גלקסיות בהתנגשות

אני יושבת בחצר, השמיים סגולים. אני רואה את המטאטא משחק ואני ממהרת אליו ומטפסת עליו. המטאטא מתחיל מרחף ורגלי מגרדות את הקרקע. אני צוחקת בחדווה.

אני רואה את ליאוריס משחק עם השרביט של אימא. הוא מרים את השרביט לאט ובובת הדובי האהובה עלי מרחפת כשלושים סנטימטר מעל האדמה. הוא מוריד את השרביט בתנועה חדה והיד של הדובי נתלשת ממקומה וצונחת על הארץ.

אני פורצת בבכי ויורדת מהטאטא. אני רצה אל הדובי ומחבקת אותו בחוזקה. ליאוריס פרוץ בצחוק נלעג.

אני חוגגת תשע. יש לי עוגת קצפת גדולה ומפוארת. הדלת של הבית נפתחת. ליאוריס נכנס הביתה. מאז שהוא תחיל להתרועע עם אנשיו של לאוסקורו הוא כבר לא אותו אחד, מהבן דוד הגדול והזועף הוא נהפך לבחור בן עשרים וחמש כועס בעל מצב רוח תוקפני ועם הפרצי זעם על כל דבר פעוט. אני כבר קושי מזהה אותו.

הוא נכנס הביתה ומעיף בי ובאבא ואימא מבט של בוז ועולה לחדר שלו

"ליאוריס!” קוראת אימא בכעס. “אתה לא מוכן לחגוג את יום ההולדת של אחותך?”

אני שומעת טריקת דלת ואחריה צעדים מהירים וליאוריס יורד במדרגות ונעמד מולינו. עיניו הכחולות שדומות כל כך לעייני שלי בוערות בכעס.

"למה שאני אחגוג בשבילה?” הוא מניף את ידו בזלזול. “היא לא אחותי!!”

"היא כמו אחותך,” אומרת אימא בקול רך יותר והיא ואבא מחליפים מבטים בינהם. “ואתה כמו הבן שלנו.”

"אל תקשקשקי שטויות!” יורה ליאוריס ואימא נסוגה אחורנית. “את חושבת שאני אסכים להיות הבן שלכם?” הוא מצביע באצבע מאשימה לעבר אבא ואימא. “במיוחד שלו?” הוא מביט בזלזול עמוק באבא. “אחרי שהסכים שאחותו – אימא שלי, תתחתן עם תועבה כמו מוגל מטונף? ולא עשה כלום נגד זה??”

"ליאוריס!” קוראת אימא בכעס ונראית מזועזעת. “אתה לא תדבר ככה אל האדם שגידל אותך כאילו היית בנו הביולוגי!”

"כאילו, רק כאילו!” אומר ליאוריס. “אני אף פעם לא הייתי הבן שלכם! אל תנסו לעבוד עלי!”

"ליאוריס,” אני אומרת בשקט. “אתה, אתה כמו אח שלי, למה אתה כועס על אבא ואימא?”

"תשתקי את הפה שלך, ילדונת!” הוא מביט בי לראשונה ואז מתפשט על פניו חיוך מעוות שמציף אותי בפחד משתק. אני משפילה את מבטי ומתכווצת.

שלושה גברים עטורי גלימות שחורות עומדים במעגל. אני מזהה את פניו של ליאוריס במרכז. הוא מחייך אלי את אותו חיוך מעוות. הוא יותר גדול כאן. כבר לא הבחור הצעיר והכעוס. עכשיו הוא מבוגר, ומעורר אימה. עיניו הכחולות חודרות אותי במבטן.

"אני רואה שאת פה ליאנה,” הוא אומר. “אל תדאגי, את תזכי לעזור לנו. את, אחרי הכל המפתח.”

כאב חד מפלח את ידי השמאלית. אני נופלת אחורנית, אך לפתע מתנגשת במשטח רך אני פוקחת את עיני...

"אז מי היה מאמין שהשמועות שהיא חייזרית באמת היו נכונות...”

"אן! את מוכנה להיות טיפה יותר רצינית?”

"אוח, אתה ג'יימס... ממש רומיאו מושלם...”

"ממש מה?”

אתה אף פעם לא שמעת על רומיאו וג'וליה??”

"הוא בכלל לא דומה לרומיאו,” מלמלתי. אן, ג'יימס וניק קפצו על מקומם.

"ליאנה,” שמעתי את קולו של ג'יימס. תווי המתאר שלו היו מטושטשים קמעה. “א..את, הכל בסדר?”

"לא,” עניתי. “הראש שלי כואב כמו לא יודעת מה ואני לא מצליחה להזיז את יד שמאל שלי.”

"זה בגלל שהיא מקובעת,” אמר ניק.

"א..את זוכרת מה קרה?” שאל ג'יימס.

"א..אני,” גמגמתי. הר של זיכרונות הציף את מחשבותי. כאב הראש שלי התעצם. הרמתי את יד ימין שלי ואחזתי בראשי בחוזקה. ניסיתי אוטומטית להרים גם את י שמאל אך כאב חד הזכיר לי שאני לא יכולה. נשמתי נשימה עמוקה ומיקדתי את מבטי בג'יימס, ניק ואן. “א..אני זוכרת הכל.” לחשתי.

