הארי והקונדסאים

(יא איזה כיף שכבר לא כתוב שהפאנפיק נטוש הרגשתי כאילו אני צופה בהזדקנות שלי)

פרק מספר 6: קרניים וזנב כחול

הרוצח הידוע לשמצה התיישב על השולחן.

"נו, בחייכם, חבר'ה, אני? רוצח?" הוא שאל.

הארי שלף שרביט והצביע איתו על נוספיי. "אתה רצחת את ההורים שלי." הוא אמר בקול שקול אך רועד.

"אה, עד כדי כך?" נוספיי נראה כמעט מופתע. "טוב, לפחות לא החליטו שאני גם מכוער שונא שוקולד או משהו נורא כזה." הוא נרעד.

"אתה הסגרת אותם לוולדמורט - תפסיק לצחוק על זה!"

"אני לא צוחק. אני באמת שמח שלא פקפקו ביופיי הנהדר, או בשוקולד, בסדר נוראות עולה."

"אקספל-" התחיל הארי, אבל פורק מנשקו. זה לא היה הוגן, אבל נוספיי יכול להשתמש בלחשים אילמים.

"אקספליארמוס!" הרמיוני ניצבה לפתע ליד הארי, ותפסה את שרביטו של נוספיי. הלה נענע בראשו.

הארי לקח מהרמיוני את שרביטו של נוספיי וכיוון אותו אל בעליו.

"ג'יי ג'יי, אני די בטוח שהזכרתי בעבר שהדרך היחידה להרוג אותי היא להכריח אותי להקשיב למישהו מקריא את הוגוורטס: תולדות. חוץ מזה, אל תגיד לי שאתה מסוגל לחשוב על להרוס יצירת אומנות כזאת!" הוא הצביע על עצמו.

הארי החל לרעוד בכעס ותסכול. איך הוא מעז - איך הוא מעז לצחוק על זה?

"רוצח," הוא לחש. הוא באמת לא ידע איך להרוג - אבל הוא מסוגל לפגוע. מאוד. פיו נפתח לבטא מילים כלשהן -

"אקספליארמוס!" קרא נוספיי. הארי הביט בתדהמה בשרביט הנוסף שנוספיי הוציא מגלימתו, ובשרביט הראשון שהתעופף שנית באוויר יחד עם שרביטה של הרמיוני ונחת על יד שרביטו של הארי על הרצפה.

לנוספיי היו שני שרביטים.

למה זה כל כך ---

צפוי?

ג'ק נוספיי הצביע על שלושת השרביטים שעל הרצפה, שהתעופפו אליו, והכניס את ארבעתם לגלימתו.

"הי, הארי, נחש איך הצלחתי להגיע לכאן."

לאחר שתיקה קצרה, אמר רון, "פולימיצי."

נוספיי הביט בו באכזבה. "איזו תשובה משעממת. כן, זה נכון."

"ממתי?" שאלה הרמיוני בבהלה.

"במשך כל השנה." סינן הארי בשנאה. "איפה כלאת את פרופסור פלאפרמוס במשך כל הזמן הזה, נוספיי?"

"אוי לי, אתם כאלה משעממים. אני מעדיף הרבה יותר התגנבות מחוכמת במיוחד באמצע השנה, מתחת לאפו של דמבלדור. אבל לא, ברור שישר תנחשו את התשובות הנכונות. ולא, אפילו לא טרחתי לכלוא את פלאף, אבל תודה על האמון שאתה נותן בי, ג'יי ג'יי. פלאף נתן לי בכבודו ובעצמו חלקים לשיקוי הפולימיצי שלי."

"אימפריוס?" שאלה הרמיוני מייד.

"הו, לא, לא. אימפריוס על פלאף? אפילו אני לא יומרני עד כדי כך, וזה אומר משהו. חוץ מזה שמעולם לא למדתי איך מטילים את הכישוף הזה. פלאף נתן לי את השיער שלו מרצונו החופשי, בין אם אני הייתי רוצה בכך ובין אם לא."

"שקרן!" קרא הארי. הוא הרגיש חסר אונים בלי שרביט, והכוננית של הספרים הייתה מעבר לנוספיי.

"טוב," אמר ג'ק. "אני לא עומד להכחיש את זה, אבל מה הקשר למה שאמרתי?"

