המוות אבל המחיר של זה הוא יקר. בגלל שהרגת יצור כזה טהור, אז החיים שלך יהיו חצי חיים.”

"אז בוודאי שוולדמורט היה שם מתחת לגלימה,” אמר ג'ייס. “הוא משאיר את עצמו בחיים עד שהוא יקבל את אבן החכמים. עד אז הוא פשוט מחכה ביער ומתקיים על דם של חדי קרן.”

"זה נורא,” אמרה הרמיוני בשקט והצטמררה.

"טוב, הגיע הזמן ללכת לשיעור שינוי צורה,” אמר רון בהשלמה.

את שאר היום הם העבירו על הקוצים. קליירי ראתה שג'ייס והארי כל הזמן מעיפים מבטים לעבר דלת הכיתה. כאילו מצפים שוולדמורט יופיע שם פתאום.

השבועות הבאים עברו עליהם במתח. ג'ייס וקליירי הבינו שכנראה וולנטיין אולי גם הוא נמצא ביער האסור. עוזר לוודמורט. הם סיפרו את זה לאלק ואיזבל כשהם פגשו אותם בהוגסמיד.

כעבור כמה ימים אלק ואיזבל שלחו להם הודעת אש בהודעה היה כתוב שהם מסרו את כל המידע הזה לקלייב וברגע שג'ייס וקליירי יהיו בטוחים שזה הרגע הנכון אז הם ישלחו הודעת אש למסדר והמסדר ישלח עשרה לוחמים של ציידי צללים להוגוורטס, לתפוס את וולנטיין.

"וגם את וולדמורט,” אמר הארי כשג'ייס וקליירי ספרו לו לרון ולהרמיוני על כך.

"עכשיו קצת נרגעתי,” אמר רון. “אם יש צבא שלם של לוחמים שיכולים להפיע פה ברגע שרק נבקש אז אני רגוע.”

"הבחינות היום היו לא כל כך נוראיות,” אמרה הרמיוני. “הם היו דיי מהנות.”

"דברי בשם עצמך,” אמרו ג'ייס ורון בכעס.

הארי נעצר לרגע ופלט אנחה. הוא מישש את מצחו. “הצלקת שלי,” הוא הסביר למבטיהם של רון, הרמיוני, ג'ייס וקליירי. “היא כל הזמן מעקצצת. זה בגלל שהוא בסביבה... והוא גם כועס ממש,” הוא הוסיף לאחר כמה רגעים.

הם המשיכו ללכת במהירות. לפתע הארי נעצר באחת כשהם עמדו מול הבקתא של האגריד מרחוק. “איך לא עליתי על זה קודם? הוא מלמל והחל לרדת במהירות במדשאות לכיוון הבקתא של האגריד. “אתם לא חושבים שזה קצת מוזר שהדבר שהאגריד הכי רוצה זה דרקון ופתאום מופיע זר בפונדק שבמקרה יש לו אחד כזה? כמה אנשים כבר מסתובבים עם ביצי דרקון בכיס שלהם?”

"שלום לכם,” אמר האגריד בשמחה כשהם התקרבו. הוא ישב על מדרגות הבקתא בחוץ.

"האגריד, איך היה נראה האיש ההוא שהביא לך את הביצה של הדרקון? שאל הארי.

"לא יודע, הוא כל הזמן היה עם ברדס,” אמר האגריד.

"אתה זוכר על מה דיברתם?” שאלה קליירי בלחץ.

"כמובן,” אמר האגריד. “הוא נתן לי יין ואמר לי שלא כל אחד יודע להתעסק עם דרקון אז אני אמרתי לו שאחרי פלפי, דרקון יהיה משחק ילדים בשבילי...”

"הוא המשיך להתעניין בפלפי?” עיניו הזהובות של ג'ייס בערו.

"הוא שאל אותי איך בדיוק אני מצליח להשתלט עליו אז אמרתי לו שבסך הכל צריך לדעת איך לדבר אליו. נגיד תשמיע לו מוזיקה והוא מייד ירדם.”

"אמרת לו את זה?” הארי כמעט שאג.

"כ..כן,” אמר האגריד. עיניו נפערו לפתע והוא הביט בהם במבט חדש. “לא הייתי צריך לספר לכם את זה... למה שאלתם אותי? היי, תחזרו לפה מייד!”

אבל הם רצו במהירות בחזרה לטירה. הם נכנסו במהירות לכיתת שינוי צורה. היא הייתה ריקה חוץ מפרופסור מקונגל שישבה בשולחן המורה והתעסקה בניירת.

"פרופסור,” התנשף ג'ייס. “אנחנו מוכרחים לראות את פרופסור דמבלדור עכשיו!”

"פרופסור דמבלדור עזב את הטירה, לעיניינים במשרד הקסמים,” אמרה פרופסור מקונגל. “למה אתם כל כך צריכים לראות אותו?”

"זה קשור לאבן החכמים,” אמרה קליירי בישירות. “מישהו מנסה לגנוב אותה! חייבים להגיד את זה לפרופסור דמבלדור.”

"אני לא יודעת מאיפה נודע לכם על האבן,” אמרה פרופסור מקונגל שנראתה מבולבלת לחלוטין.”אבל היו סמוכים ובטוחים שהיא מוגנת לחלוטין... עכשיו אם תסלחו לי, יש לי כמות נכבדת של מבחנים לבדוק אז אתם מתבקשים לעזוב בבקשה.”

"זה אבוד,” אמר רון כשהם יצאו בחזרה למסדרון. “היום מן הסתם סנייפ יירד ויקח את האבן.”

"יש בעיה רבותי?” נשמע קולו הקר של סנייפ מעליהם.

"אנחנו רק – אה,” אמרה הרמיוני שבפעם הראשונה קליירי ראתה אותה לא יודעת מה לענות לשאלת מורה. “רק.. אממ...”

"כן?” אמר סנייפ בחיוך מסתלסל. “מה רצית לומר? אולי תצטרפו לשאר התלמידים במדשאות? זה לא טוב שאתם מדברים כאן ביניכם בלחישות. מישהו עלול לחשוב שאתם זוממים משהו...” והוא עקף אותם והתרחק... מזכיר בגלימתו השחורה עטלף מגודל...

"עכשיו מה לעשות?” לחשו קליירי והרמיוני.

"נירד דרך דלת הסתרים,” אמר הארי.

"הלילה!” קבע ג'ייס. עיניו הזהובות בערו.

הפרק הקודם		הפרק הבא