הבטתי סביבי והתיישבתי באיטיות. “איפה אני? מה זה המקום הזה?”

"אה, ליאנה, ברוכה הבאה למחלקה לנזקי כשפים,” אמרה אן. “לפני שאת מביטה סביבך, אני ממש ממליצה לך שלא.”

ומן הסתם שרק בגלל שהיא הזהירה אותי הבטתי סביבי. קוסם שכב על המיטה שממולי. הוא השמיע שריקה מוזרים.

"אה, זה ברודריק בוד,” אמר ניק. “המסכן בטוח שהוא קומקום. הוא נמצא במחלקה הזאת לפחות עשרים שנה...”

במיטה שליד ברודריק המסכן שכבה מכשפה שמהפנים שלה בקע משהו שהיה נראה כמו, חדק?

"הו, זאת גברת בקהאם, הגיעה לפה ממש אתמול,” אמרה אן. “לחש שגוי... אל תשאלי אותי, היא סיפרה לי שהיא רבה עם שכנה שלה...”

"בעיקרון זאת מחלקה לקללות קשות או שלא ניתנות להסרה,” אמר ג'יימס ונראה לחוץ. “חשבו שאולי הקסם זיכרון שלך בלתי הפיך אבל אז אחד המרפאים פה אמר שהסיבה שאיבדת את ההכרה היא בגלל שהזיכרון שלך פתאום התחיל לחזור.”

"כן, הוא אמר שעדיף לתת לך להתעורר בעצמך, לתת למוח שלך להתאושש...” אמרה אן. “זה ההוא המשוגע ההוא, נו, שאוהב את הרופואה של המוגלגים, איך קראו לו?”

"אוגוסט פיי,” נידב ניק.

"כן, בדיוק,” אמרה אן. “פסיכי לגמרי, אם את שואלת אותי...”

באותו רגע הדלת נפתחה וגברת וויזלי, טדי, הארי, הרמיוני ורון נכנסו.

"למה לא אמרתם לנו שהיא התעוררה?” אמרה גברת וויזלי בכעס לאן ניק וג'יימס. “הכל בסדר מתוקה?” היא שאלה אותי.

"אאה, בערך,” עניתי.

"הארי,” אמרתי. “א..אני צריכה לשאול אותך משהו, ל..לבד, אם אפשר,” מלמלתי בשקט והשפלתי את מבטי.

"כמובן,” ענה הארי והיה נראה טיפונת מבולבל. אן ניק וג'יימס החליפו בינהם מבטים תוהים. גם הרמיוני, רון, וגברת וויזלי נראו מבולבלים אבל הנהנו בשקט ומיהרו לצאת.

ברגע שכולם יצאו סיפרתי להארי את החלום האחרון שחלמתי... החלום שבו ליאוריס אמר לי שאני המפתח.

"זה, זה היה שונה הפעם מכל החלומות שחלמתי עד עכשיו,” אמרתי. “עד עכשיו כל החלומות שחלמתי היו סוג של זיכרונות. זה היה שונה, זה היה יותר.. יותר עוצמתי,” אמרתי. “זה הרגיש לי כאילו, כאילו זה קורה עכשיו ממש ואני איכשהו צופה בזה...”

הארי נדרך.

"ליאוריס, הוא, הוא בן דוד שלי,” אמרתי. “היה בשבילי כמו אח במשך תשע שנים, אז הוא התחבר לאנשים לא טובים שהסיתו אותו נגד ההורים שלי. הוא... הוא הרג את ההורים שלי, הוא גם רצה להרוג אותי אבל לא הצליח...”

"ליאנה,” אמר הארי. “כשאת – התעלפת, במחילה, את יודעת למה התעלפת? המרפאים פה אומרים שזה בגלל שהמוח שלך קיבל המון מידע בבת אחת. אבל למה היד שלך כל כך אדומה?”

"אני, אני זוכרת שהיד שלי פתאום התחילה לשרוף. כאילו ממש לבעור. מהמרפק. זה התפשט לי לכל הגוף... אני לא זוכרת שאז התחלתי פתאום להיזכר בהכל...”

"זה אולי ישמע לך מוזר השאלה הזאת,” אמר הארי ועיניו הירוקות בחנו אותי היטב. “אבל את יודעת למה היד שלך כאבה?”

"בגלל ליאוריס,” פלטתי. “הוא... אני לא יודעת למה אמרתי את זה אבל אני בטוחה שזה בגללו.”

"ובחלום שחלמת,” אמר הארי וקולו נעשה לחוץ. “את דיברת עם ליאוריס, הוא דיבר אליך?”

"כן,” אמרתי והצטמררתי. “הוא... הוא דיבר אלי, זה היה ממש מוזר. היו שם חמישה אנשים בערך וחלקם עמדו ממש מולי אבל אף אחד לא שם לב שאני שם, רק הוא... ואז פתאום, היד שלי התחילה שוב לשרוף ממש ואני חושבת שמרוב הכאב התעוררתי.”

מרוב הכאב התעוררת?” אמר הארי. הוא נעמד על מקומו והחל ללכת הלוך וחזור.

"אני חייב ללכת לבדוק משהו,” הוא אמר לבסוף. הוא הלך במהירות, יצא והשאיר אותי לבדי, תוהה ומבולבלת.

הפרק הקודם		הפרק הבא