השתרר שקט כשהשלושה ניסו להבין מה הוא אמר.

ואז נוספיי הוסיף, "בעצם, אתם סומכים על פלאף, לא?"

"דמבלדור סומך על פרופסור פלאפרמוס, ולכן גם אנחנו, אם זה מה שאתה מתכוון." אמר הארי בזעם.

"אז מה תאמרו אם אומר לכם שפלאף הסתיר אותי בביתו במשך שתים עשרה השנים האחרונות?" חקר נוספיי, וקיבל את התשובה מייד.

"זה מגוחך," אמרה הרמיוני.

הוא נאנח במלודרמטיות. "מה יש לכם נגדי?"

"אה, לא יודע." אמר הארי בארסיות. "אולי… הסגרת את ההורים שלי לוולדמורט??"

"אמ, לא."

"מה?" שאל הארי, ואז התעצבן. "אתה הסגרת אותם! אתה היית שומר הסוד שלהם, אל תשקר לי!"

"הארי, תפעיל את חוש ההיגיון שלך, אם יש לך אחד כזה." אמר נוספיי. "אם היית צריך לבחור שומר סוד, והיו לפניך קוסמת חזקה, שאתה סומך עליה והיא גם בת משפחה, מול הבן שלה, שהוא במקרה מתבגר חתיך ומעצבן במיוחד שאפילו לא יודע להטיל אימפריוס, במי היית בוחר?"

"אל תנסה לעשות צחוק מההורים שלי," סינן הארי.

"הם לא בחרו בי, הארי. טוב, ברור שהם בחרו בפאוני, הדודה החביבה שלך. מה חשבת? אבל כשהיא מתה…"

הרמיוני השתנקה. "כששומר הסוד מת…"

הארי הביט בה.

"כששומר הסוד מת," המשיכה הרמיוני, "כל מי שיודע את הסוד הופך לשומר."

"אז כן הסגרת אותם!" קרא הארי.

"שמישהו יביא לי קיר," מלמל נוספיי. הערה מוזרה בנסיבות אלו, חשב הארי. או בכל נסיבות כלשהן.

"לא, הארי. אני מרגל, זוכר? לא סומכים על מרגלים, אלא אם הם אחותך האהובה. אף אחד לא אמר לי איפה אתם גרים. חוץ מזה, אמא שלי לא בדיוק רצתה לשתף אותי בסוד שאיים על חייה. למעשה, לא ביקרתי אתכם מאז שנולדת. הפעם הראשונה שראיתי אותך, בן דודי היקר," ג'ק הביט אליו בחיוך, "היתה השנה בבית הספר. אודה שאמא שלי לא הזכירה שיש לך משקפיים," הוא הוסיף בבלבול.

הרמיוני קימטה את מצחה. "אז… לטענתך הפוטרים בחרו באמא שלך, שהיתה מרגלת, להיות שומרת הסוד והיא נרצחה, בגלל שלא הסכימה לגלות את הסוד? ואתה לא ידעת את הסוד, אז איך וולדמורט גילה אותו?"

איך היא הבינה את זה? תהה הארי.

"ובכן, בתחולדה בגשוט מעולם לא ידעה לשמור סוד," השיב נוספיי. "במיוחד לא תחת קללת קרושיאטוס."

"אוי ואבוי," מלמלה הרמיוני.

"איך נדע שאתה לא משקר לנו?" חקר רון.

"תאמינו אם פלאף יאמר לכם את זה! נוכל לשאול אותו!"

הם הביטו זה בזה. "יותר מידי דברים עלולים להשתבש בתוכנית הזאת," אמר רון. "עד שהינשוף יגיע תוכל לכלוא אותנו, ותוכל גם לזייף מכתב, או…"

"ינשוף? לא לא, אני אשאל אותו כאן ועכשיו. אלא אם הוא במקלחת,"

הוא פתח מגירה והוציא ממנה כדור זיכרון, בובת גרב ועוד בובה אחת צבעונית.

"זה בובה של פסקל?" לחשה הרמיוני.

"מי זה פסקל?" לחש רון, אבל הסבריה של הרמיוני נדחו למועד מאוחר יותר כיוון שהארי פרץ בצחוק.

"מצאתי!" ג'ק נוספיי הניף צנצנת באוויר וניגש לאח. הוא פיזר בפנים אבקת פלו.

"הי, פלאף! יש סיכוי שאתה בא שנייה?" קרא ג'ק אל תוך האח.

"אני לא חושבת שזה עובד ככה," מלמלה הרמיוני. כשראשו המוכר של פרופסור פלאפרמוס הופיע באח, נוספיי הבהיר לה, "אני יכול לעשות הכל."

הארי השתעל, צעד אחורה וכמעט מעד. איך הראש שלו?…

"ג'ק, מה אתה עושה??" הקול היה מוכר, אבל הטון החמור לא. "יש כאן תלמידים!"

"זה יפה ששמת לב," ציין ג'ק. "אני צריך שתגיד להם שאתה סומך עליי. אה, ושלא הרגתי את ההורים של הארי."

"ברור שלא הרגת אותם," קולו נשמע זועף. "וולדמורט הרג אותם, אתה יודע. אחרי שהוא הכריח את בתחולדה המסכנה לדבר. ואני לא סומך עליך. לרוב."

"פלאף! לא מול הילדים!" נזעק ג'ק.

"גם הם לא צריכים לסמוך עליך. ילדים, לעולם אל תתנו לג'ק לשמור לכם על השוקולד, ובעיקר, לעולם אל תתנו לו לבשל לכם את ארוחת הצהריים."

"או הערב," הוסיף ג'ק.

הארי ההמום החליף מבטים עם רון והרמיוני.

"אבל ג'ק הוא מרגל או לא?" שאל רון את הראש המרחף באח.

"הוא מרגל, לטובת המסדר שלנו, ברור. וג'ק, פעם הבאה אל תקרא לי עם דברים חשובים פחות מהכבוד שלי. או מהשתלטות של וולדמורט המת על בית הספר. תודה ויום טוב." הוא נעלם.

"אני… חושבת שאני מאמינה לך," אמרה הרמיוני. "בעצם לא! אם ריגלת לטובת מסדר עוף החול דמבלדור אמור לדעת את זה!"

"מה פתאום? לא הייתי במסדר עוף החול, ריגלתי לטובת מסדר חדי הקרן! דמבלדור לא מנהיג את כל התנועות שמתנגדות לוולדמורט. אני באמת לא מאמין שאחרי כל מה שעברנו השנה חשדתם בי שאני מרגל של וולדמורט."

"מה אמרת על…" התחילה הרמיוני אבל רון קטע אותה.

"איך היינו אמורים לדעת שאתה לא?"

"באמת, זה בשם שלי. אני לא-מרגל! נוספיי! נו, ספיי? הבנתם?"

הם בהו בו. ובהו בו.

הארי מלמל. "No, spy…"

"הי, זה ממש הגיוני."

היתה שתיקה. ואז הרמיוני אמרה, "זה לא." ובזה נגמר הדיון.

"פרופסור מקגונגל אמרה בעצמה שאתה היית שומר הסוד," אמר הארי כשהצטלל מעט. "ואם כך, גם דמבלדור חושב ככה, ולכן אתה משקר לנו."

ג'ק נאנח. "אה, זה." ואז לפתע, בלי שום הקשר - "הי, הארי! נעלמו הקרניים שלך!" הוא נשמע כל כך מופתע שהארי הסתובב, ורון והרמיוני הביטו בו לרגע.

"אם זו הסחה, אז היא חסרת תועלת וגרועה." אמר הארי בכעס, מנסה למצוא מה נוספיי יכל לעשות בינתיים.

"זו לא הסחה, זה הסבר קצר, פשוט ותמציתי." הרמיוני הרימה גבה. "במובנים שלי," הוא הוסיף במהירות.

"ועכשיו להסבר הארוך אך הברור -" דרשה הרמיוני.

"ה י, ה א ר י… נ ע ל מ  ו   ה ק ר נ י י ם   ש ל ך!!"

צחוק קצר נמלט מפיו של רון, והוא השתלט על עצמו במהירות.

"מעולם לא היו לי קרניים," אמר הארי לבסוף כשהתייאש.

"מה פתאום?! בטח שיש לך. כולם יודעים שלילד שנשאר בחיים יש קרניים!"

"אם אתה מדבר על הבדיחה המטופשת הזו…" מלמל רון.

"איזו בדיחה?" התפרצה הרמיוני בסקרנות.

"כשהייתי קטן," הסביר רון, "הסתובבה שמועה שלהארי פוטר יש קרניים. היו על זה מלאן בדיחות בבית, ועד גיל ממש מבוגר לא הייתי בטוח אם הם רציניים."

"בבקשה! הארי, עד גיל ממש מבוגר היו לך קרניים. כמו שאמרתי. אפילו רון מסכים איתי!" צהל ג'ק.

"מה  -" רון נאלם.

"זו סתם שמועה מטופשת," התעצבן הארי.

"המ. אז זה וודאי נכון; אפילו פלאף טוען שזה הגיוני ואם כך וודאי שדמבלדור מאמין בזה ועל כן זה ללא ספק נכון: גדלת על כוכב אחר על ידי משפחת חייזרים שלא שמעה על המלחמה ועל וולדמורט. בזה לא תוכל להטיל ספק! אפילו הנביא היומי פרסם את זה."

"התכוונת הפקפקן," תיקן רון בגיחוך.

"לאא," ג'ק נפנף בידו בביטול. "הנביא היומי. הפקפקן אחראי על הקרניים. ועל עוד כמה דברים,"

"אנשים יאמינו לכל דבר," מלמל הארי בתסכול.

"יפה אמרת!" צהל ג'ק. "ולזה שמרגל עם האות האפל שהמשפחה שלו נרצחה בדיוק אחרי שהוא כנראה הפך לשומר סוד והוא בחור מוזר בכללי הוא בעצם שומר הסוד המקורי, מרגל כפול, יד ימינו של וולדמורט, בנה של האש עצמה - אני דאגתי שזה יופץ - מרושע ומסתורי אבל עדיין חתיך, לזה הם יאמינו? לזה אולי אולי אפילו מקגונגל תאמין?"

הארי בהה בו לכמה שניות. הוא הרגיש שהוא עושה את זה היום יותר מידי. "אז… אתה לא…"

"אל תדאג, אני כן עדיין חתיך." הוא הרהר לרגע ואז הואר. "אה! לא, אני לא בנה של האש. מצטער לאכזב. אבל יש לי סיפור אם טראגי מספיק כדי לנכס לעצמי את התואר, אז מותר לך להאמין בזה אם אתה רוצה."

הם הביטו זה בזה. הרמיוני נראתה נסערת.

"שתים עשרה שנה אתה במחבוא כשאתה חף מפשע??" היא שאלה בזעזוע.

"תראי, תמי, לא נראה לי שאת תופסת את זה כמו שצריך…"

"הוא צודק, הרמיוני." אמר רון באי רצון. "זה כנראה בלתי אפשרי לטהר את שמו כרגע."

"לא, זה לא בדיוק מה שהתכוונתי…" התחיל ג'ק.

"כן," אמר הארי. "אבל הרמיוני צודקת. לפחות לדמבלדור הייתם צריכים להגיד משהו, הוא יאמין לך!"

ג'ק נענע בראשו. "פלאף חושב שלא כדאי, ושבכל מקרה זה סתם חסר טעם. ומה שעמדתי לומר…"

"טוב, אולי פלאף, כלומר פרופסור פלאפרמוס חושב שזה חסר טעם אבל …" התפרצה הרמיוני והשתתקה במהירות, מסמנת לג'ק להמשיך לדבר. רון פספס את זה, והשלים: "אבל אנחנו ממש לא הולכים להשאיר את זה ככה! אנחנו נספר לדמבלדור, בין אם פלאף רוצה בכך ובין אם לא!"

"אין בעיה, רק, חבר'ה…"

והם מעולם לא שמעו את ההמשך, כי באותו הרגע הדלת נפתחה והכאוס פרץ, לבוש גלימות ירוקות וזורק ספרים לכל עבר. הארי ההמום צפה לראשונה במורו הנערץ נפגע, ונופל, והוא לא הספיק להנות מכך כי תוך רגעים ספורים גם הוא חש במגע הכריכה הקשה, והכל החשיך.

הי, אנשים, יש לכם רעיון מה ג'ק מנסה לומר שם? זו לא חידה, זה כי כתבתי את זה לפני שנתיים ואני לא זוכרת אפילו אם ידעתי אז מה הוא מנסה להגיד, ואין לי שום רעיון, ולא מצאתי שום רמז לפני או אחרי. אז רעיונות?

הפרק הקודם		הפרק הבא